לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס

11 מרץ

*פסוט אורחת*

|מאת פלונית|

לא מזמן השתתפתי במפגש פרום אקדמי לחוקרים בתחום המחקר שלי. במפגשים אלו מציג חוקר מחקר משמעותי שעשה בתחום, ושלושה מגיבים על דבריו. עד כה, כל החוקרים שהגיעו לדבר על מחקריהם (אלה שאני ראיתי במשך 5 השנים שבהן אני משתתפת במפגשים), היו גברים, ורוב מכריע של גברים גם מבין המגיבים. מתוך 22 האנשים שהרהיבו עוז לצאת מהבית ולהגיע ביום שישי ירושלמי קר גשום-קמעא, היו 19 גברים ושלוש נשים (אני ביניהן).

לאחר הכנס, בשלב ה"מינגליג" האקדמי (כמה שהמינגלינג הזה מלחיץ אותי!), דיברתי עם אחד הפרופסורים שמרכז את הפורום, נקרא לו ד'. הצבעתי על הרוב הגברי המוחלט מבין משתתפי הכנס, והוא אמר שהדבר אכן מטריד אותו. "אני יודע שדרכי המינוי שלנו הן…" הוא אמר, "אבל למה לאירועים כאלה לא מגיעות נשים, הרי תלמידותינו לא פחות מוכשרות מהתלמידים?", והוסיף כי 50% מהלומדים לתואר ראשון בתחום הינן לומדות (לא, לא מדעים מדוייקים, יותר לכיוון הר הצופים).

עניתי לו שאני חושבת שהתחום פשוט נתפש כגברי. אמרתי לו שגם בקבוצת הקריאה לתלמידי תארים מתקדמים בתחום, הייתי חידוש בנשיותי, כל שאר המשתתפים גברים (האף שהתייחסו אליי יפה מאד, ומנחה המפגשים הקפיד לדבר בלשון זכר ונקבה). סיפרתי לו שבדייטים זה בעייתי, לספר שאני לומדת את התחום. ועוד לתואר מתקדם!

אני חושבת שלא סיפרתי לו הכל.

 *

ארבעה סיפורים קצרים

סיפור: כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, זכיתי לשבת בתרגול של אחד הקורסים אצל מתרגל אחד, חכם וחריף מכל מי שיצא לי לפגוש עד לאותו יום. נקרא לו ר'. מבחינתי זו היתה חווייה מרגשת ממש, היכולת לשמוע ממנו והיכולת להתדיין איתו – עולמות נפתחו, מצאתי כנפיים לנסוק בהן אל-על, ומי שילמד אותי איך להשתמש בהן. חבריי שראו את ההתרגשות שאחזה בי היו צוחקים עליי שאני מאוהבת במתרגל, וחלקן אף הגדילו לעשות ופנו אליי תוך שימוש בשם המשפחה שלו. זה לא מאד הפריע לי, אבל זה גם לא היה מאד נעים ומעבר לכך, חששתי שבשלב כלשהו גם הוא יפרש את ההתלהבות שלי כרצון להתחיל איתו (וכך ארחיק את עצמי מחברתו האקדמית במקום להתקרב), כך שהשתדלתי לצנן את התלהבותי. לשמחתי/לצערי (או לשתיהן?), הצלחתי. במידה מסויימת, לפחות.

 *

עוד סיפור: כשהייתי בשנה ב' התחלתי לעבוד עם מרצה אחר אותו מאד הערכתי, ש' שמו. גם צורת החשיבה שלו ריגשה אותי. העבודה היתה רבה ומאד אינטנסיבית, כך שיצא לי לראות את ש' כמעט מדי יום ביומו ולדבר איתו ארוכות (מובן ששיחותינו המקצועיות גלשו גם לנושאים אינטלקטואלים אחרים, לשמחת שנינו). גם במקרה זה זכיתי לגיחוך חבריי, שטענו, ספק בצחוק ספק בחצי-רצינות, שבסתר לבי אני מאוהבת במרצה. גם כאן השתדלתי לרסן את ההתלהבות, בשביל לשמור על המקצועיות. כלומר, ההתלהבות אכן היתה מהמקצועיות (ומהשילוב של הפן המקצועי באדם שכל כך נעים לי לעבוד איתו), אבל חששתי שמא ההתלהבות תתפרש על ידו של ש' כהתלהבות לא מקצועית. אז שוב, השתדלתי להנמיך.

במקרה זה היה סיבוך נוסף – היה מדובר ביחסים הדדיים הרבה יותר מיחסי המתרגל-תלמידה שהיו לי עם ר' בשנה א'. וש' גם התלהב ממני, לא רק אני ממנו. והתחלתי לתהות, ביני וביני, אם אני צריכה לפרש את ההתלהבות הזו לא כהתלהבות תמימה, כמו שאני מרגישה, אלא כמשהו מעבר…? אמנם המחשבה היתה בלתי נסבלת בעיניי, כיוון שהערכתי מאד את ש', המרצה, הנשוי, ובכל זאת, משהו גרם לי להרגיש לא לגמרי בנח. עם השנים התחושה הזו חלפה, והיום יחסינו, הן האישיים והן המקצועיים, מצויינים ולא מעיקים. עניין הסאב-טקסט המיני נפתר אצלי די מזמן, ונותרו רגשי הערצה כנה וידידות עמוקה. אפשר להמשיך הלאה, להיות פשוט שני פריטים של אותו הזן שנהנים זה מחברתו של זו.

 *

עוד סיפור קצר: התראיינתי לתפקיד בפרוייקט שריכז אחד המרצים שלי, א'. לקראת הראיון לבשתי חולצה מכופתרת (ואדומה!), בניגוד להרגלי דאז. א' אמר לי שיפה לי חולצות כאלה. אחר כך ניתחתי את מה שהוא אמר במשך שעות…

 *

סיפור אחרון ודי: היה לי מורה חתיך בתיכון, מ'. הוא לימד אותי את אחד השיעורים שהכי נהניתי מהם במהלך התיכון, והציון הכי גבוה שלי בבגרות. מאד אהבתי את השיעורים שלו, ואת צורת החשיבה שלו. מאד אהבתי לדבר איתו גם על דברים אחרים (בזמנו פעלנו יחד גם בפרוייקט מחוץ לשעות הלימודים). החברות שלי צחקו עליי שאני מאוהבת בו. עד היום לא לגמרי ברור לי מה הלך שם מבחינתי. כלומר, ברור שלא התאהבות במובן הרגיל של המילה, אותן חוויתי באותה התקופה עם בנים קרובים קצת יותר לגילי. ברור שכן נמשכתי למ'. ברור שהמשיכה הזו בלבלה אותי, נערת תיכון צעירה ותמה (יחסית…). ברור שמה שקיבלתי ממנו הסעיר אותי אינטלקטואלית, ופתח בפניי השקפת עולם רחבה הרבה יותר משהייתי חשופה אליה עד אז. וברור גם שבאותם ימים, לא היה עובר יום בלי שהייתי חושבת על מ', שדמותו ודמות מה שהוא הביא לחיי היו אחת בעיניי. וברור גם שהשילוב של כל האלמנטים האלה גרם לי לבלבול לא מעט, ולכך שהסתובבתי פזורת דעת.

*

מאוהבת במורה

*

*

אז נחזור לד', ולמפגש הפורום. ולשאלה ששאל אותי, למה נשים לא מגיעות למפגשים כאלה. בדרך הביתה מהמפגש, הבנתי שעשיתי לו הנחות, כשנעצתי את האשם לחסרונן של נשים בפורומים כאלה ב"תפישות חברתיות" כלליות. אמרתי בעצם שאין קשר סיבתי בין העובדה שנשים לא מגיעות לכנס ובין העובדה שהמינויים האקדמיים בעייתיים, ושחסרות נשים למעלה. הבעתי בעצם את המחשבה שמדובר בשתי תופעות שקשורות לתופעה רחבה יותר של שובניזם בחברה, ולא אחת לשנייה. בעוד די ברור שהעובדה שאחת הסיבות בשלן נשים לא מגיעות לכנסים אקדמיים כאלה היא העובדה שאין מספיק נשים במינויים אקדמיים. לעובדה שכל המרצים והמתרגלים שלי השנה, ורובם המכריע גם בשנים קודמות, הם גברים.

 *

*

מקובל לתת שתי סיבות מרכזיות להעדפה מתקנת, למשל, במשרות אקדמיות.

ראשית, נשים בעלות כישורים מתקשות להגיע לאותם ההישגים כמו גברים בשל מגבלות אובייקטיביות שמושמות לפניהן. בהגמשת הקריטריונים, ניתן לאשה "פור" כמשקל המגבלות העומדות לפניה, ונאפשר לה להגיע למקום שהיא לא עומדת בתנאים הפורמליים להגיע אליו, למרות שהכישורים הגולמיים מצויים בה והיא תוכל להצליח לא פחות מאשר גבר. מדובר בעצם באמירה שאנחנו מעריכים מועמדים על פי קריטריונים שנותנים לגברים עדיפות, באופן לא מוצדק יחסית למטרה הסופית אליה מנסים להגיע, במקרה שלנו – מצויינות אקדמית.

שנית, באין מודלים נשיים, לנשים אין עם מי להזדהות בצמרת. אין להן לאן לשאוף (או לפחות – קשה להן הרבה יותר), ולכן הן מגיעות להישגים נמוכים יותר. אם היום נקדם נשים למקומות שאולי לא מגיע להן להיות בהם בזכות, נשים מוכשרות בהווה יוכלו לראות את הנשים הללו, יצליחו לדמיין את עצמן בפסגה, ויחתרו להגיע לשם. כך אנחנו מקדמים נשים בינוניות בהווה, כדי שנוכל לטפח שכבה של נשים מעולות.

סיבה זו בהחלט שייכת לשאלה ששאל ד' המרצה, ואני מופתעת שהוא לא אמר אותה בעצמו: נשים לא מגיעות למפגשים כאלה, כי נשים לא מגיעות למפגשים כאלה. נשים צעירות מבינות שאין זה מקומן, כיוון שנשים מבוגרות יותר לא מגיעות. כי אין, לא מינו אותן. גם אל קבוצת הקריאה (על-טהרת-הגברים) שלי חששתי ללכת, למרות שהוזמנתי אליה בחום, שמא אני פולשת בכך לתחום לא לי. אני יודעת שזו לא מחשבה רציונלית. אבל אנשים הם לא רציונליים עד הסוף, לא? וזה לא רק נוגע אליי, אלא גם למשתתפים המקוריים בקבוצת הקריאה. ולאלה במפגש הפורום.

 *

*

עד כאן לא חידשתי כלום, אבל אני רוצה לחלוק איתכן תובנה נוספת. אני חושבת שהסיפורים לעיל מצביעים על עוד סיבה, מורכבת במיוחד, בשלה נשים מתקשות למצוא את מקומן בתוך עולם האקדמיה הגברי. לאוהב החכמה, הגילוי שלה והלימוד שלה הינם חוויה עוצמתית. מתגלה תשוקה גדולה, ארוס אינטלקטואלי. הארוס הזה הוא מתכונותיהם הבולטות של החוקרים הדגולים, האקדמאים שממיתים עצמם בעולמה של חכמה. נוצר קשר חזק ביותר בין חברים למח, החולקים את אותו ארוס אינטלקטואלי, את אותה התשוקה המתמלאת באמצעות הדיאלוג וההתנצחות בין הצדדים, הסכינים המשחיזות עצמן אחת על ירכי חברתה. במידה רבה, הארוס הזה, ההתענגות האינטלקטואלית, מבוססים על הנחה של ספירה א-מינית, ספירה שבה ניתן להשתוקק האחד לשני מכח הבינה בלבד, תוך העלמתו של הגוף.

ומתוך כך, עולם אקדמי שבו בעיקר גברים הוא עולם שמקשה מאד על החוויה האינטלקטואלית- ארוטית הזו לקרות בצורה טובה, מועילה ומרוממת לנשים שבו. תמיד יש שם סימן שאלה גדול, המוצב עבור הנשים אך כמעט ולא קיים עבור רוב הגברים. הארוס האינטלקטואלי הנשי מרוסן במספר מישורים שונים, המשתלבים יחד למארג סמוי אך מוחשי מאד, שתוצאתו – דחיקת רגלי הנשים אל מרחבים מוגנים יותר, בינוניים יותר, אירוטיים פחות.

המישור הראשון הוא המישור החברתי, מישור ה"מה יגידו?". הקשר שלי עם המתרגל ר' היה אינטלקטואלי טהור (כמה שהוא יכול להיות טהור. מובן שבסופו של יום אנחנו גם יותר או פחות מחבבות א/נשים). הערצתי את דרך החשיבה שלו, והערכתי מאד את מה שהוא לימד אותי. ועדיין, ההסתכלות החברתית על המצב הזה היתה דרך החלון הצר בו הוא איש ואני אשה, והתלהבות ארוטית תהיה מן הסוג המיני בהכרח, גם אם היא "מתחזה" להיות מהסוג האינטלקטואלי. אז כדאי קצת לצנן אותה. הסתכלות חברתית זו נכונה לכל הנשים באשר הן, הטרו, בי ולסביות. וכמעט ולא נמצאת עבור גברים, הטרו בי והומואים. החברה רואה כאן את המשוואה של {אשה + גבר + ארוס}. מבחינתם, זה מיני.

ואז נוסף המישור ה"זוגי" – מה הוא חושב? אני לא רוצה להפוך את מערכת היחסים שלנו למערכת יחסים בעלת קונטקסט מיני. אני רוצה לקבל ממנה את היתרון האינטלקטואלי. אני לא רוצה לגרום לו לחשוב, חס וחלילה, שאני מעוניינת בגבריותו. אני רוצה שהוא ימשיך להשפיע עליי מהצד שמעניין אותי – הצד האקדמאי שבו. אז אני צריכה גם קצת לצנן את ההתלהבות שלי גם כשאנחנו לבד. אני לא רוצה לשדר את המסר הלא נכון, ולהפסיד הכל. מוטב שאפסיד קצת להט, מאשר את האפשרות לקיים דיאלוג עם הנפש הרחבה הזו. גם כאן, החשש רלוונטי כמעט לכל הנשים באשר הן (למעט (אולי) לסביות מוצהרות, כולל (אולי) הומואים מוצהרים).

ועוד במישור ה"זוגי" – מה הוא חושב שאני עלולה לחשוב? גם המרצה עצמו מודע לנ"ל – למה שהחברה עלולה לחשוב (ובמקרה שלו זה חשוב אף יותר – הוא זה שעובר על כללי האתיקה אם הוא מתקשר רומנטית עם תלמידה, והוא הנשוי מבין שנינו, שצריך להסביר את מהות הקשר שלנו לאשתו), ולמה שאני, הצד השני מבחינתו, עלולה לקבל כמסר. גם הוא עשוי לרצות לצנן את ההתלהבות שלו, ולרופף קצת את רמת החיבור בינינו, ליתר בטחון. שלא יחשבו עליו. ושאני לא אקבל את המסר הלא נכון. ומבחינתו, הוא לא מאבד כל כך הרבה – לי אמנם יש כמעט רק מרצים גברים לדבר איתם. לו יש סטודנטיות וסטודנטים, ביניהם יוכל לבחור.

ואחרון חביב, במישור האישי – מה אני חושבת? אם עד עכשיו דנו במקרים בהם באמת אין אלמנט מיני בקשר, ואנחנו מורידים את האינטנסיביות שלו רק "שמא", האמת היא שעלולים להיות מקרים בהם אני אכן מתאהבת במרצה שלי (או נמשכת אליו משמעותית). החשש חריף במיוחד לאור הקרבה המבלבלת הקיימת (רק בשיח? במציאות? זה לא משנה) בין סוגי הארוס השונים. הדבר עלול לגרום לקשיים בקשר האינטלקטואלי שלנו, ובאופן כללי להפוך אותי לפחות ממוקדת-מטרה-אקדמאית, יותר מוסחת, יותר מפוזרת.

כשעולם האקדמיה הוא ברוב רובו גברי, המצבים המתוארים לעיל מהווים אבני נגף אותן פוגשות בעיקר נשים, ומעיבות על האפשרות שלהן להתקדם הלאה, להצטיין ולהגשים את האני-האינטלקטואלית שלהן. הבעייה הולכת ומחריפה ככל שמדובר בלימודים לתארים מתקדמים יותר, שבאופן טבעי דורשים קשר קרוב ואינטנסיבי יותר עם מרצים וחוקרים אחרים.

 *

*

ואסור לדבר על זה. אסור! זה מביך!

לפני פרסומו, שלחתי את הטקסט הזה לכמה חברות, שיעירו את הערותיהן (ותודה לכן!). כל חברותיי היו נבוכות לקרוא את הטקסט. היתה קצת תחושה של TMI, מציצנות, התערטלות בפומבי. חברה אחת דחקה בי שלא לפרסם את הפוסט, שזו תהיה התאבדות אקדמית. אחרת התחילה להתנצל על איך שהגיבה בקשר ליחסיי עם המתרגל ר'. שלישית אמרה שהיא מעריצה אותי על האומץ לחשוף את חולשתי, שהיא לעולם לא היתה מעזה. חולשתי!

אז הבנתי שאני לא באמת יכולה לפרסם את הפוסט הזה. אם כך חושבות נשים שמוערכות על ידי, כולן פמיניסטיות רדיקליות ונשים חזקות, אני יכולה לצפות להרבה יותר גרוע מהחברה הכללית. ואני לא יכולה לומר שאני באמת לא מזדהה עם תגובותיהן. במצב כפי שהוא כיום, הן כנראה צודקות.

הטקסט עבר עריכה מעמיקה. כל רמז לזהותי נמחק. נשאר רק מספיק כדי להביע את הסוד, את הבושה הגדולה. זה הטקסט שמונח לפניכן.

 *

*

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

קודם כל, הכרה בקיומה של הבעייה כבעייה כללית (ולא רק סטייה אישית שלי), היא כבר צעד אחד קדימה. כבר אמרו לפניי שהאישי הוא הפוליטי. אבל לגופו של עניין, קידום נשים רבות יותר לתפקידי הוראה, לממשיכות מסורת הארוס האינטלקטואלי, עשוי לנטרל חלק מהבעייתיות הזו כלפי נשים באקדמיה. נכון, הוא עלול להגביר את הבעייתיות כלפי גברים, אבל, כפי שנכתב פה כבר בעבר, אי אפשר ששוויון יושג תוך הקפדה על שימור הפריווילגיות לחזק. לעיתים כדי לשפר את מצבה של החלשה ביותר, יש צורך להקריב משהו גם מרווחתו של החזק. זה הוגן בעיניי. ואולי דרך התמודדות טובה אף יותר תהיה אימוץ חברתי, במקביל, גם של תאוריות קוויר, ונסיון להפסיק ולראות אינטראקציות כמוגדרות כמיניות או לא-מיניות בהתאם למין המשתתפותים בהן.

מודעות פרסומת

15 תגובות to “לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס”

  1. . מרץ 11, 2013 בשעה 6:44 am #

    פוסט מאוד מעניין ואנושי. יש באמת הרגשת זרות כשנמצאים בתחומים אקדמיים גבריים. למרות שהרוב המכריע של האנשים (גברים ונשים) הם בסדר, מספיקה רק הערה אחת לא במקום (על חולצה אפילו!) כדי לגרום לאישה שנמצאת בסביבה כזו להרגיש שהיא פולשת לתחומים לא לה.

  2. inbar מרץ 11, 2013 בשעה 7:40 am #

    פלונית יקרה! אחד הפוסטים החדים שקראתי בזמן האחרון. מבינה למה את מתכוונת (אולי בגלל זה כשאני הייתי בהר הצופים בחרתי להיצמד בעיקר למרצות נשים ובתואר בספרות יש לא מעט) ודווקא המשפט האחרון שכתבת הוא עושה שכל בהכל- לכל אלו שהקטינו אותך בכך שהפכו אותך חזרה לגוף בלבד שמה שהוא "באמת" רוצה זה גוף אחר, אפשר לומר סליחה, אני לא רק גוף. האינטלקט שלי והרוח שלי היא עמוקה הרבה יותר מזה וזה שאתם שמים אותי בשבלונות כי אתם לא יכולים לדמיין שאני והמתרגל המבריק מצליחים לעוף ביחד למחוזות חדשים של הפשטה זה רק בגלל שאתם לא מצליחים לדמיין את המודל של "אישה-תלמיד חכם". בקיצור, בעיה שלכם. לא כל אינטראקציה היא מינית בגלל שלא כל מה שהוא אישה = מיניות. תהני להמשיך ולעוף לך מעלה מעלה… בהצלחה בהמשך!

  3. ענבל מרץ 11, 2013 בשעה 10:08 am #

    וואו.
    את מדהימה.
    תודה על הטקסט המרתק, על האומץ לחשוף דווקא את חוזקותייך.
    אני אוהבת את השימוש לשלך במושג הארוס האינטלקטואלי. הוא נכון ומעניין ואני חושבת שאפשר לראות אותו בעוד מקומות- לא רק באקדמיה.
    לדוגמא- אני עוסקת בהדרכה של בני נוער. פוגשת הרבה י"בניקים וי"אניקים. הרבה פעמים השיחות איתם גורמות לי להתעלות רוח, לתחושה שקרובה להתאהבות- לא מינית כמובן אבל בהחלט ברעיון, באדם שמולי בתמונה שאני רואה לאן הוא יכול לגדול. אני חושבת שבכל להט ותשוקה יש מהארוס הזה- והמיתוג שלו כמשהו מיני עם כוונות מיניות פוגע ביכולת של בעל/ת התשוקה ללכת עד הסוף- כלומר לחקור עד הסוף, להסתקרן עד הסוף. לאהוב עד הסוף.
    תודה שוב.

  4. ponetium מרץ 11, 2013 בשעה 10:52 am #

    אכן.
    חייבת להוסיף שלעיתים קרובות בחברה ה"מתוקנת" חוויות של התלהבות אינטלקטואלית בכלל לא נחשבות לראויות ומותרות בחברה, ויש כוחות חזקים מאוד שינסו לדכא אותך באופן פעיל, גם אם כולן נשים… :-/

  5. lorestene מרץ 11, 2013 בשעה 9:24 pm #

    חברה אמרה לי לפני שבועיים, כשהתכתבתי בלילה עם המנחה שלי, "איזה מזל שהוא גיי. תארי לך מה היית חושבת על התכתבות כזו אם הוא היה סטרייט?". היא צדקה, אני מודה.

  6. גיל מרץ 18, 2013 בשעה 2:37 pm #

    פוסט חד ומאוד מדויק. אשמור אותו ואתן לבנותיי לקוראו, מעט לפני שתלכנה לאקדמיה, בעוד כמה עשורים.

  7. ענבל מרץ 20, 2013 בשעה 3:36 am #

    מצאתי את זה במאמר של שבח אדן על חברות הילדים הראשונות בארץ ישראל:
    "היחסים בין המדריכים לבין חניכיהם בתנועת הנוער היו דומים ליחסי מנהיג לבני לוויה. ההזדהות לבשה לעתים קרובות אופי של הערצה. המדריך הצעיר נעשה מקור לחיקוי, מעשיו – לקנה מידה, תגובותיו והשקפותיו – להכרעה. למערכת היחסים בין המדריך לחניכיו היה במקרים רבים גוון ארוטי. מדבר על כך הנס בליהר באריכות בספרו הוונדרפוגל כתופעה ארוטית וכן גוסטב וויניקן בספרו ארוס. הספר נכתב לאחר שוויניקן הועמד לדין באשמת קיום יחסים הומוסקסואליים על יסוד עדות של סטודנט מתמחה. הוא נידון לשנת מאסר וקיבל חנינה. בספר זה מבחין וויניקן בין "ארוס" ל"סקס". וויניקן טוען, שקיים מתח ארוטי בין מחנך לחניכיו בני אותו מין, המשפיע כגורם מחנך"
    מה את אומרת?
    אני חושבת שזה מקסים ועצוב.
    יש משהו כ"כ אמיתי בהסבר של ווינקן- והנה, פחדייך/פחדינו קמים לתחיה בסיפורו האישי…
    ארוס קיים בכל. הוא הלהט, התשוקה, הוא מוביל ומקדם אותנו- נותן לנו דחיפה קדימה- הוא מרכיב קריטי בחינוך, ברכישת ידע.
    אני מסתובבת עם הפוסט שלך בראש כל הזמן. שוב תודה.

    • פלונית אפריל 6, 2013 בשעה 9:16 pm #

      היי
      תודה על ההפנייה.
      אני חושבת שעולות פה שתי נקודות מעניינות. הראשונה – הארוס כיוצר מצע נח לקבלת הדברים שמושא הארוס מעביר, מעין אמצעי, שהמטרה – המסר של המדריך – מקדשת אותו, לפי תפישתו של וויניקן (כפי שהיא מתוארת כאן), וגורמת למעשיו-הוא להיות חמורים פחות. אני חושבת שגם אם התיאור נכון, הפרשנות הנורמטיבית (שזה פחות חמור) לא נכונה. גם כי אני חוששת שזה לא יהיה נכון שכוונותיהם של כולם יהיו כה טהורות (משהו כמו "לא שכבתי עם התלמידה שלי בשביל סיפוק מיני, אלא כדי שתלמד יותר טוב". נשמע לי דומה להחשיד, למשל, לחנן גולדבלט ושות'), וגם כי מדובר פה בשימוש במין כאמצעי, באופן שבו אחד הצדדים (לפחות) לא בוחר בו.
      השנייה היא הקישור הישיר שעשית בין הדברים שאני כתבתי לבין יחסי מין במצבים של מרות. במחשבה נוספת על הדברים שכתבתי, אכן מדובר במצבי מרות. וכך גם הסיפור על החניכים. אני תוהה אם אותו דבר קיים גם בין חברים-לארוס שהם שווי מעמד, נניח, שני חוקרים שעובדים ביחד על מאמרים, או שני חברי חברת ילדים. נראה לי שכן. ונראה לי שזה מוסיף פן נוסף של מחשבה לדברים. וגם גורם לי לחשוב אם יש הבדל ברגש הזה בין אוטוריטה (מרצה או מדריך) לבין קולגה, מה דומה, מה שונה, איפה הדתלא.
      אין לי תשובות לגבי זה, רק פתיחת כיוון מחשבה נוסף.

  8. ד מרץ 31, 2013 בשעה 7:52 am #

    היי פלונית,
    שמחתי מאד לקרוא את זה. אני סטודנטית בתואר ראשון בתחום שנחשב גם כן די גברי ואני מרגישה את הדברים האלה כל הזמן. אני שמחה לשמוע שאני לא היחידה! אז תודה לך! 🙂

    כתבת בחלק הראשון את המשפט הבא: "מדובר בעצם באמירה שאנחנו מעריכים מועמדים על פי קריטריונים שנותנים לגברים עדיפות, באופן לא מוצדק יחסית למטרה הסופית אליה מנסים להגיע, במקרה שלנו – מצויינות אקדמית".אני לא בטוחה שאני מבינה אותו, ואם אני מבינה אותו אני לא מסכימה. למה מצויינות אקדמית היא קריטריון שנותן לגברים עדיפות? את מתכוונת לציונים או למה שדברת עליו אחרי זה לגבי אינטראקציה עם מרצים וכד?

    • פלונית אפריל 6, 2013 בשעה 9:23 pm #

      היי ד,
      אני חושבת שהבנת את מה שכתבתי אחרת משהתכוונתי אליו – אני לא חושבת שמצויינות אקדמית היא קריטריון שנותן לגברים עדיפות, אלא כך:
      אנחנו (כחברה/כאקדמיה) רוצות להגיע למצויינות אקדמית.
      בשביל לבחור את הא/נשים הנכונים/ות למצויינות אקדמית, אנחנו צריכות לבחור קריטריונים למיונן/ם.
      הקריטריונים הם, למשל, ציונים גבוהים בתארים קודמים, פוסט-דוקטורט במקום נחשב, הרצאות בכנסים נחשבים, הערכת עמיתים/ות, פרסומים.
      אנחנו לא מתעניינות בקריטריונים הנ"ל בפני עצמם, אלא חושבות שהם עשויים לשמש פרוקסי לכך שבעתיד מועמד/ת בעל/ת נתונים אלו תוכל להניב מצויינות אקדמית. באין דרך ישירה יותר לבדוק (או לפחות – דרך כזו שאנחנו חושבות עליה), אנחנו משתמשות בקריטריונים האלה).
      בחלק מהקריטריונים האלה (למשל, פוסט-דוקטורט בחו"ל, הערכת עמיתים/ות, הזמנות למרצים וכו') יש יתרון לגברים, לא כי הם באמת טובים יותר, אלא בשל הטיות מגדריות שונות שקיימות בחברה. זה גורם לכך שהקריטריונים האלה, שאמורים לשקלל סיכויים למצויינות אקדמית, לא עושים את התפקיד שלהם, כי הם מוטים מגדרית, ומה שגורם להטייה הזו היא פרמטרים שבכלל לא קשורים לפוטנציאל למצויינות אקדמית.
      כך, אם נתחשב רק בקריטריונים האלה, לא נצליח להגיע למטרה שלנו – מצויינות אקדמית – באופן אופטימלי, כיוון שבשל ההטיות המגדריות דרך ההערכה שלנו לא טובה מספיק.
      ומכאן מגיע המשפט שלי בפוסט – "אנחנו מעריכים מועמדים על פי קריטריונים שנותנים לגברים עדיפות באופן לא מוצדק" ואיך אנחנו יודעים שזה באופן לא מוצדק? כי זה לא מוביל אותנו בצורה האופטמלית "למטרה הסופית אליה מנסים להגיע, במקרה שלנו – מצויינות אקדמית".
      האם ברור יותר עכשיו?

  9. ש. אפריל 11, 2013 בשעה 7:56 pm #

    תודה רבה על ההחלטה לשתף בטקסט הנהדר הזה. כמי שחוותה חוויות דומות בעבר הרחוק, קצת הצטערתי לשמוע שכל כך מעט השתנה וכי עדיין יש באקמיה מרחבים שבהם נשים הן "אורחות" ושאין בהם כמעט אפשרות להתנסות בלמידה משמעותית עם מרצה אישה. וכן, יש סכנה. אחת הסכנות בהשארות במרחבים הגבריים טמונה בתלות שמתפתחת בין תלמידות למרצים, אשר ביטוייה הקיצוני הוא ביחסי פטרונות אשר אינם מאפשרים התפתחות של חשיבה מחקרית עצמאית ("קול משלך") או מצמצמים אותה למודלים ספציפיים של מצוינות מחקרית. חוץ מזה, תהליך ההתבגרות של חוקרות נשים הוא שונה לעיתים מזה של חוקרים גברים ולכן אנו זקוקות למודלים של "נשים שהצליחו". כאשר יש לנו מודלים כאלה אנו יכולות לנוע בחופשיות רבה יותר בתוך המרחב האקדמי שהוא גם אינטלקטואלי וגם מקצועי, אנו מבינות שאיננו בודדות בהתמודדיות שלנו (מול מחזרים, בני זוג, ילדים וכיוב), ואנו גם יכולות לראות כיצד ניתן לפתח סגנונות מרובים של הוראה, למידה וחקירה אשר חורגות מאלו שהוריש לנו מועדון הגברים הסגור. אחת העצות הטובות ביותר לנשים שנמצאות בשלב מתקדם בקריירה אקדמית בתחומים גבריים הוא לפתח (במהרה) מעגל של חברות קרובות מאוד וקולגות נשים ולמסד קשרים של תמיכה מקצועית ואישית לאורך הדרך הקשה והארוכה הזו.
    בהצלחה.

    • פלונית אפריל 13, 2013 בשעה 6:22 pm #

      תודה לך, הן על ההזדהות (קיבלתי תגובות הזדהות מקולגות נשיות (לא כולן ידעו שהן עושות את זה, כיוון שרובן לא יודעות שאני כותבת הטקסט), אבל לא מנשים הותיקות קצת יותר באקדמיה), הן על הניתוח לגבי ה"קול משלך", והן על העצה למצוא לי קבוצת התייחסות. אני מניחה שהנסיון הזה היה קיים, אבל הארת כאן את עיניי לגבי אספקטים שונים המקנים לו משנה חשיבות.

  10. דודו אפריל 12, 2013 בשעה 9:05 am #

    אני חושב שזה מעניין שאת מתעלמת מהעובדה שמי שגרם לך בראש ובראשונה להרגיש לא נוח עם הקשרים הללו הייתה קבוצת החברות שלך, שנקטה תמיד באותה הגישה (גם כשמדובר היה בחברות אחרות – בין התיכון לבין האוניברסיטה, אני משער).
    מדוע החברות שלך הן הממשטרות אותך? האם הן מקהלה יוונית למה שאת חושבת בעצמך, או שמדובר במשהו שנשים עושות האחת לשניה?
    שנית, ביחסי כוח לא מאוזנים, כמו בין סטודנט/ית למרצה (בכל הקומבינציות), השאלה "האם הוא רוצה לזיין אותי" מטאפורית (לנצל את הכישורים שלי ולהמשיך הלאה) או מילולית היא שאלה שקיימת תמיד עבור הצד החלש, בין אם הוא גבר או אישה. אז יכול להיות שזה נמהר לקשור בין זה לבין תת ייצוג של נשים באקדמיה. שתי התופעות קיימות, אבל לא בהכרח קשורות.

    • פלונית אפריל 13, 2013 בשעה 6:19 pm #

      אני חושבת שאם תקרא ביתר דיוק את מה שכתבתי, תראה שהנחות המוצא שלך אינן מדוייקות.
      1. בתיכון רוב חברותיי היו נשים, ולכן גם הקולות המרננים היו נשיים. באוניברסיטה, חבריי ש"עשו לי חיים קשים" בשל יחסיי עם המתרגל ר', היו הן נשים הן גברים. מי שהמציא לי את הכינוי "גב' ר'", למשל, היה חבר גבר. כך שאני לא חושבת שמדובר במשטור של נשים בלעדית על ידי נשים.

      2. גם אם אכן מדובר במשטור כזה, של נשים על ידי נשים, גם זה לא מצדיק את המשטור, או אומר שיש בו משהו בסדר או לא מקטין נשים. ראה לדוגמה את המשטור לצניעות אצל דתיים, שרובו נעשה בתוך הבית פנימה, ורובו עובר דרך האמא אל הבנות, כאשר לאבא כמעט שלא אכפת. האם זה הופך את משטור הצניעות לפחות דכאני-כלפי-נשים-במסגרת-חברה-פטריכאלית? נראה לי שהתשובה הברורה היא לא, וכנראה שתצטרך לעבוד קשה בשביל לשכנע אותי אחרת.
      אגב, העובדה שגברים לפעמים לא מרגישים שהם ממשטרים, לא אומרת שהם לא. לפעמים הם פשוט לא שמים לב. הרבה פעמים לפריווילגי קשה לראות את המקום הפריווילגי שלו.

      3. החשש שאני מביעה בטקסט מפני תפישה מינית של נשים באקדמיה הוא לא החשש אותו אתה מביע. אני לא חוששת שמשהו ירצה "לזיין אותי מטאפורית", כמו שאתה כותב. לא חוששת שמישהו ירצה "לנצל את הכישורים שלי ולהמשיך הלאה".
      אתה מדבר על חשש שבו במקום שהבכיר ממני יתעניין בי כאישיות אקדמית שלמה, וירצה לשלב את מטרותיו האקדמיות שלו במטרותיי האקדמיות, הוא רק ירצה להשתמש ביכולותיי האקדמיות (וכאן מילת המפתח – אקדמיות) כדי להאדיר את שמו.
      זה חשש שניוני, שאפילו לא התחלתי לדבר עליו כאן. האמת היא שזה גם לא חשש כל כך גדול. כל מי שאי פעם עבד/ה כעוזר/ת מחקר מכירה את המקום הזה, שבו את/ה עושה עבודה אקדמית ומשהו/י (בד"כ מישהו) אחר/ת לוקח/ת על זה קרדיט. זה חלק מכללי המשחק.
      אני כאן מדברת על החשש מפני מקרה שבו מישהו בכלל לא יראה את הכישורים שלי שהוא יכול לנצל (או שהוא יראה אותם רק קצת ומבחינתו זה לא יהיה חשוב). כל האינטראקציה שלנו תהפוך להיות מאקדמית, כמו שאני רוצה, למינית. יצאנו מהספקטרום של האקדמיה, שבו אני יכולה לחשוש מניצול אקדמי. זה לא יקרה כאן. מה שקורה כאן בינינו כבר לא (לפחות – כבר לא בעיקר) אקדמי, אלא מיני.
      וזה משהו שכן ייחודי עבור נשים (בהכללה, כמו שסייגתי את עצמי לעיל בגוף הפוסט).

      4. אולי זה לא הודגש מספיק בטקסט הראשי שכתבתי, אבל זה בהחלט נמצא כבר בתגובתי לענבל לעיל – אני כתבתי לא רק בהקשרי יחסי מרות. הפגיעה קיימת בין אם קיימים יחסי מרות ביני לבין הגבר הרלוונטי, ובין אם קיימים יחסי קולגה, או אפילו יחסי מרות הפוכים (אני המרצה, הוא הסטודנט). הפיכת האינטראקציה שלנו לכזו בעלת קונטקסט מיני ברגע שמסתנן ארוס (החיוני לכל עשייה אינטלקטואלית) לתוכה, פוגעת בראש ובראשונה בנשים, במיוחד כאשר הן המיעוט ולגברים אין שום בעייה למצוא אלטרנטיבה גברית לתפקיד שלהן.

Trackbacks/Pingbacks

  1. On intellectual passion and its unfortunate confusion with sexual passion (and how it may relate to issues of gender) | Windows On Theory - אפריל 15, 2013

    […] is a post by Oded Goldreich which I found very interesting. It is based on a brave and important Hebrew post/essay, and I'm grateful to Oded for bringing it to my attention, translating parts of it and […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: