כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת

18 דצמ

|מאת רוני|

1.

לא כולם מסכימים על ההגדרה של "אונס", וכמה כמעט תמיד קשה לקום וללכת

לפני כמה ימים קראתי את הפוסט המרכז לאמנות האונס בבלוג משהו לנשנש כשאורחים יגיעו. בפוסט, הכותבת מביאה עדויות של גברים המשתתפים בסדנאות במה שמכונה "המרכז לאמנות הפיתוי". אם ברצונכם להבין במה מדובר – היכנסו לפוסט הנ"ל וקראו. על קצה המזלג – מדובר בסדנאות המיועדות לגברים שלא הולך להם עם המין הנשי. הגברים עוברים "אימונים" שמלמדים אותם להשיג נשים. אך מדובר באימונים שבעצם מביאים את הגבר לראות מולו לא אישה שהיא גם בנאדם, אלא חפץ בדמות אישה, חפץ שיש להשיגו בכל דרך אפשרית. כל האמצעים כשרים, גם העלבות והשפלות, וגם הטרדות ונגיעות. מה שהתחיל לכאורה כיוזמה לעזור לגברים חסרי ביטחון ליצור קשרים רומנטיים עם נשים, התגלה עד מהרה כשד סקסיסטי, כאשר המטרות שמציבים לגברים בסדנאות הן לא מטרות ליצור קשרים אנושיים עמוקים ומעניינים – שגם כוללים סקס – עם נשים, אלא ליצור קשרים שמבוססים אך ורק על "הצלחה מינית", עם כמה שיותר נשים במקביל, בכמה שפחות זמן.

מעבר לכך שמדובר בשיטות "חיזור" פוגעניות בבסיסן ומשפילות עבור נשים שנקלעות לסיטואציות הללו עם הגברים שקיבלו את ההדרכה הקלוקלת, מדובר במדרון חלקלק; כפי שמראות עדויות שהביאה הבלוגרית בפוסט שלה, גברים שעברו את הסדנאות הללו, רואים פעמים רבות שוויון ערכים בין הטרדות מיניות ואף אונס, לבין חיזור קביל ולגיטימי. מלמדים אותם "להשיג את מה שהם רוצים" – אך מה כרוך בכך?

קראתי את העדות המטרידה-במיוחד שהובאה בפוסט, על אינטראקציה בין גבר שעבר סדנאות ב"מרכז לאמנות הפיתוי", לבין תיירת. העדות מובאת כאן שוב להלן. ראשי התיבות באנגלית הינם מושגים שמלמדים בסדנאות (לדוגמה – FC = Fuck-Close, יעני "לסגור על זיון"):

"ניסיתי לנשק אותה עם השאלה של מיסטרי:  would you like to kiss me?

.היא אומרת לי no i dont know you :

תרגיל מטומטם ואני לא ישתמש בו שוב ..אני פשוט ייגש וינשק

וזה מה שעשיתי אחרי זה …בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק ..זה מה שהם רוצות) אל תקשיבו לה).

מכאן לכאן העניינים התקדמו ..האמינו לי נתקלתי באין ספור התנגדויות

בדרך לסגור FC אבל התמדתי והייתי עקבי עד הסוף .

אוקיי התחלנו להתמזמז על המיטה והיא פשוט סירבה להוריד את הבגדים

וזרקה לי מלא תירוצים .. אבל אני קרנף עיוור היא לא מכירה אותי

השתמשתי בטכניקת פיתוי מהיר וזה בלבל אותה לגמריי , לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין

לאט לאט סגרתי BJC … לאחר מכן חשבתי להסתפק בזה וזהו אבל משהו בפנים אמר לי לא לוותר

מה גם שהחוזה של DURACULA עומד לי על הראש ..

לא ויתרתי והמשכתי להיות עקבי עד הסוף

ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!!

ואז חשבתי או שאני עושה לה פריז אאוט או פיתוי מהיר ??

הזזתי את התחתון ימינה ובום ! . הבחורה בהלם תאמת גם אני ..

אחרי זה הכל זרם וגם הבגדים ירדו וFC נסגר."

הבלוגרית קבעה חד וחלק: "למי שזה לא ברור לו, התיאור שקראתם עכשיו הוא תיאור של אונס. לא פחות." אני מסכימה איתה. מדובר בתיאור שאינו משתמע לשתי פנים: הבחורה אמרה "לא", ומבחינה חוקית, זה מספיק כדי להיחשב אונס לכל דבר ועניין. עדות הבחורה לא מובאת בפנינו, אך הבחור המדובר היה כה גאה בהישגיו, שנראה שלא חסך מקוראיו את הפירוט המלא של האקט המיני שהתנהל במיטתו, וחזר פעמים מספר על יכולותיו להשיג סקס על אף שהבחורה חזרה וסירבה. תחילה סירבה לנשיקה, אז סירבה להוריד את הבגדים, ולבסוף סירבה להוריד את התחתונים. ולמרות הכל – הבחור חדר גם חדר אליה, בעוד "הבחורה בהלם", לדבריו. הצלחה.

בעודי קוראת את הטקסט המזעזע, נפניתי לקרוא את התגובות. לצד התקוממות רבה והזדעקות מוצדקת אל מול הטקסט, רבים ורבות המשיכו לכתוב ולתהות – מדוע הבחורה לא קמה והעיפה לו סטירה לאלף אלפי עזאזל? ואיפה חוש האחריות שלנו, הבחורות, לא להיקלע למצבים כאלה עם בחורים שאינם קשובים לנו כלל וכלל?

בזמן כתיבת שורות אלה, ראיתי שהמתקפה על "המרכז לאמנות הפיתוי" התרחבה וגדלה, כאשר בלוגים רבים כתבו על התופעה, התארגנה הפגנה נגד המרכז, ויש מי שגם הגישו תלונה על אונס נגד הגבר שכתב את העדות הזו.

אך לא אעסוק בפוסט הזה במרכז לאמנות הפיתוי; התגובות הרבות שעלו בהקשר לפרשה הזו, העלו אצלי שוב תהיות לגבי הבלבול הרבתי והסתירות הרבות שדרים בכפיפה אחת, בכל הנוגע ליחסי המין שאנו מקיימים, בהסכמה מלאה, באי-הסכמה מלאה, וכל מה שביניהם. מכולם יש הרבה, מספיק כדי לכתוב הרבה יותר ממה שכתבתי בפוסט הזה.

אתחיל ממספר מצבים:

בואו נתחיל ממצב א': אישה נכנסת לסיטואציה מינית, אך רוצה להפסיק אותה בשלב כלשהו. היא אומרת לגבר שאיתה שהיא רוצה להפסיק. הוא מקשיב לה, מכבד את בקשתה, מאמין לה שהיא רוצה שהוא יחדול, והאישה הולכת לדרכה. יכול להיות שנותרת תחושת אי-נעימות אצל צד אחד או שני הצדדים, אך הנזק שנמנע הוא גדול לאין-ערוך מאי הנעימות הרגעית שמי מהם חש.

נמשיך למצב ב': אישה נכנסת לסיטואציה מינית, אך רוצה להפסיק אותה בשלב כלשהו, או שהיא מתחילה להתלבט. היא אומרת לגבר שאיתה, בצורה מהוססת ומתנצלת, שהיא רוצה להפסיק. הוא מקשיב לה, אך חושב שמדובר באמביוולנטיות לגיטימית ורווחת שסופה להיות מוכרעת לכיוון אחד, ולכן הוא וממשיך במעשיו, כי אינו לגמרי מאמין לה שהיא רוצה שהוא יחדול. גם היא עצמה לא בדיוק מאמינה לעצמה. היא גם מרגישה לא נעים לעצור את הסיטואציה. אולי היא לא רוצה "לייבש" את הגבר. אולי היא לא רוצה להיתפס "לא זורמת". אולי היא לא יודעת איך היא תרגיש יום למחרת. אי אפשר לדעת. קשה לה להחליט, ולכן היא מחליטה לא להחליט – וממשיכה לאקט המיני מתוך אמביוולנטיות. מי יודע מה תרגיש אחר כך.

נמשיך למצב ג': אישה נכנסת לסיטואציה מינית, אך רוצה להפסיק אותה בשלב כלשהו, או שהיא מתחילה להתלבט. היא אומרת לגבר שאיתה, בצורה מהוססת ומתנצלת או לחילופין – בצורה נחרצה וברורה – שהיא רוצה להפסיק. הוא אינו מקשיב לה, וחושב שמדובר במכשול שיש להסירו בדרך להשיג את מבוקשו, ולכן הוא ממשיך במעשיו, כי אינו נותן את דעתו על כך שמה שהיא אומרת יכול לשקף רצון כלשהו שיש בבסיסו אמת. גם היא עצמה לא בדיוק מאמינה לעצמה תחילה. עכשיו היא אומרת שוב "לא", אבל גם כבר לא יודעת איך אפשר לעצור את הסיטואציה, שכן לקולה אין מקום. הגבר שאיתה אינו קשוב לה. היא כבר יודעת איך היא תרגיש יום למחרת. קשה לה לזוז, לנסות להתנגד, ואולי היא חושבת שגם אם תנסה – ייתכן וזה לא יעזור, ואף יחריף את המצב. אולי עדיף לה פשוט לא לזוז ולחכות שהכל ייגמר. היא מחליטה לצאת מהמצב כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות נזק – והמצב נמשך לאונס מתוך חוסר רצון. אנחנו כבר יודעים איך היא תרגיש אחר כך.

אינטראקציות בין-אישיות לא ניתן לתאר בשלוש פסקאות שמתיימרות לתאר שלושה מצבים שחוזרים על עצמם בעולם כמו שבלונות קבועות ובלתי משתנות; כולנו חווות וחווים דברים מורכבים, בצורות שונות ובגרסאות סבוכות. אך מדובר פה במצבים שלושה, ששמעתי פעמים רבות מנשים שאני מכירה. לצד אקטים מיניים חיוביים ומהנים שאני, חברותיי ומכרותיי חווינו וחווות, נשים רבות שאני מכירה גם חוו את הסיטואציה הראשונה והסיטואציה השנייה בנוסחים שונים. שתי נשים חוו את הסיטואציה השלישית. כמה קשה לקום וללכת, אפילו כשהדבר מתאפשר. והאם תמיד ברור שהדבר אפשרי?

למי שזה לא ברור – מצב ג' מתאר אונס, ללא כחל ושרק. מתי אקט מיני נחשב לאונס? כאשר מדובר באישה בגירה לפי חוק – אם האישה מביעה אי-הסכמה, מדובר באונס. "לא" יכול להישמע חזק וברור, או חלוש ואף מתחנחן. "לא" יכול לחזור על עצמו, או להישמע רק פעם אחת. "לא" יכול גם לא לבוא כלל, ועדיין האקט ייחשב לאונס, אם האישה נמצאת במצב בו אינה יכולה להגיד "לא" (למשל, אם היא תחת השפעת אלכוהול או סמים). לא מבינים? רוצים לדעת יותר? חושבים שאתם בכל זאת צודקים? תקראו את החוק.

2.

מספר טרגדיות, תשוקה ליחסי כוח, ועדיין – כוחו של ה"לא"

ישנן מספר טרגדיות חברתיות כשזה מגיע לאינטראקציות מיניות. ראשית, על אף מה שכתבתי בנחרצות לעיל, חגי ציין נקודה חשובה: בחורה שאמרה "לא" חלוש, אפילו אם התכוונה לכך, כנראה לא תקבל הגנה מהמדינה. בשיחה של חגי עם פרקליטה, אותה פרקליטה סיפרה לו שמתלוננות רבות נחשבות ונקראות "מתלוננות בעייתיות", והתיקים שלהן – במידה וכבר החליטו להגיש תלונה – נסגרים מחוסר ראיות. כלומר, עד כמה שהחוק מנוסח יפה וברור, במקרי-אמת, הוא לא מספיק כדי להגן עלינו. וכך נשים נותרות פעמים רבות לבד במערכה של אלימות טהורה.

טרגדיה נוספת היא ש"לא" יכול להישמע לגברים שחונכו לכך כ"משחק פיתוי", כמו שמלמדים במרכז לאמנות הפיתוי. האוזן המיומנת של הגבר הגדל בחברה שלנו קולטת פעמים רבות "לא" כהזמנה ברורה להמשיך, או כמילה שאין להתייחס אליה כלל. התנגדות של אישה יכולה להיתפס כמצב שיש לנטרל אותו או להתגבר עליו – האישה רק צריכה קצת "שכנוע", והרצון פשוט יצוץ מאליו. לבסוף היא תתרצה, תעשה סקס, ואף תיהנה מכך. "יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך".

בעניין זה, נזכרתי בכתבה קצרה שקראתי ב-ynet , לפני כמעט שנה. הגוף שלה אומר משהו, הפה אומר משהו אחר. שווה לקרוא את הכתבה ואת התגובות השונות שהיא עוררה בקרב טוקבקיסטיות וטוקבקיסטים כאחד, אך משפט הסיכום שלה שווה ציטוט: "הפנים של האשה יכולות להיות סמוקות מנשיפה גברית מאחורי תנוך האוזן, והדם שלה יכול לזרום לכל המקומות שמשפיעים על המראה החיצוני שלה, ועדיין זכותה הבלעדית להחליט מה היא עושה בסופו של דבר." מדובר על הנתק שנוצר לפעמים אצל נשים – אך לעתים נדירות אצל גברים – בין הרצון הפיזי שלהן לבין הרצון הנפשי-רגשי שלהן, לקיים יחסי מין; לפעמים הגוף מגורה ומשדר סימני רצון, אך המוח נותר במצב רגיעה שמעיד על חסם רגשי, חוסר רצון או אמביוולנטיות ביחס לסיטואציה. כלומר, אישה יכולה למצוא עצמה בסיטואציה מינית – יכול להיות שהיא רצתה לעלות לדירתו של בחור פלוני, להתנשק איתו, להיכנס איתו למיטה – אך פתאום להבין שאין המצב מתאים לה, או להסס ולהימלך בדעתה. אולי היא לא רוצה סקס הלילה. אולי היא לא בטוחה. אולי היא לא רוצה סקס עם הגבר הזה בכלל. או-אז יכולה סיטואציה לכאורה פשוטה ("מה הבעיה? שתקום ותלך"), להיגמר באין-ספור דרכים שונות, ולא פשוטות בכלל.

אך מה לגבי טרגדיה נוספת? פן נוסף שעלה לדיון ביני לבין חברה טובה, הוא הפן של נשים שמשתמשות לכאורה במודע ב"לא" כחלק ממשחק פיתוי. האם ישנן נשים כאלה? יחסי הכוחות בין גברים לנשים בחברה מולידים לא-פעם תשוקות קמאיות למימוש יחסי הכוחות הללו גם בחדר המיטות. פנטזיות מיניות נשיות הכוללות בתוכן אונס אינן נדירות, והן מאפשרת לנשים לממש סיטואציה שאנו מכירות טוב-מדי מחיי היומיום, תוך שמירה על שליטה, כאשר הפנטזיה ממומשת בינינו לבין עצמנו, או כחלק מיחסים עם גבר שמכבד את רצונותנו. ננסי פריידי (Nancy Friday) כתבה בספרה My Secret Garden, משנת 1973:

"Rape does for a woman's sexual fantasy what the first martini does for her in reality: Both relieve her of responsibility and guilt… She gets him to do what she wants him to do, while seeming to be forced."

נשים חושקות ביחסי הכוח שהן מכירות מילדות, כמו שגברים חושקים בהם. פנטזיות הן פרויקציה של המאוויים הראשוניים שלנו, והן עולות בנו בלי שנוכל לשלוט בהן. האם פנטזיות אונס הן "לא בסדר"? אי אפשר לומר כך. המיניות שלנו ספוגה יחסי כוחות, וגם כשאנחנו עושות ועושים סקס, זה לא נטול קונטקסט חברתי. קת'רין מקינון, אחת ממובילות הזרם הפמיניסטית הרדיקלי, שמנתחת יחסים מגדריים בכלים מרקסיסטיים, מובילה שיח שמבוסס על ההנחה שאין הפרדה בין ציבורי לפרטי. לטענתה, הסקס שלנו תמיד יהיה קשור לחיים שאנו מנהלים בחוץ. אנו עושים סקס בהשראת מה שאנו רואים סביבנו – פורנו בתנוחות משפילות, יחסי הכפפה במקום העבודה, הטרדה מינית באוטובוס.

בהמשך לטענתה של חברתי, שאומרת שישנן נשים שאומרות "לא" כחלק מרצון לפתות את הגבר ואף את עצמן, אני לא יודעת עד כמה זה נפוץ. אבל האם זה משנה? לא. שוב אותו "לא" נחלץ לעזרתי: אישה יכולה להיות מבולבלת לגבי רצונותיה. אישה יכולה אף יכולה להרחיק לכת ולחשוב שהיא משחקת משחק מיני לגיטימי. לצערי, נשים וגברים כאחד אינם זוכים לחינוך מיני אמיתי, פתוח לשיח, לתהיות, לשאלות. אנו נכנסות ונכנסים למצבים מיניים בלי ללמוד מה זה "לא", מה זה "לא יודעת". לא מלמדים אותנו להיות קשובות לתחושותינו. לא מלמדים גברים להיות קשובים לתחושותינו. לא מלמדים אותנו לקום וללכת. לא מלמדים גברים לתת לנו ללכת. לא מלמדים אותנו לחשוק ביחסים מכבדים. לא מלמדים גברים לכבד את עצמם על כך שהם מכבדים נשים. כולנו שרויים במעגל של לבטים תמידיים, קשובים-לא-קשובים לרצונותינו, רוצים-לא-רוצים במצבנו. לכן, אחזור על דבריי: כמה קשה לקום וללכת, אפילו כשהדבר מתאפשר. והאם תמיד ברור שהדבר אפשרי?

אבל…

3.

אחריות על גורלנו, שיח נשים, ובלבול רבתי

…איפה נמתח קו האחריות של כל אחד מהצדדים? מבחינה חוקית זה ברור, אפילו אם היישום לוקה בחסר, בלשון המעטה. מבחינה חוקית גם אין לאישה כל אחריות על סיטואציה בה היא הוטרדה או נאנסה, למרות שיש מספיק אנשים שמנסים לטעון אחרת.

אך מה קורה כשאנחנו שמים את החוק היבש רגע בצד, וחושבים על אותם יחסים עדינים וחמקמקים, שחוקים מתקשים לתפוס תחת המלל המשפטי הקר והמנוכר? ישנם גברים שיודעים ומבינים כמה סיטואציה מינית יכולה להיות מסובכת, וכבר יצא לי להכיר בחורים שלמראה כל איתות של היסוס מצדי, הם לקחו צעד אחורה, ובדקו שהכל בסדר, לפני שהמשכנו / לא המשכנו הלאה. לכן, ברור לי מה המסר שלי לגברים: בדקו שאתם נמצאים במקום בו אתם רצויים ב – 100%. 90% זה לא מספיק. גם 99% לא. יש לכם ספק? אז אין ספק.

מה לגבי נשים? יש מי שמתקוממים על דבריי. לטענת א/נשים מסוימים, דבריי מקבעים נשים בעמדה קורבנית, בלי יכולת כלל להשפיע על גורלן או לחלץ את עצמן ממצב שאינו טוב לנו. עמדה זו מסרסת אפשרות של "פשוט לקום וללכת", כמאמר אנשים רבים. הסכנות הגלומות בקיבוע עמדה קורבנית מוכרות. זה המקום האחרון שאני רוצה לקבע. אך האם יש בכלל אפשרות אחרת? האם יש לנו, נשים, אחריות שאינה חוקית גרידא על סיטואציות אליהן אנו נקלעות?

באתר הכצעקתה, בו מוזמנות נשים וגברים להעלות סיפורים על הטרדות מיניות, יש מדיניות תגובות ברורה. חלק מהמדיניות מפרטת מדוע תגובות בעלות אופי שיפוטי או ביקורתי, לא מתפרסמות:

"תגובה פוגענית, בהגדרתנו, היא בראש ובראשונה כל תגובה המכילה שיפוט כלשהו על מעשיה, תגובותיה, בחירותיה, חבריה או רגשותיה של המדווחת, גם אם תשעים אחוזים ממנה מוקדשים להתנצלות עמוקה על כך או לפמיניזם אולטרה רדיקלי. אנחנו כאן גם כדי להקשיב, ולא כדי לשפוט. כדי לקיים דו שיח על הדיווחים, אנחנו אלו שנדרשים, קודם כל, לעצור ולהקשיב – ולא להיפך. במילים אחרות: כל תגובה שתכיל את צירוף המילים "חבל שלא עשית ככה" או "למה לא עשית אחרת" לא תתפרסם. נקודה."

אני מסכימה עם ההיגיון שעומד מאחורי מדיניות זו. בעולם בו נשים נשפטות כמעט באופן מיידי ומוחלט על הטרדות מיניות ואונס להם הן נופלות קורבן, צריך לפתח תרבות של הקשבה, הבנה וחמלה. נדמה שגברים רבים וגם נשים רבות אינם מבינים את המשמעות של היקלעות לסיטואציה מאיימת מבחינה מינית, על אף שנשים רבות חווות זאת על בשרן. גם נשים אומרות "למה לא עשית אחרת", לנשים שמספרות כיצד לא נלחמו כדי להציל את עצמן. לצד התופעה של נשים שמדחיקות את היותן פגיעות למצבים של הטרדה, ישנן גם נשים שרוצות להרגיש שכוחן בידיהן. שיש להן השפעה, כוח בחירה.

ומה לגבי אותו מצב ב' שכתבתי – אותו מצב ביניים אפרורי שנשים רבות מוצאות את עצמן בו, ובדיעבד מכות על חטא במידה זו או אחרת? מה האחריות שלנו – נשים – כלפי עצמנו בעולם בו אנחנו גם רוצות ועושות סקס מזדמן? בעולם בו אנחנו יוצאות עם מישהו לדייט ראשון או שני, ורוצות להיכנס איתו למיטה, למרות ואולי אף בגלל שאיננו מכירות אותו עדיין? בעולם בו אנחנו עדיין מנסות לשמור על תדמית מושלמת וללא רבב, בעיקר מול גברים? בעולם בו אנו מצופות "לזרום" ולהיות מיניות, אך גם לדעת מתי ואיפה לשים את הגבולות שלנו באופן ברור – בנקודה x או y (ואם להמשיך את דימוי המשתנים – לעולם לא ב-x+1 או ב-y-2)? בעולם בו אנחנו רוצות להיות ספונטניות ובלתי מוגבלות, אך מגלות פעם אחר פעם שזה לא כל כך פשוט? אחזור על דבריי בשלישית: כמה קשה לקום וללכת, אפילו כשהדבר מתאפשר. והאם תמיד ברור שהדבר אפשרי?

שיח נשים סביב אחריות על מצבים בין-אישיים מיניים הוא מסובך ולא מפותח, וכמעט תמיד מלווה ברגשי נחיתות, וקושי להבין איפה יש לנו כוח, מול איפה אנחנו נטולות כוח. מספיק לראות את הדיונים של גברים רבים וגם נשים, שבאמת אינם מבינים ש"לא" זה "לא", כדי להבין שדרכנו עוד ארוכה ומפותלת. אך גם הנשים לא מוצאות את מקומן פה, ולא יודעות כיצד לנהוג ואיך אפשר ולמה ומדוע. מעטות מדי מאיתנו יכולות לפעול כמו במצב א' שתיארתי. רבות יותר מוצאות את עצמנו מתישהו בחיים במצב ב', בו אנו נותרות חסרות הבנה לגבי מה קרה לנו (כמובן שגם מצב ג' – אונס – נחווה באופן לא ברור ומסובך על ידי הרבה נשים, אך השיח בתחום הפסיכולוגיה של קורבנות אונס מפותח בהרבה).

בעולם בו חלקנו – הכותבת שורות אלה, הלומדות ומפתחות קריירה, המבלות ומסתובבות לבד בעולם – גם בוחרות חלק ניכר מגורלן, קשה לנו להבין ולתפוס כיצד יש מקומות בהם זכות הבחירה ניטלת מאיתנו, או בהם הבחירה אינה תמיד ברורה. הפרדוקס נוצר כאשר תודעת החופש שלנו מתנגשת עם ההבנה, שיש מקומות בהם אנחנו עדיין נטולות בחירה.

30 תגובות אל “כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת”

  1. שרית פרקול דצמבר 18, 2010 בשעה 9:51 am #

    שלום רוני,
    1. מאמר מעניין ומעורר מחשבה.
    2. אם תרצי במקרה לפרסם גירסה שלו גם בערוץ יחסים של ynet, כיתבי לי.
    3. שבת שלום

  2. ניר דצמבר 18, 2010 בשעה 12:13 pm #

    רוני – שתי נקודות יפות בקטע שצריכות לדעתי הדגשה:

    הראשונה היא בעניין הרושם שעלול להתקבל אצל הגבר, שה"לא" ששמע מהאישה הוא רק שלב בתהליך החיזור וההכנה לאקט המיני, ושבסופו של דבר "יבוא לה".
    אני לא מאמין שרק הגבר שיצא מ"המרכז לאמנות הפיתוי" יטעה בפירוש אותו "לא". כשנשים עדיין נתפסות בתור ה"מקריבות", הפגיעות, ה"מכילות" ביחסי המין, אך טבעי זה שלפני ההסכמה יגיע שלב המשא ומתן. אנחנו לומדים את זה בטלויזיה, בעולם הפרסום, במשפט – האישה חייבת להסס ולתהות ולנתח ולבחון ורק אז יגיע הכן המיוחל.
    חברה טובה הסבירה לי פעם למה אסור לה ל"זרום" עם בחור בפגישה ראשונה. לא, לא כי היא לא רוצה, אלא כי צריך שיהיה קודם ה"לא" שיבהיר לגבר את מידת רצינותה (היא לא איזו מופקרת אחרי הכל..).
    אז הגבר צריך להפסיק כשהוא שומע את ה"לא", על זה אין ספק. אבל קיים ספק ברור האם הוא עושה את זה כדי לא לפגוע באישה או כדי לסייע לה בתפקידה במשחק הקדום שממש לא מסכים להשתנות.

    הנקודה השניה היא קצת יותר עצובה, והיא על הפיכת הנשים לקורבן. כי זה בדיוק מה שקורה פה. אי אפשר לבטל את האפקט הזה בכך שמציגים את האפשרות שהוא אכן מתרחש. הוא כמובן נכון לרבדים נרחבים בשיח בנוגע לפגיעה על רקע מיני, אבל בנושא "כשאת אומרת לא.." הוא נכון אפילו יותר. העובדה שרוב העיסוק בנושא מתמקד גם היום בגבר, וברגישותו המיקרוסקופית לרחשי ליבה (כן, גם ליבה) של המתלוננת הפוטנציאלית (סליחה, החברה) , מלמדת שבסופו של דבר לאף אחד מאיתנו אין אמון באישה עצמה.
    אני לרגע לא מתעלם מהעובדה שחלק גדול ממקרי האונס כוללים בתוכם גם שימוש באלימות, באגריסיביות ובהטרדה. אני פשוט חושב שצריך לתהות בינינו לבין עצמו כמה מהמשאבים מופנים כלפי הגבר – וכמה כלפי האישה. כמה מנסים להחליש אותו וכמה לחזק אותה, כדי להגיע לעמק השווה.

    • רוני דצמבר 18, 2010 בשעה 5:42 pm #

      היי ניר,

      לגבי הנקודה הראשונה שלך – כמובן שלא רק גברים שעברו את סדנאות המרכז לאמנות הפיתוי הם כאלה. אני כותבת על תופעה חברתית שהיא הרבה יותר רחבה, לצערנו הרב. כמובן שהספק שאתה מדבר עליו, לגבי הפירוש האמביוולנטי של גבר את המילה "לא", היא אחת הטרגדיות שציינתי בפוסט.

      לגבי הנקודה השנייה – כן, יש פה בעייתיות עם הקורבנות הזו. מצד שני, הרבה נשים נופלות קורבן – לא כדימוי, אלא באמת – לתקיפות מיניות, כל הזמן. לכן יש גם סכנה מאוד גדולה להתרחקות מנרטיב הקורבנות. נשים אמנם לא רוצות להיתפס כקורבן, אבל בהרבה מקרים – זה מה שהן. וגם את זה אסור לקחת ממישהי שעברה מעשה של תקיפה מינית, לעולם. הקושי של גברים לתת אמון בנשים הוא בעייתי מאוד, ולכן הדברים נראים כמו שהם נראים. גם נשים, אגב, לא נותנות אמון בנשים וגם לא בעצמן – לא כי הן לא ראויות לאמון, אלא כי יש נרטיב חברתי מאוד חזק שמלמד אותנו שנשים הן לא אמינות. אז למה שיאמינו?

  3. שיר דצמבר 18, 2010 בשעה 12:25 pm #

    כל הכבוד על הכניסה האמיצה לשטח מוקשים.

    לשכעצמי, אני חושבת שצריך ליצור את הטרמינולוגיה הזאת באופן שיושתת על הסכמה וכיבוד רצון חופשי. אם יותר לי להציע, הייתי רוצה לחדד את הבעייתיות עם כלי פרגמטי: הבחנה בין "רצון חופשי" ל"בחירה חופשית". ללא רצון חופשי, אנחנו לא בני אדם. אבל גם אם הבחירה החופשית שלנו תוגבל עד מאוד, זה ביטול הרצון החופשי שבעייתי יותר בעיניי. תנאים מסוימים יכולים לגרום לי למעשים מסוימים, אבל אני לא חייבת להיות מרוצה מהם. אם יש לי מספיק תודעה, סבלנות וכושר לגיוס אמצעים, לפעמים גם אוכל גם לפעול נגד אותם התנאים. לכן המרכז לאומנות הפיתוי כל-כך מסוכן בעיניי – כי הוא מבטל רצון חופשי באמתלה של "עדיין היתה לבחורה בחירה חופשית". כשכל הזמן אומרים לך שאת לא יודעת מה את בעצם רוצה, וגורמים לך לפקפק ברצון שלך (במקום לעצור רגע ולהקשיב לעצמך), ובהמשך מבטלים אותו לחלוטין, מבטלים גם אותך. ואם אין רצון חופשי, זוהי לא הסכמה אמיתית בעיניי. זוית הראייה הזו גם מציעה פתרון לסיפור ההסכמה בבדס"מ: יש רצון חופשי מלכתחילה של שני הצדדים לנהוג בדרך מסוימת, גם אם הבחירה החופשית של אחד מהם מוגבלת וכמעט לא קיימת.

    הכרתי בעבר את הקפיאה הזאת, את חוסר הבטחון בנוגע למה שהולך, "אבל שנינו כאן, אז 'נזרום'". למזלי, חוג החברים שלי השתנה/שונה על-ידי מאז. כשאת עם אנשים שמכירים, אוהבים ומעריכים את קשת גווני המחשבה שלך, הם גם יהיו יותר קשובים אלייך כשהקשר יעבור פאזות, מניסיוני.

    זה לא אומר שחופש הבחירה אינו חשוב, כמובן. אני מצטטת כאן את עצמי באופן חלקי מתגובה קודמת בבלוגספירה: "עבורי, פמיניזם, על רגל אחת, זהו חופש בחירה. לא חופש בחירה במובן המקסימלי של "השמיים הם הגבול", אלא לדעת בכל רגע מהן האופציות העומדות לפני, ומה אני לא יכולה כרגע לעשות, ולמה, ורק אז לבחור.

    ועד כמה שלפעמים חופש הבחירה (שנכרך יד ביד עם עצמאות) הזה יכול להיות משתק, בתיאוריה או בפרקטיקה, או שהבחירה מסתכמת בין פשיט וסדן, ועד כמה שהוא יכול להיות קשה, הוא גם בסיסי ומהותי ונפלא ואני אלחם בידיים ובשיניים כנגד כל מי שירצה לקחת ולו אצבע ממנו (והיי, זו אני שמסתובבת עם תוכניות חומש תמידיות מתוך ידיעה ברורה שהן יכולות להשתנות תוך שנייה – ואין לי בעיה עם זה – אבל זו גם אני שצריכה לפחות עשר דקות במסעדה כדי להחליט מה היא מזמינה, וחצי שעה לפני שאני יורדת מאוטובוס בין עירוני אני מתחילה לחשוב למה בדיוק אני רעבה, ומה היצע האפשרויות בתחנה המרכזית בה ארד).

    כל צעד שאני עושה מנסה להיות צעד מתוך בחירה, שנועד, לטעמי, לאפשר לעצמי אפילו עוד יותר בחירה בעתיד. החל מ"מתי לחזור הביתה הלילה, אם יש לי יום עמוס מחר?" ועד ל"אהה, רגע. חכה". זה נשמע יופי על הנייר, אבל זה קשה בפועל, כי אנחנו לא חיים לבד. ועדיין, עבורי, הבחירה עצמה והחופש להשתהות ולהרהר בה היא מהותית וחיונית. מה שאחדים יגדירו בתור תכונה קונטרול-פריקית שלי (אני חוזרת לדוגמת המסעדה), אני מגדירה כהכרח הישרדותי לתודעה שלי. כן, אני "חוטאת" בספונטניות מדי פעם – אבל זה תמיד מתוך בחירה, לדעת מה יכול להיות המחיר.

    אז לא קל לי להיות פמיניסטית רוב הזמן – וכבר אחרים אמרו שפמיניזם זה לא לחלשים – אבל לא הייתי בוחרת מקום אחר להתקיים בו, מכיוון ותפיסות "נורמטיביות" לא הביאו עמן אושר.
    אני בוחרת לבחור, ולכן אני פמיניסטית".

    והחופש האמיתי לבחור מגיע, לדעתי, רק ממקום אחד: הרצון החופשי שלי, ומידת הקשב (והיכולת שלי להיות קשובה) אליו.

    • חגי דצמבר 18, 2010 בשעה 3:02 pm #

      אני מאוד מסכים עם האבחנה שאת מציעה.

      בהמשך לה, אני רוצה להציע עוד אבחנה, בין האחריות החוקית והאחריות המוסרית. אחריות חוקית היא דיכוטומית באופיה – או שיש או שאין. אפשרויות אחרות לא קיימות. מישהו לא יכול להיות "חצי אנס" או "כמעט מטריד".

      הרבה פעמים, כאנחנו עוברים לדיון על ההתנהגות הראויה, אנחנו משמרים את הדיכוטומיה הזאת. השאלה האם בחור ששכב עם בחורה בזמן שהיא שיכורה על גבול אבדן ההכרה צריכה להיות מוכרעת כ"כן אונס" או "לא אונס". אבל בניגוד לאבחנות משפטיות, ביחס להתנהגות ראויה יכול להיות "נכון" ו"נכון יותר", וגם "לא ראוי" שהוא נפרד מ"לא חוקי". האחריות האישית פה היא בניסיון להתנהל בצורה הכי נכונה, ולא הכי חוקית.

      אני חושב שמעבר לשפה של אחריות מוסרית ולא אחריות משפטית (למעט כשההקשר הוא משפטי) יכול לעשות טוב לניסיון לבחון את מקומה של האישה בסיטואציה הזאת. מבחינה משפטית, אין ספק- האחריות היא דיכוטומית – אם האשה לא רוצה לקיים יחסי מין, לא משנה מה הנסיבות, יחסי המין הם עונש. השאלות מה האשה לבשה, האם היא עלתה לדירה מרצונה, כמה היא שתתה או מה היא ידעה על הבחור אינן רלבנטיות.

      ברמה החברתית השאלות האלה אולי קצת כן רלבנטיות. לא במובן של אחבנה בין התנהלות מוסרית ולא מוסרית (אין משהו לא מוסרי בחצאית קצרה) אבל בהחלט במובן של אבחנה בין לקיחת אחריות אישית והעדרה. אני חושב שהדיון הזה התעורר פה בבלוג כמה פעמים, והשאלה הנצחית היא "אם מישהו אחר עושה משהו לא בסדר כלפי, האם אפשר לדרוש ממני להגיב באופן מסויים (למשל להתנגד)?"

      כנראה שאי אפשר לדרוש, ובוודאי שלא ראוי לדרוש תגובה מסויימת לפגיעה. האשם הוא אצל הפוגע ולא אצל הנפגעת. לעומת זאת, אפשר לתת לנשים את האפשרויות של ההתמודדות. בהחלט אפשר ללמד אותן להתנגד, אפשר ללמד אותן לקום וללכת, אפשר ללמד אותן להמנע מסיטואציות שיכולות להתפתח באופן לא ראוי.

      אני מודה שלאור הכרותי עם התנועה הפמיניסטית, אני כותב את הדברים האלו וקצת מפחד. אני בהחלט מבין את הרתיעה מכל הסתת מבט מהתוקף אל הקרבן. יחד עם זאת, גם ההתעלמות מהקרבן היא בעייתית לא פחות.

      לא מזמן, ד"ר הילה שמיר הציגה בפקולטה למשפטים את הספר taking a break from feminism של ג'אנט היילי (אחרי שאני אקרא אני מבטיח לכתוב עליו פוסט). אחת מהטענות שלה הייתה בדיוק זו (בניסוח שלי)- אנחנו כל כך מפחדים מהמדרון החלקלק שיווצר ברגע שיהיה מותר שוב לדבר על נשים כבעלות סוג של כוח באינטראקציות עם גברים, עד שאנחנו משתקים על גילוי של כוח נשי, ומסרבים לתת משמעות לכוח הנשי.

      זאת תגובה מבולבלת כי זה פוסט מבלבל על נושא שכל דיבור עליו הוא תמיד דיבור מתפרק.

      תודה רבה על הפוסט המצוין

      • רוני דצמבר 18, 2010 בשעה 5:31 pm #

        שיר, תודה על התגובה. אני מאוד מסכימה עם האבחנה שלך גם לגבי פיתוח היכולת שלנו להיות קשובות לעצמנו, לפתח אפשרות של חופש בחירה שנובע מרצון חופשי, כדי שלפחות במקרים בהם יש לנו את האפשרות לפעול – נפעל למען עצמנו.

        חגי, אני מבינה את הבלבול ומזדהה. ישבתי היום עם חברה וניסיתי להעביר את הדיון ל"אז מה צריך לעשות?", והיא אמרה לי – "עצם העובדה שכתבת את זה, והעלית את זה למודעות ודיון, זה מספיק בשבילי".

        אז נראה לי שאנחנו עדיין רחוקות מפתרונות, וקרובות לדילמות, שחשוב להעלות אותן, אבל אולי עוד לא להציע פתרונות קונקרטיים. אולי.

      • שיר דצמבר 18, 2010 בשעה 5:54 pm #

        תן לי לנסות לדבר על שתי ההבחנות האלו בכפיפה אחת, אוקיי?

        אני לא משפטנית, אז אין לי מושג לאיזה כיוון החקיקה הולכת – קרי, הגנה על הרצון החופשי או הבחירה החופשית. מבחינת התרבות, אגב, ההרגשה שלי היא שמחסלים את הרצון החופשי במסווה של בחירה "חופשית" (נניח, המון מותגים של אותו מוצר. אני צריכה לבלות שעות בחיפוש מוצרים שיוצרו בארץ, בשכר הוגן, לא נוסו על בעלי חיים וגם לא פוגעים בסביבה. על כל מוצר כזה יש מאה וחמישים שלא עונים לקרטריונים. לחלופין, לך חפש סדרת מד"ב אחת משובחת, אל מול עשרה שיבוטים של אותו ריאליטי), אבל זה אולי למקום אחר.

        עם זאת, אני חושבת (ומסכימה איתך, אם הבנתי את דברייך נכון) שהשיח שמתחיל עכשיו הוא שיח מוסרי. ברמה ההתחלתית, ברגע שמסכימים שאונס/תקיפה/הטרדה מתרחשים כאשר מישהו אומר "לא" והצד האחר לא מפסיק (ויש רבים שעדיין לא חושבים כך, לדאבוני), אפשר באמת להתחיל לדבר על אחריות משותפת.

        אבל במישור האחר, לא ברור לי למה להגיד "לא" זה לא כח. למען האמת, קצת נראה לי מוזר שאחרי מעט מדי שנים של חינוך להגיד "לא" מנסים עכשיו להגיד לנשים שלהגיד "לא" זה לא מספיק/לא יעיל/לא העניין, אחרי שנלחמו על הדבר הבסיסי הזה כל-כך הרבה זמן (עם הורדת הסעיף של "שימוש בכח", למשל). בהערת אגב, אני חושבת גם שקפיאה היא בהחלט סוג של תגובה (ולמען האמת, זו התגובה החכמה ביותר מבחינה הישרדותית אם את חושבת שיש לך סיכויים סבירים לצאת מזה בחיים).

        בקיצור, אני חושבת שהגדרות הכח ה"רגילות" הן ברובן פטריאכליות. נשים מגיבות למציאות מסוימת ומתמודדות איתה בהרבה דרכים. יתרה מכך, גם אם נלמד נשים סוגים אחרים לחלוטין ונוספים של התמודדות – מה התועלת בכך, אם גברים ימשיכו לסרב להקשיב? אני באמת צריכה להעיף סטירה למישהו או להביא גז מדמיע למיטה כדי שיבינו שאני לא בעניין? זה הכח הנשי? זו אידיליית המין הגדולה? כי עבורי, לפחות, עמידה על המשמר במהלך סקס זה לגמרי turn off.

        גם אם תפרוש בפני אשה 20 דרכי תגובה לגבר שלא בקי בניווט וקצת חרש לרצונותיה, כל מה שעשית היה לתת לה עוד "בחירה חופשית" במחיר הרצון החופשי שלה. וזו לא עסקה שאני מוכנה לה, מבלי שהגברים איתי מראש באותה הסירה, והפעם, מוכנים גם להקשיב.

      • יואב דצמבר 20, 2010 בשעה 10:30 am #

        אם כבר הבלוג נכנס לעובי הקורה, הרשו לי להצביע על עוד אבחנה שמתפספסת בכל השיח הזה: האבחנה בין המנומס ללא מנומס, לעומת הלא מוסרי. כשם שלא כל מה שלא מוסרי הוא בהכרח אינו חוקי, כך גם לא כל מה שאינו מנומס הוא בהכרח לא מוסרי.
        ובמה דברים אמרים? קראתי פוסטים ותגובות שיוצאים כנגד הבחורים שמתחילים עם הבחורות בסנטר רק על מנת לתרגל איך להוציא מהן מספר, איך לשכלל את "אמנות הפיתוי". השיח מתייחס לאותם בחורים או בספקטרום שבין עבריינים (זוהי הטרדה) לבין אנשים לא מוסריים (מתייחסים לבחורה כאל כלי לתרגל עליו את החומר הנלמד).
        אני מתעקש שהאבחנה הזו בין הטרדה (לא מוסרית או שאינה חוקית) למטרד ציבורי (לא מנומס) היא חשובה. בעוד הטרדה היא לא מוסרית בעיניי (אם כי אין כאן הטרדה מינית במובן החוקי), הרי שלגבי המטרד בסנטר אני לא ממהר לקבוע מסמרות. כמובן שהמטרד אינו מנומס – ואותם בחורים אכן אינם מנומסים – אך האם הוא בהכרח אינו מוסרי?
        המטרד הזה דומה בעיניי לאותו מטרד כאשר אדם שרוצה לתרגל איתי את העברית שלו פותח עימי בשיחה ומנצל אותי לשם כך, או כשם שאדם עם פחד מאנשים פותח איתי שיחה בבית קפה על מנת לתרגל את השליטה על החרדה שלו. זה אולי לא נימוסי, ביחסים שבין אדם לחברו, ולעיתים זה אולי מטריד – אך האם בהכרח מדובר באקט שאינו מוסרי?
        באופן כללי אני חושב שרצוי שהשיח יהיה שיח מנומס, ולו מטעמי איכות השיחה – כך יש פחות רעש (ולכן אני מעלה את השאלה הזו כאן. המון בלוגרים עסקו בענייני מוסר בימים האחרונים, מעטים מהם היו מנומסים. האנשים כאן נראים לי מנומסים). אבל אני חושב שלפעמים קיימים מצבים בהם קיים הכרח שלא להיות מנומס – מצבים בהם הרעש למנוחת השכנים הוא חיוני, ולעיתים הדרישה מן האדם שיהיה מנומס (שזה הבן דוד של "תפנה אל הבחורה בכבוד" או שיח הפוליטיקלי קורקט) – היא אינה מוסרית.
        פעמים רבות הדבקת תווית ה"לא מוסרי" לאדם שאינו מנומס נועדה על מנת לדכא את הדיבור או לפסול את הלגיטימיות של חוסר הנימוס. טשטוש האבחנה בין הלא נימוסי ללא מוסרי הוא לעיתים שלב מקדים לטשטוש האבחנה בין הלא מוסרי ללא חוקי. בשיח שמבקש לטשטש את האבחנות האלו, הלא מנומס (פנייה לבחורה בסנטר בשאלה אם היא מעדיפה אהבה או כסף) הופך בהכרח ללא חוקי (הטרדה מינית).
        (אני מודע לכך שהפוסט עסק בעיקר בשאלה השייכת לתחום המוסר, אך הדיון בימים האחרונים לא עסק רק בשאלת יחסי המין, אלא גם בשאלת היחסים בין המינים באופן כללי.)

  4. ים דצמבר 18, 2010 בשעה 3:37 pm #

    ולכל מי שלא יצא לו לקרוא..

    http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=952

    • רוני דצמבר 18, 2010 בשעה 5:36 pm #

      ים, מעניין ורלוונטי – תודה.

  5. יבגניה דצמבר 18, 2010 בשעה 6:13 pm #

    הכרתי בעבר כמה גברים שסיפרו לי שהם רוצים ללכת למכון אומנות הפיתוי. הטענה שלהם הייתה שהם נתפסים בעיניי הבנות כרגישים מדיי, חלשים מדיי ועדינים מדיי.
    קיימות תיאוריות בתנועות הפמיניסטיות שאומרות, כי יש להשתיל את הערכים הנשיים, יש לקדם תכונות נשיות מובהקות כגון- דאגה, עזרה לזולת ואכפטיות- לתוך החברה הגברית ובכך העולם יהפוך לטוב יותר.
    הגברים שחושבים ללכת למכון לאומנות הפיתוי לעיתים מרגישים שדווקא התכונות הנשיות שהם מחזיקים בהן לא עוזרות להם למצוא בת זוג, אלא ההפך מכך- כל עוד הם ממשיכים להיות ביישנים, כאלו שפחות יוזמים ופחות אגרסיביים- הערך שלהם בעיניי הבנות רק יורד וכתוצאה מכך, הם נאלצים ללכת למכון כדי ללמוד שם איך להיות "הגבר הפטריארכאלי",הכוחני, בעל ביטחון עצמי מופרך וכו'.
    ומה התוצאה הסופית? מצד אחד, הפמיניסטיות שואפות להפוך את העולם לנשי יותר ורגיש יותר ומצד שני, הגברים שמבטאים בעצמם את השינוי החברתי הרצוי, מוצאים את עצמם בעמדה שבה לא קיימת להם אפשרות לבנות מערכת יחסים רומנטית, כי הבנות רואות בהם ידידים במקרה הטוב.
    פעם שמעתי את השיחה בין המרצה שלי לפמיניזם ומשפט לבין אחת הסטודנטיות. הסטודנטית אמרה שהיא נמשכת לגברים חזקים, למצ'ו למיניהם. המרצה ענתה שכדי להצליח בזוגיות, יש לחפש פרטנר לחיים, אדם בעל הבנה, אחד שמוכן להקשיב ולהשתתף ולא אנטוניו בנדרס מסרטי המתח הוליבודיים.
    הרי יש סיבה לכך שגברים ביישנים ורגישים נאלצים ללכת למכון לאומנות הפיתוי כדי לזכות באינטרס מצד הבנות,והסיבה היא שגם נשים צריכות לעבור שינוי בתודעה ואולי אז, המקרים של האונס כפי שתואר בתחילת הפוסט לא יקרו בעתיד.

    (מצטערת מראש, אם התגובה פחות נוגעת בנושא הפוסט, אך היה לי חשוב לגעת בנקודה זו).

    • ליטל דצמבר 19, 2010 בשעה 12:03 am #

      יבגניה, אני לא יודעת איך זה בכל מקום, אבל בכל הקבוצות החברתיות שאני מכירה, נשים בהחלט אוהבות גברים בזכות חכמה, יכולת אמפתית, יצירתיות, אמינות, חוש הומור וכו'. אני ממש לא רואה את המצב שתיראת, שבו נשים מחפשות דווקא גברים חזקים מהוליווד. בכל הקבוצות שאני מכירה, דווקא גברים כאלה לרוב לא מקבלים הרבה תשומת לב, אלא אם יש להם תכונות כמו אינטיליגנציה, חמלה, הומור, וכו'.

    • רוני דצמבר 19, 2010 בשעה 9:02 am #

      ליטל, התופעה שיבגניה מתארת בהחלט עוד קיימת ברוב הקבוצות החברתיות, גם בישראל. הסטריאוטיפים ה"קלאסיים" של "גבר" ו"אישה" עדיין מהווים מודל אולטימטיבי לחיקוי ולתשוקה.

      יבגניה, נכון, ישנם זרמים פמיניסטיים שמניחים שנשים ניחנו ביותר אכפתיות ורצון לעזור לזולת. אני מסכימה שבפועל, כך זה נראה, אך לדעתי (ולדעת הוגות פמיניסטיות רבות גם כן), אין מדובר בתכונה נשית "טבעית", כי אם תכונה שמקורה שוב בנורמות חברתיות שטומנות בחובן ציפייה מנשים להיות ה"אמהות" הבלעדיות שמטפלות באחר.
      על כל פנים, אם נחזור לאותם זרמים שהתחלתי איתם – יש נשים שחושבות שהנחלת ערכים של אכפתיות ועזרה לזולת לחברה כולה, היא תהליך מבורך. עם זה אני בהחלט מסכימה. אך אני לא חושבת אותם גברים "רגישים" שכתבת עליהם, הינם תוצאה ישירה של הזרם הפמיניסטי הנ"ל.
      גברים יכולים להיות רגישים כמו נשים. בעולם שלנו כיום, לא נותנים להם יותר מדי הזדמנויות להיות כאלה. כמו שלנשים לא נותנים יותר מדי הזדמנויות להיות מצליחניות שאפתניות. בכל אופן, האפשרות קיימת, אך אנחנו רואים לנגד עינינו "גבר" ו"אישה" – והחריגה מהתכונות הסטריאוטיפיות הנלוות היא קשה ומסובכת. כך, גבר רגיש ו"עדין" נתפס "לא-גבר", ואישה שעומדת על דעותיה ועושה מה שבראש שלה נחשבת "לא-אישה".
      כן, עדיין נשים רבות לומדות לחפש "גבר-גבר", מאצ'ו שייקח אחריות על חייהן ויטפל בהן. באותה מידה, גברים מחפשים "אישה נשית", כזו שמתאפרת ולא מאתגרת אותם יתר על המידה.
      התופעה של גברים שהולכים ל"מרכז לאמנות הפיתוי" לא קיימת בגלל שפמיניסטיות הפכו אותם לכאלה. ההכללה שלך היא רחבה מאוד. אין כזה דבר "הפמיניסטיות" – גם בתוך הפמיניזם יש דעות רבות ואף סותרות.
      סביר להניח שמדובר לעתים באמת בגברים יותר מופנמים וביישנים, שבעולם בו מצפים מהם להיות "גבר-גבר", הם לא מצליחים עם נשים. זה בהחלט עצוב, אך שוב – אני רוצה להדגיש שזה לא קשור לפמיניסטיות. לצערי, אנשים רבים טוענים ש"הפמיניסטיות הרסו את העולם", כאשר ביקשו לשנות סדרי עולם. ובכן, לא, העולם היה די מקולקל מלכתחילה, והניסיון לשנות אותו מצביע על כך, לכן קל להאשים את מי שמנסה לשנותו.
      "המרכז לאמנות הפיתוי" עונה על צורך של גברים שאינם מתקבלים כמות שהם בחברה, ואינם זוכים להכרה על ידי נשים (ועל זה לא מדובר – אבל כנראה שגם על ידי גברים). החברה שלנו עדיין לא השתנתה מספיק כדי שגברים כאלה ירגישו טוב עם עצמם, וכדי שנשים יאהבו אותם מאוד על כך. וחבל.

      • יבגניה דצמבר 19, 2010 בשעה 1:59 pm #

        רוני, רק רציתי להבהיר- תופעת הגברים שהולכים למכון אומנות הפיתוי אינה נובעת מהעובדה שפמיניסטיות גרמו להם להגיע לשם. ממש לא. בעיניי, זו תופאה שהיא אנטי פמיניסטית והמכון הוא הביטוי לכל הדברים שפמיניסטיות דווקא מנסות להילחם עימם.
        העולם כיום מאוד מורכב ומבלבל וגם גבר וגם אישה- שניהם מקבלים מסרים חברתיים שונים ומתקשים להבין מה צודק ומה נכון ואיך בעצם עליהם לפעול.

        ליטל, נהנתי מאוד לקרוא את תגובתך ולראות שיש קבוצות הנשים (והגברים) שלא פועלים לפי הסטריאוטיפים הקלאסיים. אני אישית נתקלתי בנשים שמחפשות את המאצי'ו מהסרטים כמעט בכל מקום, אולי בפעם הראשונה ראיתי בנות שחשבו אחרת רק באוניברסיטה.ברור שלא כולן וברור שבכל קבוצה קיים המקובל והיוצא דופן, אך לדעתי, אוכלוסיית הנשים ואוכלוסיית הגברים- על שניהם לעבור שינוי בתודעה והדרך לאותו שינוי עדין נראת לי ארוכה ורחוקה.

  6. ליטל דצמבר 18, 2010 בשעה 8:25 pm #

    יצא לי פעם לרצות לשכב עם מישהו, והוא סירב מפני ששתיתי באותו ערב. הוא לא הכיר אותי. אני הכרתי את עצמי, וידעתי יפה מאד שזו בחירה אמיתית שלי ושאני לא שיכורה. ההתיחסות שלו היתה מאד פטרונית ומעצבנת בעיני. מצד שני, הבנתי שהיא נעשתה ממקום טוב. לגמרי משתלם לי לוותר פה ושם על סקס, כשהתמורה היא הפעמים שבהן יימנע בזכות הגישה אונס וינמעו טראומות, גם אם לא מכוונות.

    בעניין בדסמ, מציק לי מאד שמקשרים בינו לבין אונס (שלא לדבר על הניתוחים הפסיכולוגיים, שלא כל כך מכבדים). כשהוא נעשה בצורה בריאה ואחראית, בדסמ יותר בטוח ויותר קשוב מסקס "רגיל" מקובל. אם לפשט את העניין – בסך הכל מסכימים מראש על מילת קוד חלופית ללא, וגם יוצרים מצב שבו לגיטימי לחלוטין ולפעמים יש ציפייה לשימוש
    במילה הזו. בנוסף, משתדלים לשמור על קשב ולוודא שכולם בטוב לאורך כל החוויה. כל אלה שם במידה רבה מפני שזה מבנה חדש יותר, שהורכב מתוך תרבות שוויונית יותר, ויותר קשובה פנימה והחוצה. כל אלה – דברים שסקס "רגיל" לרוב לא יכול להתהדר בהם.

  7. ערן דצמבר 18, 2010 בשעה 11:50 pm #

    שתי הערות קטנות (ואכתוב בקצרה כי כבר עכשיו העיסוק בכתוב קשה לי):
    א) קיים תקדים משפטי חשוב, שנקבע במשפט בנושא האונס הנורא בשמרת, שקובע כי לא רק שאישה שהביעה התנגדות נחשבת כאישה שעברה אונס, אלא שהמעשה הוא תקיפה מינית כל עוד לא הובעה הסכמה מפורשת (בלשון הפסיקה: "רוצה אני").
    ב) חוסר היכולת להגיד "לא" ובצורה ברורה הרבה יותר: חוסר היכולת "לקום וללכת" לא נובע אך ורק מההתניה החברתית אותה עוברות נשים בחברה שלנו. מובן מאליו שהמערכת החברתית הפטריארכלית והדכאנית משחקת פה תפקיד מפתח, אבל היא לא התורה כולה.
    אני גבר לכל הדעות (לפחות בזמן כתיבת שורות אלה) וגם אני גדלתי באותה חברה פטריארכלית המכפיפה נשים לרצונם של הגברים והמלמדת גברים שהם חזקים, צודקים, בעלי כוח ושאר רעות חולות. אך כשעברתי תקיפה מינית בעצמי, לא הייתה לי כל יכולת התנגדות (פנימית) וגם אני "פשוט קפאתי במקום" והתקשיתי "פשוט לקום וללכת. אם ההתניה החברתית הייתה השחקנית היחידה במשחק הזה, לא הייתה אמורה להיות לי בעיה להתנגד, ברם, המצב האיום, המפחיד, הנורא, הבלתי אנושי הזה(באמת שאין לי מספיק סופרלטיבים שליליים לתאר את החוויה)גרם לי לקפוא על מקומי. ה"לא" נאמר אך כל יכולת ללכת, לדחוף את הבן זונה ממני או להרביץ לו לא הייתה לי. כנראה שהמורכבות הפסיכולוגית של המצב עצמו היא חלק מהסיבה שאנחנו לא יכולות להגיד "לא", לא יכולות "לקום וללכת", לא יכולות להרוג את החרא שהרס לנו את החיים (וסלחו לי שאני יורד כאן לפסים אישיים ולא משאיר את הדיון ברמה האקדמית). הסיטואציה עצמה, כמו גם תפקידן "המסורתי" של נשים ב"סדר הקיים" של הדברים, מכתיבה את חוסר היכולת של נשים (וגברים, טראנסים, טראנסיות, ג'נדרקוויריםות ומגדרים נוספים)להתנגד.
    התגובה כמובן יצאה ארוכה ממה שציפיתי ומן הסתם לא מובנת בעליל אבל אני נהיה לא קוהרנטי כשאני מדבר על הנושא.
    סליחה על הסוגריים, אני הולך להתמוטט היכן שהוא.

    • רוני דצמבר 19, 2010 בשעה 8:45 am #

      היי ערן,
      תודה על התגובה – איכשהו לכולם הן יוצאות פה ארוכות מהמצופה… שזה מצוין בעיניי!
      על כל פנים, בנוגע לתקיפה מינית מובהקת אני מסכימה – גם כשגבר מותקף מינית, ישנו מנגנון שעשוי לשתק אותו ברגע האמת. אני משערת שזהו סוג של מנגנון הישרדות שההיגיון מאחוריו הוא שלפעמים עדיף לנו לא להתנגד על מנת לשמור על חיינו ולצמצם נזקים.
      על עניין ה"לקום וללכת" ועל החופש לעשות זאת דיברתי בהקשר בו דווקא יש לאישה חלונות של אפשרויות לעשות זאת. כלומר, לאו דווקא כשהיא עוברת אונס, אלא כשהיא נמצאת בסיטואציה מינית לא ברורה, בה רצונותיה אינם ברורים לה, וברירת המחדל שלה היא "לא להחליט", אלא פשוט לשחק לרצונותיו (הברורים) של הגבר שאיתה.

  8. נטע דצמבר 19, 2010 בשעה 2:56 pm #

    אני לא מבינה- או שאתה גבר רגיש או שאתה מאצו חסר רגשות? אין באמצע? אני מכירה אי אלו גברים ללא ספק גבר גבר אבל יודעים להתייחס לבחורות בכבוד. אין כזה דבר- גבר שיוצא עם בחורה, בין אם זה סטוץ או קשר "ארוך" של חודש לא יכול להכיר אותה כדי לזהות "מסרים חבויים" בלא שהיא אומרת, כפי שאומרים בצבא- אם יש ספק אין ספק, אני מסכימה עם ליטל, עדיף שפעם לא יהיה סקס מאשר משהו חמור הרבה יותר. גבר שמתייחס לאישה כמו חפץ, הערכה שלי הוא שהוא היה מתייחס אליה ככה גם לפני (אולי בצורה חסרת בטחון ומהוססת אבל עדיין כחפץ) המרכז רק נותן לו יותר לגיטימציה לבהמיות הזאת. מה שצריך לעשות לפי דעתי מתחיל (איך לא) מהחינוך, מהבית ומבתי הספר, לחנך ולהדגים כבוד והקשבה.

  9. ענת לוין דצמבר 19, 2010 בשעה 6:06 pm #

    מדריך הפיתוי הוא חוויה טובה בעבור רוב הגברים, תמיד יהיו קיצוניים שלא יידעו לשים גבולות.

    אני מאמינה שכל אדם אחראי למעשיו ואחראי על עצמו. אני נגד האשמות כלליות בלי כל בסיס.

    זה מזכיר לי קצת הורים שבכל פעם שהבן שלהם עושה משהו רע חושבים שזה לא הוא, אלו רק החברים שלו שגוררים אותו ומשפיעים עליו.

    • רוני דצמבר 19, 2010 בשעה 7:15 pm #

      ענת, אף אחד פה לא קרא להסרת האחריות האישית ממי שתוקף מינית נשים. זה לא אומר שאי אפשר גם לצאת נגד המסרים של המרכז לאמנות הפיתוי, שכן – מנחילים ערכים של אובייקטיפיקציה של נשים, ראייתן כ"פרס" שיש להשיג בדרכי מניפולציה ומרמה, וכאמצעי להשגת סקס בין אם הן מאוד רוצות בו ובין אם לאו. פרשנות של מסרים כאלה כעידוד לתקיפה מינית היא לא בלתי-נתפסת. אמנם, לא כל הגברים שעוברים סדנאות במרכז, הופכים למטרידנים ואנסים, אבל לא אתפלא אם חלקם כן, גם בעקבות ההדרכה (ע"ע העדות המובאת בפוסט וסרטונים רבים שרצים ברשת).

      גבר שתוקף מינית צריך לתת דין וחשבון למעשיו. אך המרכז לאמנות הפיתוי נותן יד לכך, ולכן גם הם צריכים לתת דין וחשבון. זה צריך לבוא יחד. הטענה שלך, שבעבור רוב הגברים מדובר בחוויה טובה, לא מחזיקה מים; גברים אכן יכולים לצאת מהסדנאות האלה עם הרגשה טובה יותר, אבל אין בכך ולו שמץ של צידוק מבחינתי, כל עוד מדובר בשימור יחסי כוח מגדריים שמבזים נשים באופן מובהק.

  10. קרן דצמבר 19, 2010 בשעה 11:00 pm #

    סחתיין על האומץ לדבר ישירות ולעומק על הנושא הזה, ועל אני הדרך היפה והמדוייקת שבה עשית זאת.

    אם אפשר לחזק את דברייך בנקודה ספציפית – נראה לי שחלק מהבעייתיות העמוקה במצבים מהסוגים האלה היא שמה שהופך אותך לקורבן הוא במידה רבה דווקא הרצון לא להיות קורבן ולא לחשוב על עצמך כקורבן פוטנציאלי.

    כלומר,אחת הסיבות שבגללן קשה כל כך 'לקום ולתת לו סטירה' או 'לקום וללכת' או, באופן כללי, להגיב כאילו את מנוצלת מינית בצורה חוסמת יעילה, היא שאת לא רוצה להיות מנוצלת מינית, ואת לא רוצה לחיות את חייך מתוך פחד להיות מנוצלת מינית, ולכן כל עוד הסיטואציה ניתנת להתפרש לשני הכיוונים, את מעדיפה לפרש אותה בצורה ה'טובה'. כשמדברים על סיטואציה שכבר התרחשה קל לשכוח את עוצמת העמימות הזאת שמתקיימת ברוב האינטרקציות החברתיות – הרי בדיעבד נורא ברור (לפחות לכל אחד מהמדברים) 'מה הדבר שהתרחש' ואיך ההתחלה הובילה לסוף; אבל תוך כדי ההתרחשות זה פחות ברור, בין השאר כי בזמן ההתחלה הסוף הוא עוד לא ידוע ולא קבוע.

    דוגמא פשוטה מסוג זה, אחרת מאלו שאת הצגת, היא נניח ההטרדה המינית הנפוצה של מישהו נוגע באוטובוס. למה כמעט אף פעם אף אחת אפילו לא קמה? כי לפחות ברגעים הראשונים, לא ברור האם הוא נוגע במקרה או בכוונה, ואת מעדיפה לחשוב שבמקרה, ועד שמתברר מעל לכל ספק שבאמת בכוונה זה כבר מרגיש מאוחר מדי, את מרגישה ששיתפת פעולה באופן פסיבי, שבעצם היית אמורה להבין מההתחלה שזה בכוונה.

    • Shir דצמבר 20, 2010 בשעה 5:06 am #

      הו, בהחלט.

    • רוני דצמבר 20, 2010 בשעה 9:17 am #

      קרן, ממש נכון! זה עוד פן של הקורבנות שכל כך קשה לנו להתמודד איתה. בפוסט כתבתי שגם הרבה נשים אומרות "תקומי ותלכי", למרות שהן עצמן עוברות הטרדות מיניות. אכן, נראה שמדובר כמו מנגנון הדחקה שפועל היטב, בו אנו אומרות "לא, זה לא באמת מה שקורה, כי אם כן – מה זה אומר עליי?"

  11. הילה רוטברג פברואר 7, 2011 בשעה 8:55 pm #

    הגעתי במקרה וכתבת דברים חשובים ביותר רוני.
    איך קורה שהדבר שהכי אמור לייצג אכפתיות ואהבה ואינטימיות, הופך לניצול וחוסר תשומת לב לאחר?
    איך קורה שיש פה תרבות של הליכה לזונה כדי להשיג אינטימיות עם אשה? ועוד אשה שסחרו בה, שהפכה להיות תת אדם, וכל ייעודה בחיים הפך לשרת את הסרסור שלה?
    ואיך קורה שכולם שותקים נוכח זה?
    http://www.facebook.com/#!/group.php?gid=175171145427

    אולי הסרט הזה יוכל לתת כמה תשובות על השאלות האלו שבסיסן הפיכת האחר (נכון, בעיקר ה*אחרת* נפגעת מזה באופן אקטיבי, אבל גם גברים חווים דיכוי שבו הם לא באמת בודקים מה הרצונות שלהם, אלא נאמנים למסרים וההתניות שעליהן גידלו אותם) לאובייקט.
    http://yes.walla.co.il/?w=/7802/1462879

Trackbacks/Pingbacks

  1. המרכז לאמנות האונס « משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו - דצמבר 18, 2010

    […] כן, לא, בחירה ואחריות – ביחסי מין. מהצד השני: […]

  2. להפסיק לחפש תירוצים « - דצמבר 21, 2010

    […] *פוסט אורח, בעקבות אירועי השבוע החולף, והפוסט "כשאת אומרת 'לא', מי יודע(ת) למה את מתכוונת"* […]

  3. כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר « - אפריל 30, 2011

    […] של זוהר (סצנת הצינור ממציצים, אליה התייחסה רוני כאן, היא אולי הקלאסית שבהן אבל בהחלט לא היחידה). בפוסט הזה […]

  4. על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל « - נובמבר 13, 2012

    […] בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי […]

  5. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת […]

  6. אפוריזם | - ספטמבר 15, 2013

    […] מניחה שאיפשהו בראש שלי ידעתי שמדובר בסוג אפור של אונס, גם אם לא הרגשתי מחוללת או מושפלת או שום דבר מהחוויות […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: