Backlash Blues

27 נוב

|מאת שירה|

אני משתדלת לא להתעדכן בחדשות. זו החלטה עקרונית. קשה לי להתמודד עם שלל הטרגדיות והעוולות שמתרחשות כל יום בעולם, מספיק לי לדעת על אלה שקרובות אלי. בדרך כלל אני מרגישה, בניגוד להרבה אחרים, שכל האינפורמציה הזאת דווקא משבשת לי את הראיה במקום לעזור לי לראות את התמונה הרחבה. זה לא תמיד המצב, אבל פעמים רבות נדמה לי שככל ששומעים יותר חדשות, רואים יותר טלוויזיה, מה שקורה הוא דווקא התפתחות של כעס, חוסר רצון לשנות. אפילו איזשהו ייאוש מוחלט מהמצב. זה לפחות מה שקורה אצלי. אני גם יודעת וזה כמעט תמיד נכון שכשיקרה משהו רציני שאני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא יגיע אלי.

הסיפור של אורלי אינס, המתלוננת הראשונה בפרשת בר-לב, הגיע אלי פחות או יותר מכל כיוון אפשרי. הסיפור מוכר להכאיב, כבר שמענו אותו בגרסאות שונות, כל גרסה מאכזבת ומתסכלת מקודמתה. קצינים, בכירים, נשיא המדינה. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה חדשות מה שהפתיע אותי זו האלימות המופגנת כלפי המתלוננות ממש מכל עבר, אם זה הטון המאשים של הדיווחים העיתונאיים הראשוניים, טורי הדעה השונים או הטוקבקים הארסיים, המאשימים, הבאמת איומים.

אני לא מצליחה לחשוב על אף סיטואציה אחרת בה מישהו שהיה מתלונן על עוול שנעשה לו, על פשע שהוא היה הקורבן שלו, היה מקבל תגובה ציבורית כל כך גורפת של חוסר אמון, של זלזול, של ניסיון לפגוע בשמו ובאופיו בצורה כזאת. בעצם אני כן מצליחה, זה קורה כאשר הקורבן, המתלונן, הוא האויב.

נדמה לי שבמצב כזה יש שתי אפשרויות: אפשר לומר, אנשים הם אלימים, זה הטבע שלהם, הם קודם כל מתקיפים ואז מבררים את העובדות, והעולם הוא מקום לא משהו באופן כללי. אבל אפשר לעשות משהו אחר, משהו שאני מרגישה שמחזיר לי את השפיות פעמים רבות: אפשר לנסות ולהתייחס לתופעה באופן ביקורתי. להסביר רבות מן ההתנהגויות המטרידות שלנו בכלים תיאורטיים. לא רק שזה הגיוני, אלא שזה גם מעודד, כי זה פותח פתח לשינוי.

המושג הסוציולוגי שנראה לי מתאים בדיוק לתופעה שתיארתי הוא מושג בשם Backlash. זהו מושג שמתאר מצב בו כאשר קבוצה או תופעה מסוימת זוכים לכוח או להישגים משמעותיים, מיד מתעורר כוח נגד המנסה להחליש אותם. הכוח הזה בא לידי ביטוי בדרך כלל בתרבות או בתקשורת, אך משפיע ישירות על החברה ועל התנהגויות חברתיות. ב-1991 יצא ספר בשם Backlash: The Undeclared War Against American Women. המחברת זוכת הפוליצר, סוזן פלואידי, ניסתה להסביר בספר הזה כיצד התפתח Backlash תקשורתי כנגד ההישגים העצומים של התנועה הפמיניסטית בשנות ה-70. היא מראה כיצד התקשורת ממש ייצרה "בעיות" ודימויים שליליים של נשים ללא כל ביסוס עובדתי, על מנת להחליש את כוחן.

התופעה הזו לא קשורה רק למאבק הפמיניסטי או בעצם, קשורה למאבק הפמיניסטי אבל לא רק לנשים, וזו נקודה קריטית בעיניי. לא מזמן עיינתי שוב בספר החשוב של בל הוקס "פמיניזם זה לכולם." זהו ספרון דק (שהודפס לא מזמן מחדש בהוצאת פרדס) המנסה להפוך הרעיונות הפמיניסטיים לנגישים עבור מי שנרתע מהם. אך יותר מכך, הספר מנסה לרתום את כלל החברה למאבק הפמיניסטי. זאת כיוון שלדעתה של הוקס, פמיניזם אינו רק מאבק של נשים, אלא מאבק נגד סקסיזם, שישחרר גברים ונשים כאחד. בספר מסבירה הוקס איך בתקופות שונות של המאבק הפמיניסטי נוצר מצב בו באופן לא מפתיע, מי שעמדו בחוד החנית של המאבק ואף היו הנהנות העיקריות מן התוצאות, היו נשים לבנות ומשכילות מן המעמד הבינוני- גבוה. בנקודות מסוימות בזמן התופעה הזו אף הובילה להתפצלות ולמחלוקת בתוך התנועה.

הפמיניזם שמציגה הוקס מנסה להתייחס לכל הצורות השונות שלובש הסקסיזם בחברה. אימוץ הפמיניזם בעיניה הוא תהליך שמחייב שינוי דרכי חשיבה ופעולה בעולם, פיתוח תודעה ביקורתית רחבה ולקיחת אחריות על מקומנו במערכות הכוח השונות. בדרכה, היא מנסה להראות כי זוהי תנועה למען המשפחה והקהילה, למען האהבה והזוגיות, למען גברים ולא נגדם, וכי הפמיניזם אינה תנועה אנטי גברית כלל ועיקר, כי אם להיפך. הבעיה לדעתה, נעוצה בסקסיזם, אשר כולנו – גברים ונשים כאחד – לוקחים חלק בשימורו. היא טוענת שהקישור הישיר ביותר של פמיניזם הוא לאהבת אדם באשר הוא אדם, לתחושת אחריות אנושית רחבה, ולשמחת חיים.

הוקס מדגישה את החשיבות של שאיפה למציאות אחרת, מציאות שבה פמיניזם הוא באמת לכולן ולכולם. מציאות בה הדיכוי נעלם, ובה נשים וגברים אינם בהכרח דומים או זהים, אבל כל מערכות היחסים בה מושתתות על חזון והדדיות. לטענתה, מהפיכה פמיניסטית אינה מספיקה בכדי ליצור מציאות כזו. בשביל להגיע לשם צריך לשים סוף לגזענות, לעליונות מעמדית ולאימפריאליזם.

ובאמת, אחת הנקודות החשובות ביותר שעולה מרעיונותיה של הוקס בעיניי, היא כי כמעט כולנו מדוכאים ומדכאים כאחד. רבות ורבים מאיתנו חווים דיכוי, אך גם מפעילים דיכוי אפילו מעצם קיומנו בחברה על מי שהיו להם פחות מזל מאיתנו, ונולדו לקבוצה בעלת פחות זכויות או אפשריות משלנו. כל עוד אנחנו משמרים את המצב הזה ולא קוראים לסיומו, אנחנו עדיין חלק מן הבעיה.

קיימות חוקרות והוגות שונות מן השנים האחרונות שמרחיבות אפילו יותר את הרעיונות של הוקס, שמדברות גם הן על פמיניזם – לא כמאבק של נשים – אלא כעל מאבק של מדוכאים, של מי נמצא מחוץ להגמוניה, בין אם הסיבה לכך היא מינם, הנטייה המינית שלהם, השיוך האתני, או העובדה שהעם שלהם נמצא תחת דיכוי של עם אחר. כל המצבים הללו הם מצבים שלדעתן ניתן להבינם יותר לעומק על ידי שימוש בכלים ביקורתיים-פמיניסטיים. הכוונה היא לשימוש בפמיניזם בתור כלי לראיה ביקורתית, לראיה חתרנית, לקריאה של המצב באופן אחר ולקריאה לשינוי.

התגובות הקשות כלפי הסיפור של אורלי אינס, אשר דומות להן מופנות כלפי כמעט כל מי שמתלוננת היום על הטרדה או אלימות מינית, מבטאים את ה-backlash שנשים חוות כיום בעקבות המהפכה הפמיניסטית, כמו גם משקפים בדיוק את התפיסה ההפוכה לזו של הוקס; למרות שהערכים החברתיים שלנו יוצאים נגד אלימות ובעד שמירה על זכויות אדם, פתאום כשזה מגיע לתחום האלימות המינית, כל מקרה הופך למקרה פרטי, במקום לחלק ממארג חברתי רחב שמאפשר קיום של אלימות מסוג זה. פתאום אנחנו, כחברה, לא רואים את הקשר בין הדברים, ומאשימים באופן חוזר ונשנה את הקורבנות על שהותקפו. אנחנו משאירים אותן לבד. שוכחים – או אולי לא רואים – שהתגובות שלנו הם התכחשות לכל הערכים האחרים שגדלנו להאמין בהם.

לנגסטן היוז היה משורר, סופר, מחזאי, ועיתונאי. הוא היה אחד מן המייסדים של זרם שירת הג'אז בשנות העשרים של המאה העשרים, והיה אזרח של כבוד בסצנה התרבותית בתור הזהב של הארלם. יותר מכל דבר אחר, היוז ניסה להזכיר לבני הקהילה שלו, ואולי גם לעצמו, את היופי שבהיותם מי שהם גם בשנים הקשות ביותר של הדיכוי והאפליה. הוא כתב שורות מקסימות ופשוטות כמו:

The night is beautiful,
So the faces of my people.

,The stars are beautiful
So the eyes of my people

Beautiful, also, is the sun
Beautiful, also, are the souls of my people

מה שכל כך חשוב בעשייה שלו, הוא שמעבר למאבק לזכויות האדם שהוא האמין והשתתף בו, הוא הדגיש והשקיע בחשיבות העצומה של להזכיר לאחיו ואחיותיו, שהם יפים, שהם ראויים. הוא הפציר בהם לא להאמין למי שמדכא אותם. לזכור את הכוח שלהם, את האהבה שלהם לעצמם. כשכל העולם מתעקש על הדעה ההפוכה, זו משימה לא קלה בכלל.

אחד השירים המגניבים ביותר שכתב היוז היה ה-Backlash Blues, שהצביע בדיוק על התופעה שתיארתי, בהקשר של המאבק של הקהילה האפרו-אמריקאית בארה"ב הברית. השיר הולחן על ידי נינה סימון ובאחת ההופעות היא הוסיפה לו בית מקסים שהולך ככה:

When Langston Hughes died

He told me many months before

He said, Nina, keep on fighting 'till you open up that door

And one of these days when you made it and the doors are open wide

Make sure you tell them exactly where it’s at

So they have no place to hide

 

וזה בדיוק העניין: כולנו באותו מקום. כל מי שחוו דיכוי וחושבים שהוא נגמר, בטוחות שיש שיווין זכויות, יודעים שניצחנו בכל כך הרבה מאבקים – פתאום מרימים לרגע את הראש, ומרגישים או מרגישות שפוגעים בנו מכל כיוון אפשרי. זאת הסיבה: הדלת פתוחה אבל לא כולם רואים אותה, כמו שרוני אמרה לי – לא כולם בכלל מבינים שהדלת היא דלת. מה אפשר לעשות? אפשר להצביע עליה שוב ושוב ולנסות לזכור שהכעס הזה והאלימות הזו אינם טבועים בנו. המצב יכול להיות שונה אם רק ננסה להבין איך נוצרת המציאות הזאת.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “Backlash Blues”

  1. חגי נובמבר 28, 2010 בשעה 2:15 pm #

    שירה,

    כמו תמיד, הפוסט שלך מעורר השראה, וגם זכיתי להכיר שיר נפלא.

    אני מסכים ולא מסכים. אני מסכים שהתופעה של ההתנגדות ההגמונית (תרגום קלוקל, אני יודע) היא תופעה מדהימה, ואפשר לזהות אותה בהמון זירות (למשל, המלחמה המטורפת של התקשורת וגורמי כוח נגד ניסיונות להפוך את מערכת המשפט לקצת יותר הוגנת על ידי תקיפה של הרעיון של תביעות קיבוציות). אני גם מסכים שחשוב להסתכל על עמדת הסובייקט שלך לא רק מזווית אחת (של מדוכא) אלא באופן שלם, תוך התייחסות לכל רבדי החיים שלך.

    אם זאת, אני לא מסכים להרחבה שאת יוצרת לפמיניזם. במובן מסויים, את מערערת את ההבדל בין דיכוי לבין דיכוי נשים. גם אם מבחינה אנאליטית ההבדל הוא חמקמק ולא ברור, ואולי אפשר להתייחס לדיכוי נשים רק כמקרה פרטי של דיכוי, נדמה לי שהרבה כוח נוצר מהאבחנות הללו. יש הבדל בין דיכוי של נשים, דיכוי של מזרחים ודיכוי של עניים. כל אחת ממערכות הדיכוי פועלת בצורה קצת שונה, וההשפעות שלה הן שונות. הניסיון לכרוח את הפמיניזם ביחד עם כל צורות הדיכוי האחרות הופך אותו לכלי ריק, ומונע כל יכולת לפעולה ממשית בעולם. האם העובדה שד"ר חנה קהת מלמדת בשטחים ולוקחת חלק בדיכוי הפלסטינים היא סיבה להתעלם מהיותה אישה המופלית על רקע מינה? הרבה פעמים האמירה הזו, של "דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי" היא אמירה שמובילה למבוי סתום (בדיון קודם פה בבלוג עלתה אותה שאלה בדיוק ביחס לאפליה של נשים בצבא). נראה לי ששווה לפתח מבחינה תיאורתית תפישה של "קואליציות" או משפחות של דיכוי, מצבי עולם דומים בהיבטים מסויימים אבל נפרדים בהיבטים רבים אחרים.

  2. שירה נובמבר 29, 2010 בשעה 8:33 pm #

    חגי, תודה ותודה שהגבת 🙂
    חשבתי על זה שוב, ויכול להיות(אם כי אני לא בטוחה) שמוקד המחלוקת בינינו קשור רק להבדל שבין תיאוריה למעשה. בפרקטיקה קשה מאד להתייחס ולשלב את כל המטרות המעשיות של קבוצות המדוכאים השונות.כשיש כל כך הרבה קבוצות וכל כך הרבה אנשים שונים תמיד יהיה ניגוד אינטרסים ותהיה בעייתיות להוביל מאבק פוליטי או משפטי משותף. אבל ברמה התאורטית וברמת הסולידריות לא רק שלא נראה לי שיש בעיה, אלא שהתפיסה הזאת היא בעיני מה שעומד בבסיס של הליברליות או הפלורליזם שגדלנו עליהם ושאנחנו מנסים אפילו להרחיב.

    אפילו עצם העובדה שאנחנו מעלים בבלוג הזה ממש רעיונות שקשורים לקהילה הגאה ורעיונות שקשורים לנשים אפילו שלא כל חברי הקהילה הם נשים, מעיד על החיבור המובן מאליו הזה. נכון, סוגיות של מגדר משחקות אצל הקבוצות הספציפיות שלנו תפקיד הרבה יותר גדול, אבל שחושבים על זה, כולנו ממוגדרים – גם מי שהם לא נשים ולא חברי הקהילה. התפיסה הזאת, המורכבות הבלתי נפרדת הזאת בתוך הזהות שלנו היא מה שניסיתי להמחיש בפוסט וזה מה שאני מרגישה שמעניק לי את היכולת לנהל שיח עם מי ששונה ממני. אולי אני לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות – מדיניות של ד"ר חנה קהת אבל אני יכולה להבין מאיפה היא מגיעה. לא רק בגלל העובדה ששתינו חוות את אותו הדיכוי, אלא בגלל שכולנו משתנים כל הזמן. יכול להיות שמחר אני אבחר להיות מתנחלת והיא תעבור להצביע חד"ש. נכון, רוב הסיכויים שזה לא יקרה, ואולי יש נושאים בהם לעולם לא נצעד יחד אל עבר מסקנה מעשית משותפת. אבל ההבנה הזאת, שכולנו יכולות להיות הרבה דברים בבת אחת תעזור לנו לייצר שיח של כבוד ושל שינוי גם כאשר אנחנו לא מסכימות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: