|מאת חגי|
שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).
הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.
נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.
המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").
מישור מורכב יותר הוא האפשרות לפעול כנגד המועדון. שאלת ההחפצה של נשים במועדונים כבר זכתה ללא מעט דיון משפטי. החפצה אלימה הרבה פחות מבמקרה הנוכחי, דוגמת מועדונים שהכניסו נשים חינם תחת הסיסמא "נשים חינם וסושי גם" או שיצרו סביבת בילוי מכוונת לנשים צעירות תוך מניעת כניסתם של גברים בני אותו הגיל נמצאה כבר לא חוקית (וראו את כתבתו של פרופ' אייל גרוס בנושא כאן וכן את הפוסט שפרסמתי בנושא כאן). יחד עם זאת, באותם המקרים ה"הטבה" ניתנה רק לנשים, ומשכך נפסלה בהיותה מפלה. בית המשפט לא נדרש, וממילא גם לא פסק, האם מדובר בדינים האוסרים על אפליה, או בדינים האוסרים על הכפפה.
המקרה הנוכחי, בהקשר הזה, הוא מקרה מבחן מעניין. במקרה הנוכחי גם גברים יכלו להשתתף בהגרלה, ולפיכך לא הייתה כל אבחנה על בסיס מין. האלימות כלפי הנשים נוצרה מעצם אופייה של ההגרלה. מהאופן שבו ביקשו מנהלי המועדון להתייחס ללקוחותיהן. פגיעה כזאת נעדרת את הדרישה הבסיסית בדיני איסור אפליה של זיקה ישירה בין אדם ספציפי לגורם המפלה. הגרלת הגדלת החזה היא חלק ממערך המחזק את ראייתן של נשים כחפצים, ובכך משמר את ההיררכיה הכללית בין המינים. בשביל לראות בהגרלה כאפליה יש צורך להסתכל עליה בקונטקסט רחב ולהבין שלמרות העדר קשר ישיר בין ההגרלה לאפלייתן של נשים, קיים קשר עקיף בין השניים.
לבסוף, מישור לא פחות חשוב הוא המישור של העובדות במועדון. בכתבתו מדווח צ'יקי ארד על אחת הברמניות שביקשה, בעילום שם, לדבר על סביבה סקסיסטית, בה הן נדרשות להגיע בלבוש מינימאלי ולרקוד על הבר. מקום בו חזה של נשים הוא מוצר הוא מקום עוין לנשים. סעיף 3(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשס"ח-1988 קובע כי הטרדה מינית היא בין היתר: "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו". סעיף 2 לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 אוסר על אפליה, לרבות בתנאי העבודה. אף שפרשנות צרה של הסעיפים תוביל למסקנה שלא נפגעה זכותן של העובדות, נדמה לי שהסתכלות מפוקחת על המציאות תוביל למסקנה שהתנהגות המועדות מפרה את שני הסעיפים. החפצה של נשים היא התייחסות מבזה למינו של אדם. החפצה של נשים היא יצירת סביבת עבודה עויינת, המפלה נשים. בדומה לאיסור לדרוש מעובדים להיחשף לעישון או ליתר מפגעים חברתיים, ראוי שהמדינה תפעל למניעת חיוב עובדים לעבוד בתנאים של פגיעה חברתית שיטתית על בסיס מין.
כמובן, שכנגד כל אחד מהטיעונים שהועלו כאן יהיו מי שידעו לטעון ארוכות – על חופש הקניין, חופש העיסוק ועוד כיוצא בזה טיעונים. אין בכוונתי לבחון את כלל הדיונים האפשריים בנושאים אלו. יחד עם זאת, המקרה הזה, שאינו חריג כלל וכלל ומשקף "תרבות" בילוי שלמה המושתתת על החפצת נשים, יכול לחשוף כיוונים משפטיים אפשריים אליהם אפשר לפנות בניסיון לצמצם את התופעה. באירוע לציון היום למלחמה באלימות כנגד נשים לפני מספר שנים ציינה יעל דיין כי "החוקים כבר כאן, עכשיו הזמן להפעיל אותם".
דרך אגב, בצורה הולמת למדי, הזוכה בהגרלה היה אף הוא גבר, שהבטיח להעניק את הפרס לחברה שלו. אני מקווה שהוא לא מצפה ממנה לקשקש בזנב כאות תודה.
תגים: Ynet, אייל גרוס, אלימות, אפליה, אתיקה, גוף, הארץ, הגדלת חזה, הטרדה מינית, חגי, יחסי מין, יעל דיין, ישראל, מגדר, מחיי היומיום, מרחב ציבורי, נשים, נתיבות, סביבת עבודה עויינת, פמיניזם, פרוז'אנסקי, קצרצרים, רועי צ'יקי ארד, רפואה
תגובות אחרונות