הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

אלא שאפילו אם אותה הצעה – שולית, כאמור, במשמעותה – תעבור, לא בטוח שהיא מקדמת שוויון. כפי שהסביר חגי, אפשר להבין את נקודת הזיכוי לא ככזו שמטרתה לעזור להורים, אלא ככזו שמטרתה לסייע לאמהות. נשים מרוויחות פחות מגברים בכל שוק העבודה, ואמהות סובלות מאפליה כפולה ומיוחדת. אם מוסיפים לנתונים הסטטיסטיים גם נורמות חברתיות שמרניות שמעודדות אמהות לילדים לא לצאת לעבוד, יוצא שרבות מהן אכן בוחרות להפסיק לעבוד. המדינה החליטה לתת נקודת זיכוי במס לאמהות (לא לילדים ולא למשפחה, אלא לאמהות) כדי לעודד אותן לצאת לעבודה. אם כך, אין הצדקה לתת את אותה הטבה לזוג גברים, שמרוויח כמו זוג גברים. הטבה כזאת תהיה אנטי-שוויונית ורגרסיבית, כי היא תתן נקודת זיכוי במס לאלה שממילא מרוויחים יותר.

הצורה הזאת להבנת נקודת הזיכוי אינה מתחייבת, אך היא, לכל הפחות, סבירה. ואם מבינים אותה באופן הזה, אזי השינוי המוצע הוא לא רק אנטי-שוויוני ורגרסיבי אלא אנטי-סולידרי במובהק, כי משמעותו היא שזוג לסביות, בו כל אחת מבנות-הזוג זוכה להטבה, יזכו מעכשיו רק בהטבה אחת. ההטבה, מראש, ניתנה לנשים, אבל עכשיו, תוך שימוש ברטוריקה של שוויון, לוקחים מנשים (לסביות) על-מנת לתת לגברים (הומואים). זה לא גרם לחברי הכנסת ולא לפעילי הקמפיין האחרון לחשוב שאולי כדאי לקפוץ על עגלה אחרת (והרי יש מספיק). התגובה הזועמת והדרישה להעביר את החוק היתה כמעט פבלובית.

הקטליזטור השני היה פוסט שפרסם יונתן ונונו בפייסבוק, מן הסתם בעקבות ההמולה התקשורתית שהתעוררה לאחר הספין של "יש עתיד". הפוסט נפתח כך: "למי שטרם יודע, אני הומוסקסואל. אני עשיתי שירות צבאי מלא, אני בעל עסק עצמאי שמשלם מיסים, אני למדתי באקדמיה וכן, אני גם הומוסקסואל". בהמשך יש הסבר שהחלפת תמונת הפרופיל היא סמל למאבק בשוויון "כחול-לבן", כי הפעם אנחנו נלחמים על שוויון בתוך המדינה שלנו.

הפוסט הזה הוא דוגמה מצוינת (ומדאיגה) לאופן שבו התבלבל שיח סחר-מכר קפיטליסטי-פטריוטי בתוך שיח השוויון. יש כאן הצעה של קח-ונתן: אנחנו עושים צבא, משלמים מסים ואנחנו אזרחים למופת. בתמורה, אנחנו מצפים שהמדינה תנהג כלפינו כמו שהיא מתנהגת לאזרחים למופת. אבל כדאי לזכור שגם כאן, האפשרות להיות מוסרי, למלא חובות, ולזכות בהכרה בשל כך שמורה רק למי ששייך לקבוצה ההגמונית ממילא: הרי תשלום מסים הוא נטל שמוטל רק על מי שמגיע למדרגת המס, נטל השירות הצבאי לא חל על ערבים וגם לאקדמיה הרבה יותר קשה להגיע אם אתה טרנסג'נדר שנזרק מהבית בגיל 16 ולכן אין לו תעודת בגרות.

בשיח הזה, האינטנציה של קבוצת היחס, בתוכה צריך להתקיים ה"שוויון", ספציפית מאוד ולפיכך האקסטנציה שלה כוללת פרטים מעטים. ובמקרה הזה, אין ציפייה שהמדינה תתייחס בשוויון למי שלא עשה צבא או למי שלא משלם מסים – הבעיה היא לא עם הסלקציה בכניסה למועדון ואפילו לא עם הקור שבו נשארו אלה שלא זכו להכנס פנימה, אלא רק עם הסלקטור. אם תכניסו גם אותנו – נפסיק לכעוס.

הכוח של שוויון, כמובן, הולך ופוחת ככל שהוא חל על פחות אנשים. מונח השוויון שבא לידי ביטוי בקולות המרכזיים שנשמעים כמייצגי המאבק הזה הוא ריק כמעט לחלוטין, כי הוא אומר "אם אני בעצם דומה לכם בהכל, למה אתם לא נותנים לי את מה שאתם נותנים לעצמכם?". זאת, בניגוד לאמירה אפשרית אחרת, שאומרת "השונות שלי היא לא עניינכם, ומגיע לי להיות שווה כי אני בן-אדם". וכאן כדאי לחזור ולשאול, למי כותב הפוסט דומה? הוא דומה לכל אלה שעשו צבא, למדו באקדמיה, עובדים ומשלמים מסים. לא לכל בני-האדם ואפילו לא לכל הישראלים, אלא רק אלה ששייכים לקבוצה ספציפית.

וזו גם הנקודה שבה פוסט הפייסבוק מתחבר להצעת החוק של עדי קול: קשה לנתק את הרעיון שעומד מאחורי הפוסט מהעובדה שהקמפיין התחיל מדרישה כלכלית בעיקרה, שרלוונטית גם היא, שימו לב, לאותה קבוצה. הרטוריקה היא של שוויון, אבל כמות הפעמים המוגזמת והלא-נחוצה תחבירית בהם נאמרה המילה "אני" בפוסט המצוטט ("אני עשיתי שירות צבאי מלא, אני בעל עסק עצמאי שמשלם מיסים, אני למדתי באקדמיה וכן, אני גם הומוסקסואל") רק מדגישה את המהות האגוצנטרית שעומדת מאחורי אותה רטוריקה.

ביום למחרת הפוסט של ונונו, הגיע הפוסט של אסי עזר, וגם הוא זכה להמון שיתופים. שם הואשם נפתלי בנט בהומופוביה, שהיא "פחד ממה ששונה ממך. חוסר כבוד למה ששונה ממך. תחושת עליונות על מה ששונה ממך". כמה שורות אחר-כך הסביר עזר המבולבל, שעוד לא החליט אם הוא שונה או דומה, שבעצם הוא ממש ממש דומה: "נפתלי, אחי היקר, אני ואלברט נשמח להיפגש איתך ועם זוגתך לארוחת ערב כדי להראות לכם שאנחנו בדיוק כמוכם, ואם אנחנו בדיוק כמוכם, מגיע לנו את אותן הזכויות בחוק שמגיעות לכם".

והם באמת לא כל-כך שונים. הם עשו צבא, הם גברים, הם יהודים, הם משלמים מסים, הם מפורסמים, הם רומנטיים ואוהבים את בן/בת-הזוג שלהם, ויש להם בית שבו הם יכולים לארח. לכן אסי עזר מניח – ובצדק – שלבנט יהיה נעים אצלו בבית, ולא מפתיע שבנט אכן הודיע שהוא נענה להצעה. הצעה כזו לא היתה מגיעה, ובוודאי שלא נענית אם היתה מגיעה, מטרנסג'נדר, מזוג לסביות אקטיביסטיות שלא עשו צבא וחיות בשכונת שפירא בדירה עם גג דולף או מהומו רווק שמסיים כל ערב עם בחור אחר. אבל לכולם מגיע להיות שווים.

התיאוריה שעומדת מאחורי הרטוריקה של מובילי הקמפיין האחרון היא לא של זכויות אדם, כי זכויות אדם שייכות גם למי שלא עשה צבא וגם למי שחי על קצבאות. מדובר בשיח שקיבל כבר, כהנחת יסוד, שזכות – כל זכות – היא עניין כלכלי, תוצאה של סחר-מכר. אם את חובותינו אנחנו משלמים – בצורת צבא ומסים – אנחנו דורשים את התמורה. בדרך נשכחת העובדה שיש (א)נשים שהיו רוצות להיות במצב שבו הן יכולות לשלם את החובות האלה – אבל הן לא שם. ובאמת, מהבחינה הזאת, כבר אין הבדל בין הזכות להתחתן, הזכות לפונדקאות או הזכות להטבת מס. אף אחת מהן איננה תוצאה של שאיפה לשוויון, אלא תמורה בעסקה. ומכיוון שלא לכולן יש דרך לשלם, הקמפיין הזה חוטא לא רק בהתחסדות וצביעות, אלא גם באנטי-סולידריות מדאיגה.

מכאן אפשר לצאת לשתי אפשרויות פעולה: אפשר להחרים את המאבק, או שאפשר לנסות לקחת אותו לידיים שלנו. הגיע הזמן להסביר שהזכות להתחתן, בלי להמעיט בחשיבותה, היא לא הדרישה האקוטית היחידה, ושחיוב בתי ספר להכניס את חוש"ן לכיתות חשוב לא פחות. אולי אפשר לנצל את ההפגנות ואת הקמפיין התקשורתי בשביל להסביר שהנוהל השערורייתי לשינוי מין הוא דבר שהיה צריך להשתנות ממזמן, למרות שהוא רלוונטי ל(א)נשים שבנט לא יגיע אליהן הביתה. אולי כדאי לנצל את הדיונים שמתקיימים בקהילה כדי לדרוש לזנוח את ההצעה של עדי קול, שפוגעת בלסביות. זה הזמן להסביר, בתקשורת ובהפגנות, שאסי עזר ודומיו הם לא הפנים של כל הקהילה. גם להם מגיע, אבל לא רק.

אני רק מנחש, שפעילות כזאת, שכבר התחילה להתקיים, תעלה קולות מצד אלה שיתבעו להחריש ו"להתגייס כולם כאיש אחד כי הפעם יש סיכוי להשיג משהו". זה כבר קרה בעבר, גם במאבקים קהילתיים, כשהדרישה לסולידריות הגיעה ממי שרואה אותה באופן חד-כיווני. זה יהיה המקום להתעלם מהדרישה שהמגוון יישר קו לפי צרכי הזרם המרכזי, ולדרוש שהסולידריות תגיע, הפעם, גם מהכיוון השני.