הגוף הלא מיני

*פוסט אורח*

|מאת קרן| 

[בהשראת הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של ג'איה]

 

הוראות שימוש: הפוסט הזה מנסה לעשות שני דברים, להציג טיעון ולמפות מרחב. או ליתר דיוק, קבוצה של מרחבים. כל פיסקה ממפה מרחב אחר. אם היא לא מעניינת אותך, דלגי לפסקה הבאה! את הטיעון המרכזי אפשר לקבל גם מקריאה מהירה של ההתחלות של הפסקאות, נניח המשפטים המודגשים ועוד קצת.

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף  שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאבדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

יש את הגוף הנראה. הוא קשור מאוד אל הגוף המיני, אפילו כשהוא מנסה להיות פחות קשור אליו, למשל כשאת בוחרת בזהירות איזו חולצת כפתורים תלבשי לתרגול שאת מעבירה באוניברסיטה כדי להיראות מגניבה וסמכותית כאחד וכן קצת יפה אבל לא יותר מדי, את רוצה להיות סמכות ולא אובייקט, אבל גם לא פחות מדי כי את צריכה להרשים, ולא להיראות מכוערת חלילה זה חלק מלהרשים, יש פה איזון עדין לשמור עליו, אולי עדיף החולצה השניה. הגוף שיכול להיות יפה מספיק או לא יפה מספיק. לא סקסי מספיק או סקסי יותר מדי. שמן מדי, כמובן, וגם רזה מדי, שעיר מדי, לבן מדי, כהה מדי. גוף שאת או מישהו או מישהי יכולים לאהוב או לא, להתפעל ממנו או לא. גוף שיכול להיות יפה בדיוק כמו שהוא. גוף שיכול להיות יפה בסך הכל אבל עם איבר אחד או שניים שהיית שמחה להחליף. גוף שיכול להיות בסדר כזה. גוף שעלול להיות מכוער. גוף שהוא אוסף של איברים שלכל אחד מהם יש תקן אחר, סביר להניח שלפחות חלק מהם לא עומדים בתקן, וזה יכול להיות אכפת לך מאוד, או רק קצת, או בכלל לא. גוף שהוא חומר גלם, גוף שיש הרבה דרכים לעבוד עליו, לרזות, להתמלא במקומות הנכונים, לחטב, לעצב, לשפר יציבה, להשתזף, להשתזף בהתזה, להיזהר מהשמש, להתאפר, לשים קרם לחות, לשים קרמים, לשים דיאודורנט, לשים בושם, לקנות את הבגדים הנכונים, להתאים בגדים נכון, להסתפר, לסלסל, ליישר, לצבוע, לעשות ציפורניים, לעשות גבות, לעשות שעווה, לעשות הגדלת חזה, לעשות הקטנת חזה, לעשות הרמה ומתיחה, לעשות כל מיני דברים. את יכולה להשקיע בו אינסוף זמן. או מעט זמן. או מידות שונות של זמן בזמנים שונים.

גם הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

יש את הגוף האימהי. הגוף שהיה פעם, או שהוא כרגע, או שיכול עקרונית ואולי עתיד יום אחד להיות בהיריון, להכיל בתוכו גוף אנושי אחר, חדש, צומח, להזין את הגוף הזה ולהגן עליו עד שיוכל לצאת לעולם. ללדת, לכאוב את הכאב המטורף הזה ולהתגבר עליו ולהמשיך לחיות ושזה יהיה מובן מאליו, ולהוציא לעולם נפש אנושית חדשה. לייצר חלב ולהניק. לגלות אינסטינקטים שלא ידעת שיש לך. להתעורר בלילה רגע לפני שהנפש שיצאה ממך מתעוררת. להיות המקור של כל הטוב וכל הנחמה בעולם הזה עבור הנפש הזאת למשך כמה זמן, ולאט לאט לשחרר אותה אל הנפרדוּת.

גם הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

*

לא רק את מכירה את שלושת הגופים האלה. כל העולם מכיר אותם. כל העולם מספר עליהם לעצמו ולך. העולם עושה מהם שירים, ספרים, מאמרים מדעיים, תזות תיאולוגיות, טורי דעות בויינט, יצירות אומנות דגולות, פרסומות, קליפים, סרטים, איקונות. העולם מכיר אותם ומכיר בהם. הוא מנפיק אישורים רשמיים חתומים לקיומם כל דקה מחדש. הוא מזכיר לך אותם ללא הרף. הוא דואג שלא תשכחי לרגע שהגופים האלו הם אַת ואַת היא הגופים האלו. הוא מנתח אותם לפרטי פרטיהם, עד הניואנסים הדקים ביותר. לעולם יש עליהם המון דעות.

*

כתוצאה מכך יש גם גוף רביעי. הגוף האחר, המשובש, המביך, הגוף שעושה בעיות. כי הגופים שהעולם מכיר בהם, יש לו אידיאלים ביחס אליהם, אידיאלים רבים וסותרים זה את זה אבל כולם נחרצים ביותר. וברגע שיש אידיאל, אז הממשות היא מול האידיאל, היא לפעמים לא מתאימה לו. לכל אחד משלושת הגופים הרשמיים שלך יש את הצל שלו, את הנגטיב שלו, את גוף השיבוש שלו. הגוף שמתחרמן ממה שהוא בהחלט לא אמור להתחרמן, או שמסרב בעקשות להתחרמן כשהוא אמור (לפעמים את מזייפת), או שבכלל צריך פתאום להשתין כשהוא אמור להיות מיני (לפעמים את מתאפקת, לא הולכת), או הגוף שנחשף כמיני לאנשים הלא נכונים ומסכן אותך; הגוף שנראה לא כמו שהוא אמור להיראות, וגם הגוף ש"רואים לו" את מה שלא אמורים לראות; הגוף שלא מצליח להרות או נכנס להריון הלא נכון, הגוף שמגדל ילד לא בריא, או לא מייצר חלב, או נכנס לדיכאון אחרי לידה.

אבל לצד השיבושים האלו של הגופים האחרים, יש גם את הגוף המשובש כסוג בפני עצמו. זה הגוף שהוא גוף בזמן הלא נכון, או באופנים הלא נכונים. גוף שדוחף את עצמו ומראה את עצמו ודורש תשומת לב, בשעה או באופן שבו הגוף אמור להיות לא נראה, לשרת, להיות לא-גוף כדי שתוכלי להיות בנאדם. גוף שדורש לישון כשאת רוצה לצאת, דורש לזוז כשאת חייבת לשבת ללמוד למבחן. גוף שדורש ממך להכניס לתוכו כל הזמן דברים חומריים כמו אוכל ושתיה, וגם להוציא ממנו דברים חומריים, מגיעילים, מביכים, כמו שתן וחרא וגזים וזיעה. ודם, כל חודש דם, שאחרים עלולים לראות או להריח. זה גוף שיכול להיות טמא לטמא אחרים, גוף שצריך להרחיק, להסוות. גוף הורמונלי, גוף שפוגם בערמומיות בפעולה התקינה של הנפש, מעיר בה רגשות לא רציונליים, לא לעניין. גוף שיש לו כאבי מחזור או כאבים לפני מחזור. גוף שכואב לו, גוף שהוא כאב, גוף שצורח לך בתוך הנשמה ולא נותן לך לשמוע שום דבר חוץ ממנו. גוף שאי אפשר לקום וללכת ממנו. גוף שמרגיש לא טוב, כואב לו הראש, נתפס לו הצוואר, הוא משלשל, יש לו חום, הוא צריך להישאר בבית לנוח. זה לא נעים וזה בא בזמן לא טוב וזה מפריע והורס תוכניות וזה חופש מללכת לבית ספר, חופש מללכת לעבודה, חופש מלהיות שמחה וטובת לב, חופש מכל מיני דברים. שמים בזה משככבי כאבים וזה עובר.

אבל בפעמים אחרות השיבוש עמוק יותר, חמור יותר, מחלה כרונית, כאב אקוטי, והגוף המשובש שלך הופך לבעיה שצריך לעשות איתה משהו, בעיה שחייבים להבין אותה במדויק ולטפל בה נכון. לא את זו שיכולה להבין אותה ולטפל בה. החוויה שלך היא חוויה מקוטעת, אוסף עלוב של שיבושים נפרדים ועמומים, והשפה שלך לא אדקווטית כדי לתת לה פשר. אנשים שהם לא את ולא מכירים אותך אישית, מומחים, לרוב גברים, הם אלו שיוכלו להבין מה הבעיה, מה אמת-העומק שהסימפטומים-על-פני-השטח מצביעים אליה; קצת דרך החוויה שלך שאת מוסרת בשפה הלא אדקווטית שהם ורק הם יכולים לתרגם נכונה לשפה האדקווטית, ששייכת להם ולא לך, אבל בעיקר דרך נתונים שהם אוספים בעצמם על הגוף שלך, בכלים שלהם יש ולך אין. ובאותה דרך, בעזרת כלים שלהם יש ולך אין, שהם מבינים ואת לא, הם יכולים גם לתקן את השיבוש בגוף שלך, או להורות לך מה לעשות כדי לתקן אותו.

אבל יש גם פעמים שבהם המומחים לא מוצאים אמת-עומק לסימפטומים שלך, לחוויית השיבוש שלך. אין אמת מדעית מאחורי השיבוש. רק שיבוש עירום, רק הצרימה. וגם לגוף הזה, גוף השיבוש הכי קיצוני, יש שם. זה הגוף ההיסטרי, מלשון רחם. המומחים לועגים לך קצת, נוזפים בך קצת, צוחקים עלייך קצת, מרחמים עלייך קצת. את מפסיקה ללכת למומחים ולומדת לחיות עם השיבוש, כלומר לסבול פחות או יותר בשקט ולהסתיר את הסבל שלך, שלא יפריע למנוחת השכנים. או שאת מתעקשת, הולכת למומחים אחרים, ולפעמים יש לך מזל, והמומחים האחרים פתאום מוצאים שם לבעיה שלך, נותנים לה קיום אובייקטיבי. המומחים מתקנים אותך, גוף השיבוש נעלם, חוזר להיות הגוף התקין, כלומר הבלתי מובחן, הבלתי נראה, הלא-גוף.

גם בגוף השיבוש העולם מכיר. פחות בפרונט, פחות בקליפים ובאיקונות, יותר בלחישה מלווה בנעיצת מרפק, בצחקוקים מרושעים, בפתקים שהוא זורק עלייך בשיעור. אבל בעצם הוא מדבר עליו לא פחות מאשר על האחרים, כל הזמן, קצת בטינה וקצת בפחד, אבל גם בחדווה. כי הגוף הזה, האחר, ההיסטרי, ההורמונלי, הטמא, המשובש – הגוף הזה מסמן כל מיני דברים על מי שאת, מי שתמיד תהיי גם אם תנסי להיחלץ ממנה, מי שאת חייבת לנסות להיחלץ ממנה אבל הניסיון לעולם לא יוכל להצליח לגמרי. גם אם הנפש תסגל את השפה של האדם הסביר ותדבר בה כמעט לגמרי בלי מבטא, הגוף יבוא ויסגיר אותך בתור אישה.

זה מה שגוף השיבוש מסמן בעולם של החברתי, המשמעויות החברתיות, הסדר הסימבולי של יחסי הכוח. אבל הגוף הזה מסמן גם משהו אחר, בחיים הפרטיים של הנפש והגוף. הגוף הזה מסמן את הגבול. הוא מסמן את העובדה, שמה שמעבר לגופים הנשיים המעטים שהם מוכרים, מוסדרים, רשמיים, הגופים שתואמים או בלתי תואמים לאידיאלים, הגופים שפונים לאנשים אחרים, הגופים שהם מקור לצורות מוכרות (ואמיתיות וחשובות) של הנאה ואושר וגאווה, כמו גם של בושה וסכנה וסבל – מעבר לגופים המעטים האלו ישנו רק התוהו, חושך על פני תהום, השיבוש, הכאב, חוסר הפשר המציק והמביך, מה שעדיף להימנע ממנו עד כמה שאפשר.

אבל זה לא נכון. מעבר לארבעת הגופים האלו שהם אַת, יש המון גופים אחרים, שגם הם אַת.

*

 "היא נשענה על גדר האבן ועצמה את עיניה. ומיד השתררה החשכה לפניה. עומק החשכה הזו שמול העיניים העצומות הוא דק מאוד, דק כמרווח שבין קרנית העין והעפעפיים המכסים, אבל הוא בעת ובעונה אחת עומק אינסופי כעומק שנפתח מעל הראש בלילה. מרחק עפעוף מפרוורי הלילה הגדול, מרחק עפעוף וכבר מנהרת השמיים עוטפת את הראש כמגבת […] הגוף כולו, זולת קרום דק אשר פונה לאור, מצוי תמיד בחשכה מוחלטת שם בפנים, והלב הוא כמו כוכב אדום מאיר בלב אוקיאנוסים של חושך, ואני היא החושך הזה. הגוף, הוא לא אומר נואש, הוא מעולם, אף פעם, לא אמר נואש. היו לו כל מיני קשיים, לגוף, אבל הוא לא נשבר, הוא לא נואש, חזרה על זה. הוא לא נואש, הגוף, הוא לא אמר נואש. אבל את, את מיהרת להתייאש, אכזבת אותו. הציפורניים לא התייאשו. העצם הגדולה של האגן נותרה נאמנה ויציבה. הנחיריים לא אמרו נואש למרות הכול, אבל את – בלי סיבה בעצם, בלי סיבה. והיא הוצפה כלימה כמי שנתפסה בחדר צדדי בידי עשרות בני משפחה."

(דרור בורשטיין, "אחות שמש")

יש גוף שלא מתייאש. שהוא שלמות אחת שקטה ופועלת. גוף שמזין את עצמו ומגן על עצמו ומייצב את עצמו. שקולט מידע מן העולם ומגיב אליו כל הזמן. שממשיך בלי להפסיק, ובלי להתבלבל, ובלי לאבד תשומת לב, ובלי פחד. שמתמודד עם כל מה שבא כמיטב יכולתו. ומתקשר עם הנפש כמיטב יכולתו כשעולה הצורך בעזרה מן הנפש. שעושה את זה מאז שנולדת וימשיך לעשות את זה עד שתמותי. גוף שיודע שאין שום יאוש בעולם.

גם הגוף הזה הוא את. גם אותו את מכירה.

*

יש גוף שהוא אינסוף צורות העונג של המגע בעולם הפיזי. גוף עירום מתחת לשמש. גוף עירום בתוך תנועת הים. גוף שנרטב בגשם. גוף שהולך לאט יחף על האדמה הטובה, על העשב הרך, על העלים היבשים, על אבנים, על החול הרטוב, על אספלט לוהט, על מרצפות קרות. גוף שאוכל בידיים, האגודל דוחף את האורז והעדשים אל תוך הקערית של היד, דוחף באופן אחר את תבשיל תפוחי האדמה לתוך הלחם, מרגיש כל אחד מהם אחרת. גוף שרוקד לבד יחף בשדה פתוח, רוקד כמו שיווה את חדוות הריקוד, בלי שיהיה שם מישהו שיסתכל או לא יסתכל, עם מוזיקה באוזניות או בלב. גוף שדוהר על סוס או על אופנוע, והרוח הקרה דוהרת כנגדו. גוף שישן על הדשא מתחת לאינסוף כוכבים. גוף שישן במיטה בתוך החיבוק הרך של מצעים ושמיכות. גוף שנושם, שנהנה לנשום. גוף שנהנה לרוץ בכל הכוח, ולאכול ולשתות, ולהשתין ולחרבן ולגהק ולהירדם ולהתעייף ולהתעורר ולהתמתח, ונהנה מהקור ונהנה מהחום ונהנה מהמגע, כלומר מהמגעים, כי הרי כמה שונים זה מזה המגע של הקליפה העבה של הגזע והקליפה הדקה של הענף הצעיר, והעלה, והפרח, והאבן, והאדמה, והאויר של הבוקר והאויר של הערב. הלן קלר כתבה על זה מאוד יפה, אגב, בספר הנפלא The World I Live In. גוף שנהנה לראות, ולשמוע, ולטעום, ולהריח, נהנה מאינסוף המרקמים והניואנסים של ריח וטעם וקול ואור. יש גוף אישה עירום על סלע חלק וחם משמש, על פסגה של הר, סביב סביב לו פסגות של הרים אחרים, בתוך השמיים הפתוחים, באור השמש. גוף שלא קיים בשביל אף אדם אחר ואף אדם אחר לא קיים בשבילו, אבל כן פונה כל-כולו אל העולם הלא אנושי, בדיאלוג איתו, רוקד איתו.

גם הגוף הזה הוא את. גם אותו את מכירה.

אבל כמה את שמה לב אליו? מזדהה איתו? האם את יודעת אילו צורות מגע פיזי בעולם הכי משמחות אותך? כמה זמן ואנרגיה את מקדישה להן, ביחס לזמן ולאנרגיה שאת מקדישה להשגת השמחה הפיזית המורכבת של הסקס הטוב?

(לי לקח כמעט עשרים ותשע שנים לשים לב עד כמה בתקופות שבהן יוצא לי ללכת הרבה יחפה אני יותר מאושרת)

*

יש גוף שהוא יכולת. גוף שהולך את העשרים קילומטר של היום הזה, ואז הולך עוד קצת, כי בא לך לראות מה יש מעבר לעיקול הדרך הבא. גוף שמטפס קילומטר וחצי ביום אחד ואז יורד קילומטר. ומטפס עוד חצי. גוף שעומד על סלע ולא קופץ אל הסלע הבא כי הוא מפחד ליפול. גוף שקופץ למרות הפחד. גוף שנוחת במדויק, לא נופל. גוף שמועד לרגע, מתייצב מעצמו, לא נופל. גוף שלפעמים נופל, ועדיין לא מת. גוף שמוצא לו דרך בסבך כשאין שביל, נדקר, נלכד בקוצים, מחליק, נשרט, מתנער, ממשיך הלאה. גוף שמתעייף, שהשרירים נתפסים לו, שמגיע אל המחנה גמור, מת, גוף שעשה את זה, שלא הכזיב אותך, שינוח בלילה, ששוב יתעורר בבוקר והוא מלא כוח חדש, או יתעורר בבוקר עם שרירים עוד יותר תפוסים ויצטרך לנוח עוד יום ואז יתמלא כוח. גוף שלוקח לו כמה ימים להסתגל לגבהים מעל לארבעה קילומטר ('להסתגל לגבהים', איזה מעלל מופלא בשתי המילים האלו: הגוף שלך מחליף את הדם שלך בדם עם יותר ברזל שמנצל יותר ביעילות את החמצן), ופתאום הוא הסתגל והעליות שוב קלות לו. גוף שסוחב תיק כבד, או שקיות כבדות מהחנות, או עצים למדורה, וקשה לו, והשרירים שלו רועדים, והוא מתענג על הקושי הזה, לא בדיוק על הקושי, על המגע הפעיל בעולם, על להזיז את העולם. גוף שמטפס על עצים, על סלעים, על פסגות של הרים, על קירות טיפוס, גוף ששוחה, גוף שרץ מהר ורחוק, גוף שעושה יוגה, טאי צ'י, קראטה, גוף שרוקד, גוף שמרים משקולות, גוף שנוטע עצים או קוטף פירות, בונה בית, סוחט כביסה, צובע קיר, מסיע מריצה מלאה אבנים, משטח קרקע לאוהל, לש בצק. גוף שנמצא בסכנה כי הוא עושה דברים מסוכנים, לא בסכנה שאחרים יעשו לו. גוף שנהנה להסתכן. גוף שמתמודד עם פחד. גוף שמאתגר את עצמו. גוף שנהיה עם הזמן יותר חזק, יותר גמיש, יותר יציב. גוף שמוכרח ולומד לפתח דיאלוג טוב עם הנפש.

העולם מכיר את הגוף הזה ואוהב אותו, קליפים ואיקונות והכל, אבל כמעט אף פעם לא בתור הגוף שלך. זה לא הגוף שלך, זה גוף אחר, הגוף שאת חושקת בו אולי, נתפשר איתך על זה. גוף היכולת של הגבר, הגוף המיני של האישה – לכי לכל מוזיאון ותראי.

אבל גם גוף היכולת הוא את. גם אותו את מכירה.

*

יש גוף שמדבר עם גופים אחרים. השפה חסרת המילים שלו עשירה ומדוייקת. היא מאפשרת לך להסביר את עצמך ולהבין את האחר מספיק כדי לפתח יחסי אהבה שלמים וכנים וייחודיים לגמרי, כדי לכעוס, כדי להבין מצב רוח וסיבה למצב רוח, כדי לדאוג, כדי לשמוח יחד, כדי לחשוב שכדאי לקחת את האחר לוטרינר. הגוף הזה יודע לדבר קצת אפילו עם כריש שמופיע מולך פתאום כשאת משנרקלת, אפילו עם הזבוב שמציק לך הוא מדבר, יודע את השפה בלי לחשוב, מה עוצמת הנפנוף של היד שתשדר לך-מכאן-לפחות-לרגע. וכמובן שעם חתול שמתכרבל בחיקך, עם סוס שאת רוכבת עליו, עם תינוק, או עם בני אדם מבוגרים, בזמן שאת מדברת איתם במילים או בלי לדבר איתם במילים. זה גוף שיכול לקבל מגוף אחר אהבה והבנה ונחמה, או להעניק לגוף אחר אהבה והבנה ונחמה. זה גוף שמשפיע ומושפע מהגופים שמסביבו כל הזמן. כשגוף אחר נע בתנועה חדה, מסתובב להסתכל על משהו, הוא יעשה אותו דבר. הוא יכול להידבק מגוף סמוך או מאוסף גופים סמוכים בפיהוק, בחיוך, בצחוק, בבכי, ברפלקס הקאה, בפחד, בפניקה, בתאוות רצח, באורגזמה, בטריפ פסיכדלי, בקצב הנשימה, בקצב פעימות הלב, בעיתוי המחזור. וגם בעצב ובשמחה ובכל רגש אחר, אם כי יותר קשה להבחין בהדבקה הזאת.

גם הגוף הזה הוא את. גם אותו את מכירה.

*

יש את הגוף האָלים. הגוף שיכול להשתמש בסכין או באקדח או במקל או באבן. שיכול לבעוט בראש ובצלעות ובביצים, ולתת אגרוף במפתח הלב, ולנגוח ולהכניס אצבע לעין ולשבור אף ולהשתחרר ממישהו שמחזיק אותו. הגוף שיכול להרוג. הגוף שלא כל גוף של כל גבר יותר חזק ממנו באופן חד משמעי. יש גברים שהוא חזק כמוהם. יש גברים שהוא יותר חזק מהם. יש גברים שהוא פחות חזק מהם אבל בר-תחרות להם. הגוף שלא כל גבר יכול להרוג אותו בקלות אם יתחשק לו, לא כל גבר יכול לעשות לו כל מה שהוא רוצה בלי לחשוש, לא כל גבר יכול לנצח אותו באופן מיידי במאבק פיזי. גוף שיכול אולי לנצח במאבקים פיזיים מסויימים, או להחזיק מצב של חוסר הכרעה במאבק פיזי במשך זמן מספיק ארוך. גוף שיכול להיות גם מסוכן למישהו אחר, לא רק גוף שהאחר מסוכן לו.

גם הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו?

*

יש גוף שיודע דברים שהנפש לא יודעת. לא את הכל. יש דברים שהנפש יודעת והוא לא, יש דברים שהוא חושב שהוא יודע והם טעות. אבל יש דברים שהוא יודע והנפש לא יודעת. יש דברים שהוא יודע והמומחים לא יודעים, דברים שאין להם קיום בשפה של המומחים, ואף על פי כן יש להם קיום, ואף על פי כן הם ידע. שאין יאוש בעולם, למשל. וגם דברים אחרים. איך ליפול בלי להיחבל, איך לזהות סכנה מיידית ולהירתע ממנה לפני שהנפש מבינה שקרה פה משהו בכלל. הוא יודע שמשהו לא בסדר, לפעמים, כשהנפש מתעקשת שהכל טוב. הוא יודע טוב ורע, לפעמים. מה טוב לו, מי טוב לו, מה הוא באמת רוצה ומה הוא לא רוצה. בפעמים אחרות הוא לא יודע. אולי הוא יודע מתי להרפות ומתי להתעקש, איך להיות ביציבות ובאהבה במקום שבו את נמצאת, איך להקשיב לעולם. אולי דברים אחרים לגמרי. זה שונה מאוד מגוף לגוף, מנפש לנפש.

הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו.

*

יש את הגוף שבו זמנית קשור אל הנפש ונפרד ממנה באופנים הרבה יותר עמוקים, משונים ומפתיעים ממה שנהוג לציין. הגוף שקם והולך פתאום למרחב פיזי אחר כשהנפש חושבת מחשבה מטרידה. הגוף שנע בין רגשות, לפעמים כתוצאה מהתנועות של הנפש, לפעמים כסיבה לתנועות האלה. גוף שמח, עצוב, כועס, פוחד, עייף, נרגש, עירני. הגוף שאחרי שהוא אכל יותר מדי התודעה שלך מטושטשת ופסימית ומשועמת, וכשהוא רעב התודעה שלך קופצת מדבר לדבר כמו יתוש. הגוף שתחת השפעת כימיקליים לא שגרתיים פתאום קולט את העולם לגמרי אחרת ומגיב אליו לגמרי אחרת, רואה אחרת, שומע אחרת, חווה מרחב וזמן אחרת, הגוף שפתאום מאפשר לנפש נתיבים חדשים ולא משוערים, צורות חדשות של אהבה ושל בדידות, של הבנת היחס שלה אל העולם. גוף שרועד, גוף שמקיא, גוף שמתנדנד בתנועה ריתמית, גוף שמלא אנרגיה לא נדלית, הגוף האקסטטי, הגוף שמפחד. אבל גם הגוף שממשיך לפעול בשקט בתוך האפלה תחת המתקפה המשונה שהנפש המודעת הולכת בה לגמרי לאיבוד, נלכדת בסחרור של ניסיון עקר להבין. הגוף המכור, הגוף שבקריז, הגוף שהולך ומשיג לעצמו את מושא ההתמכרות, הסיגריה למשל, ומשאיר את הנפש להמציא לעצמה תירוצים. הגוף שמזכיר לך ומראה לך בדיוק עד כמה הנפש היא גוף, עד כמה קטנונית ועד כמה אינסופית הנפש שהיא הגוף שהוא העולם.

הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו.

*

יש גוף שהיה פעם תא אחד וצמח בתוך רחם של אישה ונולד וינק וצמח וגדַל (אולי הוא עדיין גדֵל), הגוף שמזדקן ויהיה זקן (אולי הוא כבר זקן), שיאבד יכולות פיזיות וקוגניטיביות, יראה פחות טוב, יעכל פחות טוב, יזכור פחות טוב, הגוף שיום אחד ימות, שיהפוך בחזרה מגוף אנושי לחומר לא-אנושי. הגוף שהוא אישה לא פחות ולא יותר מכל אישה אחרת, הגוף שהוא אנושי לא יותר ולא פחות מכל אדם אחר, הגוף שהוא יונק, הגוף שהוא חיה. הגוף שהוא את ורק את, ההסטוריה האישית שלך, הצלקות שלך, השרירים שפיתחת והגמשת והשרירים שלא, הדפוסים והטיקים שלך, המחלות שלך, צורות העונג שאת מכירה וצורות התקשורת שאת מכירה, הבעות הפנים שלך, איך שאת נוגעת, המשקעים בריאות שלך, החיווטים במוח שלך.

הגופים האלה הם את. את מכירה אותם.

*

יש גוף שהוא ריבוי אינסופי של תחושות ואינפורמציה ופעולות בכל רגע ורגע, הגוף שבניגוד לקו המחשבה המודעת במילים הוא תמיד יותר ממה שאפשר להקיף בבת אחת בתודעה, תמיד יותר ממה שאפשר לסדר בתוך אחדות קוהרנטית. הגוף שאי אפשר להבין עד הסוף. הגוף הממשי. הגוף החומרי שנוכח בעולם החומרי. נוכח תמיד ונוכח כולו. הגוף שהוא נקודת המפגש המופלאה לאינסוף בין התודעה לבין העולם. גוף שהוא המרחב שהתודעה קיימת בו, לא דבר שקיים בתודעה, בטח לא דבר שקיים בתודעות אחרות.

הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו.

*

יש עוד המון גופים.

וכל הגופים האלה הם את. את מכירה אותם.

*

אבל תכירי אותם עוד. תמפי את המרחבים חסרי השפה שלהם. מה שניסיתי לעשות כאן מתוך חוויות החיים האישיות שלי עד כה, היחסים האישיים שלי עם העולם בנקודה הזאת בזמן ובמרחבים (לבד בלילה בהרים בקטלוניה, בסוף טיול ארוך, בסוף כל שאר עשרים ותשע השנים האלו), מה שהכללתי מתוך המוכר לי אישית והצגתי כאילו הוא כל מה שישנו, אל תאמיני, אל תקני את זה. תמפי מחדש, במילים שלך, מתוך החוויה שלך, הניסיון שלך, הגוף שלך. תמצאי בתוך עצמך גופים שנעים לך להיות בהם, שמלהיב אותך להיות בהם, שנוח או מאתגר אותך להיות בהם, גופים שמסקרנים אותך, גופים שאת מרגישה שיש לך עוד מה ללמוד עליהם או מהם, ותעשי את זה. עזבי אותך מלנסות להיות פחות בגופים שאת מרגישה שאת נמצאת בהם יותר מדי. רק תהיי יותר בגופים האחרים. איזון יבוא (לא מושלם אף פעם כמובן). זה לא משהו מסתורי, לא משהו לעבוד עליו ולהתקדם בו, לא משהו שאת צריכה להיעשות. אַת כבר הגופים האלה. אַת כבר מכירה אותם.

ואל תתני לאף אחד להפריד ביניכם.

——

פוסטים נוספים בנושא:

"האדמה שחיפשתי"

"האינטליגנציה האדירה של הגוף"