תקומתה של הפטריארכיה (שבעצם לא נפלה מעולם)

25 נוב

|מאת חגי|

לפני שנים ספורות, נראה היה שמשהו יכול להשתנות. בבית המשפט העליון כיהנה הנשיאה הראשונה, השופטת דורית ביניש, חברת הכנסת דליה איציק, אישה מעדות המזרח, כיהנה כיושבת ראש הכנסת, וחברת הכנסת ציפי לבני, יושבת ראש קדימה, נתבקשה על ידי נשיא המדינה להרכיב את הממשלה.

השאלה מדוע לא הוקמה אותה הממשלה, והאם באמת קשור הדבר לאי נכונותן של חלק מהמפלגות הדתיות לשבת בממשלה בראשות אישה, אינה משנה את העובדה שהמעמד ההיסטורי, בו בראשות שלוש הרשויות נשים, טרם הגיע.

כמובן, גם אם בראשות שלוש הרשויות היו נשים, לא היה בכך כדי לסמן את השלמתו של המאבק הפמניסטי, ולו בתחום המצומצם של הזירה הפוליטית. כדי לבחון את הצלחתו של המאבק הפמניסטי יש להתבונן על תמונה רחבה יותר, ולשאול את השאלה החציונית. משמע, אין די בכך שהאישה הכי טובה תזכה ליחס שווה לגבר הכי טוב. פעמים רבות דמויות יחידות בעלות כישורים יוצאי דופן זוכות ליחס טוב יותר מעמיתותיהן, בין אם על ידי הדחקה (אישית וציבורית) של מגדרן, ובין אם בדרך של ראייתן כיוצאות מהכלל. מציאות שיוויונית היא מציאות שבו אישה בעלת כישורים בינוניים וגבר בעל כישוריים בינוניים נשפטים באותה הצורה. במילים אחרות, השאלה היא האם במצב הרווח עדיין משמש המגדר כשיקול לפגיעה בנשים.

יחד עם זאת, וודאי שיש משמעות רבה לשאלה האם גם בדרגים הבכירים עדיין קיימת אפליה מוסדתית, שיטתית ומובנית.

כך, שנים ספורות אחרי, שבה המערכת לשליטה גברית מלאה. נשיא בית המשפט העליון הוא השופט אשר גרוניס. בקרוב, עם פרישתה של השופטת ארבל, ירד מספר השופטות בבית המשפט העליון לשלוש (מתוך חמישה-עשר). ראש הממשלה הוא בנימין נתיהו, ויושב ראש הכנסת הוא חבר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין. החל מהשבוע, אפילו בתפקיד ה"רביעי", יושב ראש האופוזיציה, מכהן גבר, הוא חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. כל הארבעה אשכנזים. שניים מתוך הארבעה, נתניהו והרצוג, הם אצולת הון וילדים לאצולה פוליטית.

כמובן, תמיד כשמנסים לבחון את התמונה הרחבה, ישנם את אלו שקופצים ועומדים על ההבדלים הספציפיים והיחודיים של כל אחד מהמקרים. אלו תמיד קיימים, ובדרך זאת ניתן להסתיר מציאות מפלה לעד. אלא שלא פעם ההבדלים הללו עצמם חושפים מנגנונים של אפליה והדרה. כך, דרכו של השופט גרוניס לכס הנשיאות נסללה בדרך של חקיקה פרסונאלית על מנת למנוע מהשופטת נאור להתמנות לנשיאה. השופטת נאור אינה מהשופטות האקטיביסטיות של בית המשפט, וככל שניתן לדעת, זיהויה הפוליטי אינו בשמאל. נדמה שהמאבק נגד מינויה יכול להיות מקושר לאחד מהשניים – או שהמחוקקים היו בורים באשר לזהות האנשים שעל מינויים נאבקים, או שהדבר קשור, במישרין או בעקיפין, לחוסר הרצון לראות שתי נשיאות מכהנות בזאת אחר זאת. בדומה, כפי שכבר ציינתי, סיפור הרכבת הממשלה של ציפי ליבני כלל מבנה דומה, של שימוש בהיבט המגדרי כמכפיל כוח לקשיים הקיימים ממילא.

הדברים בולטים במיוחד במאבק האחרון בין שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. הפרשנויות הרווחות מספרות שכישלונה של יחימוביץ נבע משני גורמים. ראשית, בציבור הכללי, מהאכזבה על אי ההצלחה בבחירות הכלליות. שנית, בקרב מתפקדיה המאורגנים של המפלגה, מאי מתן כוח ריאלי למושבים ולקיבוצים. נדמה שהמישור השני הוא מעניין במיוחד. הקיבוצים, המושבים וההסתדרות בתנועת העבודה הם המקבילים לועדי העובדים בליכוד (כמובן, מאחר שועדי העובדים מורכבים לא פעם ממזרחים נוטים להציגם כסחטנים, בעוד שהקיבוצים מוצגים כמלח הארץ). מדובר במנגנונים מסואבים, מיושנים ומסורבלים, שמייצגים אליטה חברתית מזה שנים ארוכות ומשמשים כלי מרכזי בהחלשתן של כלל הקבוצות המוחלשות בישראל. מדובר באותה ההסתדרות שעמדה מנגד כשגלי הפרטה אלימים היכו ועודם מכים בשוק העבודה בישראל. אלו אותם הקיבוצים שמנסים עד לימים אלו ממש לסחוט את מנהל מקרקעי ישראל בכל מיני טיעונים מפולפלים ולנצל את כוחם הפוליטי על מנת לקבל עוד הטבות, מענקים וזכויות יתר מהמדינה, ללא כל הצדקה. מהלכה של יחימוביץ לביטול הכוח העודף של גופים אלו (לצד קביעת שיריון של חמישים אחוזים לנשים בכלל מוסדות המפלגה) הוא מהלך לתיקון עוול היסטורי, ולהקטנת כוחה של אליטה דכאנית במוסדות השילטון. אם אלו הכוחות שפעלו נגדה עכשיו, הרי שמבעד לשמות המכובסים "הקיבוצים", "המושבים" ו"ההסתדרות" מדובר בכוחות פטריאכליים מובהקים, שמבקשים לשמר סדר של דיכוי והחלשה. וכן, ודאי שיחימוביץ יכלה לבחון להיות "יוצאת הדופן" – האישה שהתברגה בצמרת באמצעות אישוש ושימור הסדר החברתי הפוגעני. אז ודאי היו תומכים בה בני הקיבוצים. אלא שדרישה כזאת היא בפני עצמה דרישה מפלה. היא דורשת מנשים בודדות מוחלשות, על מנת לטפס בסולם החברתי, להפוך לכלי אפקטיבי בדיכוי של נשים אחרות. אם זאת הייתה ציפייתם של הקיבוצים, אפשר רק לברך את יחימוביץ על התנגדותה לכך.

ואז מגיע הסיפור של האלטרנטיבה המדינית. בכנות, אני חשדן. אני חשדן כי השר לפיד מעולם לא הציג אלטרנטיבה מדינית, והדבר לא פגע בו כלל וכלל. אני חשדן בגלל שלא ברור איזו אלטרנטיבה מדינית מציע יריבה של יחימוביץ, הרצוג. אני חשדן כי השימוש בטיעון המדיני על מנת למחוק את סכנות הביטחון הפנימיות בישראל, סכנות הנובעות מסדר יום כלכלי דורסני, מאפליה, מהעדר חינוך והעדר בריאות, מהזנחה מתמשכת של המוני גברים ונשים, מתנאי העבדות של עובדות הסיעוד ומהגרי העבודה, ממציאות הכליאה של מבקשי המקלט, הוא שימוש שמרני. הצבת השאלה המדינית כמוקד היחיד של כלל הדיון הציבורי מאפשרת ל"שמאל" שלא להוות אופוזיציה חברתית וכלכלית. כך, חבר הכנסת הרצוג, שמשמש כביכול כאלטרנטיבה מדינית (וכאמור, ספק בעיני אם כך הדבר) הצביע בעד חוקים פוגעניים, דוגמת הצעת חוק המשכון החדשה, שעתידה להגביר את זכאותם של הבנקים לערבויות, על חשבון הציבור הכללי. הצבעה זו אינה חריגה, היא עולה בקנה אחד עם מדיניות ארוכת שנים במפלגת העבודה, שנעה בין אי התעמקות בסוגיות כלכליות, לבין אימוץ גורף של מדיניות נאו-ליברלית דורסנית.

אינני מחסידיה של יחימוביץ ואינני מאויביו של הרצוג. אם היה ניתן לראות במאבק שלהם כמאבק פנימי בלבד, היה לי עניין מוגבל ביותר בו. אבל לא מדובר במאבק פנימי. מדובר במגמת נסיגה מדאיגה. בקרוב, אחרי פרישתה של השופטת ארבל, ישמשו בבית המשפט העליון רק שלוש שופטות. כל התפקידים הבכירים בכנסת ובממשלה מאויישים על ידי גברים. אף שמהערכת הפוליטית מצליחה לכבס את המילים היטיב, בכל פעם מחדש משלמות נשים את המחיר על רצון לקדם צדק חברתי, לאתגר את המוסדות ההגמוניים, ולו במעט, ולדרוש יחס שיוויוני. בכל פעם משמש רצון זה כנגדן. בכל פעם, במקום שהציבור יגנה מהלכים פסולים אלו, זוכים הטיעונים המכובסים לתמיכה מכל קצוות המפה הפוליטית והחברתית.

אם יחימוביץ הייתה מפסידה רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית או סכסוכים פנימיים, היה זה הפסדה שלה. כאשר ההפסד נובע מרצון בשימור מנגנוני כוח מיושנים, רצון שזוכה לתמיכה רחבה, מדובר בהפסד ציבורי, החורג מעניינה הפרטני של מפלגת העבודה.

מודעות פרסומת

10 תגובות to “תקומתה של הפטריארכיה (שבעצם לא נפלה מעולם)”

  1. הדס נובמבר 25, 2013 בשעה 1:19 pm #

    חגי, אני מסכימה עם כל מילה ומילה שכתבת. היה היום דיון בתוכנית של יעל דן ובו ערכו השוואה בין הקמפיינים של שלי ובוז'י. הוסכם ששניהם ניהלו קמפיינים "נשיים" כיוון שלא תקפו זה את זה לפני הבחירות, בעוד שאחרי הבחירות, שלי מתנהגת בצורה "ג'נטלמנית" כיוון שהיא מקבלת את התוצאות ועומדת מאחורי בוז'י. אגב, בדיון השתתפו יעל דן ועוד שתי נשים.

  2. תרצה הכטר נובמבר 25, 2013 בשעה 5:01 pm #

    איך לא ציינת את מינויה של קרנית פלוג כנגידה של בנק ישראל ואת מינויה של יעל מבורך כסגנית הממונה על התקציבים באוצר וכן הלאה…
    אמנם במישור הפוליטי אין נציגות נשית מספקת ובבית המשפט העליון הנציגות גם היא די דלה. אבל אין להתעלם מכך שלעולם הכלכלי יש השפעה לא פחותה על חיינו, בלשון המעטה. מינויי של נשים לעמדות מפתח בעולם הכלכלה ראוי לציון ברשימה כמו זאת.

  3. רוני נובמבר 25, 2013 בשעה 7:30 pm #

    אני מאד מרוצה מזה שאת המהגרים שמת בשורה אחת עם עובדות הסיעוד. שערבבת מכל הבא ליד. יופי. כולם שווים.
    תודה.
    מעניין ומזעזע.

  4. epk נובמבר 25, 2013 בשעה 7:50 pm #

    הכותב לא מסב את תשומת-ליבנו לעובדה, שמפלגת העבודה הינה מפלגה אשר בנתה ושימרה, ובונה ומשמרת, חברה קפיטליסטית, מיליטריסטית, גזענית ופטריארכלית. אמנם נכון שלא "כולם אותו הדבר", אבל אפילו את הריב הפרסונלי-לכאורה בין יחימוביץ' להרצוג, כפי שהציגו חגי, ניתן לראות ככשלון של ניסיון לקחת את מפלגת העבודה הרחק מדי מן הקווים אשר מתאימים למוקדי הכוח הפנימיים המקיימים אותה. וגם זאת אם ניתן ליחימוביץ' ותומכיה קרדיט אשר אינו מגיע להם לדעתי.

    מפלגת העבודה לא תהיה חד"ש, או דעם, או מרצ, או מאבק סוציאליסטי; ולא הייתה סכנה שהיא תהפוך למשהו מאוד שונה ממה שהיתה קודם. אפשרות כזו התקיימה רק בתעמולת הבחירות של המפלגה.

  5. מיתר נובמבר 25, 2013 בשעה 8:13 pm #

    קודם כל- אני אגיד שהרבה מהניתוח פה מאד נכון. ברור לי שבכל מיני טענות שונות ומשונות מונעים מנשים להגיע למוקדי כוח. מצד שני חורה לי ההתייחסות שלך לקיבוצים ובעיקר להסתדרות. זוהי התייחסות פשטנית (שיושבת על הרבה דימויים ניאו ליברלים לדעתי) למציאות מורכבת. ההסתדרות היא גוף חשוב מאד דווקא בשביל נשים כי אם יש משהו שנשים צריכות בשוק
    העבודה זה התאגדות. לצבוע אותו בשחור זה ממש חד מימדי

  6. חגי נובמבר 26, 2013 בשעה 7:07 am #

    אני חושב שמה שניסיתי לעשות בפוסט זה להתבונן מבחוץ על ההנהגה של המדינה. כמובן שמאחורי כל מערכת בחירות עמדו עוד היבטים לא מגדריים, אבל בסופו של יום, במכוון או בטעות, אנחנו שוב במצב שבו באופן ייחודי ומיוחד לא נבחרה אף אישה לתפקיד מרכזי במערכת השלטונית.

    אני מסכים עם רוב ההערות. בוודאי שיש הרבה חשיבות לכך שנשים נמצאות בעמדות מפתח בתחום הכלכלי. יש לי חשד שבד בבד עם המעמד הגובר של נשים במקומות אלו, ילך ויפחת מעמדם של מקומות אלו בתהליך קבלת ההחלטות (ונראה שגם סביב המינוי של פלוג היו שיקולים מגדריים, גם אם בסוף הם לא הכריעו את הכף).

    לגבי ההסתדרות – אני לא חושב שהיא חזות כל הרע, ובטח שלא בהקשר היסטורי. אבל, מזה שנים ארוכות ההיסתדרות בוחרת שלא לשמש שחקן משמעותי בהגנה על זכויות עובדות ועובדות, ויותר מידי פעמים יש ישיבות מחויכות בין שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, שני אנשים שלא אמורים להסתדר כל הזמן. ההקרבה של עובדי הקבלן, של עובדי המגזר הציבורי, של המוני עובדים שהופרטו, הכל בלי התנגדות, מעוררת את שאלת הרלבנטיות של ההסתדרות כיום, ואת השאלה מי מיוצג על ידי ההסתדרות. יחד עם זאת, אני מסכים שלא כל הביקורת על ההסתדרות היא לגיטימית, והרבה ממנה נובע מתפיסות אינדיבידואליסטיות.

    ולגבי הפוטנציאל המהפכני של מפלגת העבודה – אני חושב שזה דיון נפרד, בסופו של יום, הרבה ממנו מצוי בפרטים הקטנים, בודאי כשמדובר במפלגת אופוזיציה. אני מסכים שעוד צריך לראות כיצד ואיך החבורה החדשה יחסית של מפלגת העבודה תפרע את הצ'ק החברתי בפעילותה הציבורית. אני מניח שבהרבה הקשרים הם, מרץ וחד"ש יצביעו יחד.

  7. Dehed נובמבר 26, 2013 בשעה 4:20 pm #

    פוסט מעניין תודה, בעיקר האכזבה הייתה ממיכאלי שהעניקה את החותמת הפמיניסטית שהרצוג רצה, ועוד יותר מאכזב כל המצדיקות והמצדיקים שהחרו החזיקו אחריה בלי שמץ ביקורת, כיאה להערצה העיוורת לאייקון התורן…

    משהו שממש הטריד אותי היה משהו שכתבת בשוליים:

    "
    מציאות שיוויונית היא מציאות שבו אישה בעלת כישורים בינוניים וגבר בעל כישוריים בינוניים נשפטים באותה הצורה.
    "

    תמיד מפליא אותי איך העמדות נשארות בהקשר של קבוצת הייחוס, כי בעיני מציאות שוויונית נמדדת אצל החלשות/ים ביותר, לא אצל הבינוניות/ים (ובטח לא אצל החזקות/ים). איך אפשר לקרוא למציאות בה בנייני משרדים יהיו מלאים בעובדות ועובדים בינוניים ושווים מציאות שוויונית, אם הנפגעות המרכזיות של אונס, זנות ופורנוגרפיה הן נשים? למי איכפת ממעמד ביניים איגליטרי והרמוני אם מי שהם רומסים הכי חזק בדרך לשם הן נשים? זו לא מציאות שוויונית וזו לא הדרך לשם, זה רק עוד סימוא עיניים ליברלי. שום דבר לא מחלחל למטה, צריך להתחיל מלמטה ואז אולי דברים יחלחלו למעלה.

    • חגי נובמבר 26, 2013 בשעה 5:41 pm #

      אני מסכים. כבר כשכתבתי את זה התלבטתי בניסוח. הרצון שלי היה להגיד שהנתונים של האליט לא מעידים על המצב של ההמונים, וכלי קצת יותר טוב להתבונן בזה הוא להתבונן על הממוצע. כמובן שגם הכלי הזה הוא חלקי ומוגבל, ואני מסכים שצריך להתבונן גם על ההשפעה של מגדר בקרב הקבוצות החלשות ביותר. אני חושב בהקשר זה שדווקא הדוגמא של אונס, לפחות כיום, היא לא דוגמא כל כך טובה, כי היא פוגעת בכל חלקי האוכלוסיה, ולא רק בחלשות סוציו אקונומית. זנות ופורנוגרפיה ממחישות את זה קצת יותר טוב, אפילו שגם לאלו השפעה על כלל האוכלוסיה. אבל נגיד, אני חושב שדוגמא טובה תהיה מצבן של עובדות הסיעוד, שהן באופן כמעט מוחלט נשים מקבוצות סוציו אקונומיות חלשות ביותר.

      בכל מקרה, אני מסכים שהייתי יכול לנסח את זה יותר טוב ולגמרי מקבל את ההערה.

  8. איתי נובמבר 29, 2013 בשעה 8:28 am #

    התמונה הכללית שאתה מציג בפוסט היא בהחלט מעוררת מחשבה – ובכל זאת, בתור חבר מפלגת העבודה שראה את הפריימריז הללו מקרוב, אני חש שהשימוש שאתה עושה בתוצאות הבחירות ליו"ר המפלגה אינו מבוסס כלל ועיקר. העובדה שתוצאות הבחירות מתיישבות יפה עם הטענה שלך, אין בה כדי ללמד על טיבה האמיתי של מערכת הבחירות הזו.
    בעידן שבו שוויון זכויות ופמיניזם הפכו לחלק אינהרנטי מהשיח שלנו (לפחות בחוגים מסוימים, שעליהם נמנים ככל הנראה כלל קוראי הבלוג הזה), עלינו בכל זאת להמנע מרדוקציה של המציאות החברתית לכדי ההיבט המגדרי בלבד. האם מהעובדה שאני פמיניסט שמאמין בשוויון זכויות לנשים, בהנהגה נשית ובשילובן של נשים ברשויות השלטון נובע שעליי לראות כל הפסד של אישה לגבר במערכת בחירות כאקט שוביניסטי-רגרסיבי? לטעמי ההיפך הוא הנכון. דווקא אנחנו הפמיניסטיות/ים (והלוחמים בעד כל שוויון שהוא) מחויבים לעשות מאמץ לראות את התמונה הגדולה, ולטעון את טענותינו מתוך שקילה רצינית של עמדות הצד השני.
    במקרה הספציפי של מפלגת העבודה אינני חושב שההיבט המגדרי הוא שהכריע את הכף. התמונה כאן מורכבת הרבה יותר, יש כאן אלמנטים פוליטיים-חברתיים-כלכליים ובעיקר אישיים שהביאו להפלתה הכמעט "פוטש"-ית של היו"ר המכהנת. ייתכן שחלק מן המצביעים העדיפו את הרצוג על פני יחימוביץ' כי לא רצו להצביע לאישה, ובכל זאת להערכתי מדובר בחלק זניח מכלל המצביעים, שהרי בסיבוב הקודם הרוב אכן נתנו לה את קולותיו.
    יתרה מכך, וכאן אני מגיב לאחת מהתגובות שפורסמו כאן – האם מירב מיכאלי צריכה הייתה לתמוך ביחימוביץ' אך ורק משום ששתיהן נשים? לדעתי ממש לא. אם נאמץ תמיד את הטענה שנשים צריכות לתמוך באופן עיוור בנשים, אנו עלולים לייצר מודל של אישה לא-חושבת. בואו ננסה לתת קצת יותר קרדיט למיכאלי, ולקבל את העובדה שפמיניסטית שכמותה יכולה לתמוך בגבר בפריימריז מבלי שנשפוט אותה. להיפך, דווקא התמיכה של מיכאלי בהרצוג מעידה שאין מדובר כאן בהעדפה מגדרית אלא בהעדפה פוליטית-מקצועית – ומהפוסט כולו משתמע שכך היינו מעדיפים שיהיה.
    הפמיניזם והקריאה לשוויון מגדרי אין משמעותם הדרת גברים. רוצים שוויון אמיתי? לשם כך אנו נדרשים לעומק מחשבה רב יותר. אם מבחינתכן/ם פמיניזם משמעו העדפת נשים גורפת בכל מצב – אזי אתם/ן ואני כנראה משתייכים לזרמים שונים למדי של הפמיניזם.
    נ.ב. ממליץ לכולן/ם לצאת וללמוד על דברי החקיקה וההחלטות המנהליות הנוגעות לשוויון מגדרי ומניעת הפליה שקידם הרצוג בתור ח"כ ובתור שר רווחה ולהשוותן לאלה מבית מדרשה של יחימוביץ'. אולי נלמד מכך משהו. אותו כנ"ל ביחס לפעילות הפרלמנטרית של השניים בנושא זכויות הקהילה הגאה.

    • חגי נובמבר 29, 2013 בשעה 8:40 am #

      אני חושב שבמובנים רבים זאת בדיוק הנקודה – בכל אחת מהמערכות המוזכרות פה היו עוד שיקולים, ומי שראה אותן מקרוב יכול לפרוש רשימה ארוכה של שיקולים שאינם קשורים במגדר, ובכל זאת, ממעוף הציפור התמונה שנוצרת היא ששיקולים לא קשורי מגדר בכל אחת מהמערכות הספציפיות הובילו למציאות תלויית מגדר לחלוטין. אף אחד לא טוען או טוענת שצריך תמיד להעדיף נשים. יחד עם זאת, אחד הכלים המובהקים לזיהוי אפליה הוא להתבונן על מבחן התוצאה ולא על מבחן ההנמקה. התוצאה במקרה זה היא שבכל מוסדות השלטון שולטים גברים בלבד, ולמעשה, בראשות כל אחד מהם עמדה אישה רק פעם אחת בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: