פינקוושינג, אנטי פינקוושינג והמאבק על העובדות

|מאת חגי|

פינקוושינג הוא דבר מקומם. הוא מקומם כי הוא משתמש בזכויות אדם של קבוצה אחת להצדקת הפרת זכויות אדם של קבוצה אחרת. כמו שכתבתי פה בעבר, זה בערך כמו שאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בכך שיש שאין בארצות הברית עבודת. פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר אותה הממשלה שעושה אותו היא ממשלה שמתנגדת באופן שיטתי למתן זכויות אדם לקהילת הלהט"ב. ואז, פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר מוצגים לעולם נתונים שגויים באשר למצב זכויות הקהילה הגאה בישראל (לדיון בפינק וושינג תראו כאן).

הפועלים נגד פינקוושינג מנסים לערער את כל אחד מהרכיבים האלו של התופעה – לטעון שקידום זכויות להט"ב לא מצדיק הפרת זכויות אדם אחרות, שלא ראוי שאותו הגוף שמונע קידומן של זכויות להט"ב יתפאר בהן, ושיש להתבסס על העובדות כפי שהן, לא יותר ולא פחות.

המישור האחרון, של העובדות, הוא המעיק ביותר. השאלה היא האם הנטל להוכיח את העובדות הוא על מי שמתפאר בהן או על מי שמבקש להפריך אותן היא שאלה טובה, והרבה פעמים ראוי שהצד החזק, המתפאר, יבסס את טענותיו. זאת, לא רק בגלל שלצד החזק יש יותר משאבים וזמן, אלא גם בגלל שהרבה פעמים הצד החזק הוא זה שאוסף את הנתונים, והוא זה שיכול להעלים אותם (כך למשל אם המשטרה מסרבת לקבל פניות על אלימות נגד להט"בים, מספר התלונות במשטרה הוא נתון בעייתי). אבל בין לדרוש מהצד החזק לבסס את טענותיו לבין לקדם עובדות שגויות ומטעות במכוון יש הבדל. באחרונה פורסם בעברית ובאנגלית הפלייר "הכי גיי פרנדלי במזרח התיכון? כמה עובדות על להט"ב בישראל"

מעבר להכשלה העצמית של הפלייר, ששוב מבקש להשוות למדינות המזרח התיכון, כאילו שזאת נקודת ההשוואה הרלבנטית, במקום להתמקד בשאלה האם ישראל בפני עצמה מגנה על זכויות להט"ב (או להשוותה למדינות שיש בהן הגנה "מספקת" על זכויות אלו), ומעבר לעובדה שאין בפלייר שום רכיב של השוואה, הפלייר סובל מבעיה כפולה – הוא מציג את העובדות מחוץ להקשר, וחמור מכך, הוא מציג עובדות שגויות במכוון.

הסיבה שאני כותב במכוון, ולא, נגיד, בטעות, היא שרבים בעלי מומחיות ומעורבות, אקדמית ופוליטית, הצביעו במסגרת הדיון בקיר של "משפריצות" שהפיקו את הפלייר על הטעויות הבוטות בו. כך לדוגמא, אייל גרוס עמד על כך שעיריית ירושלים לא תבעה את מארגני מצעד הגאווה בירושלים, אלא צירפה אותם כצד ג' בתביעה נגדה על ידי הנפגעים. הטעות העובדתית מובילה גם לסילוף. אמנם, כפי שציין גרוס, מדובר בהחלט בהתנהלות שערוריתית של עורכי דין ציניים של העירייה, אבל נראה (או לפחות אפשר לקוות) שהיא חסרת תשתית משפטית. קשה לדמיין כיצד בית המשפט יסכים להודעת צד ג' המופרכת הזאת, וסביר שהיא תדחה על הסף. כמובן שעצם הגשת ההודעה יוצרת עלויות לבית הפתוח, אבל קשה לראות בזה את "עמדת מדינת ישראל", לפחות כל זמן שבית המשפט לא פסק בנושא.

בנוגע לטענה שנדחתה הצעת חוק להגנה מפני אפליה לטרנסג'נדרים, אלישע אלכסנדר, פעיל ותיק בקהילה הטרנסג'נדרית, הצביע על כך שהצעת החוק נדחתה בגלל שהיא עסקה באופן נקודתי בשוק העבודה, ובמקומה מקודמת הצעת חוק האוסרת על אפליה באופן כללי. אפשר להוסיף לכך שמדובר בהצעת חוק הצהרתית בלבד, מאחר שבית המשפט העליון ממילא קבע שההגנה מפני אפליה חלה על טרנסג'נדרים במסגרת החוק הקיים.

רבים באותו השרשור גם ציינו שטרם התקיים המשפט וטרם נגזר העונש בגין התקיפה של אשה טרנסג'נדרית בינואר 2014, ואין שום דרך לקבוע שניתנו להם עונשים מקלים.

הדיון המדהים ביותר שהתפתח בעקבות הפלייר הוא בטענה נחרצת שעד לשנת 1988 שימש האיסור הפלילי על משכב זכר דרך לכלוא להט"בים מזרחים ופלסטינים. העובדה שכבר בשנות החמישים הורה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן על אי אכיפת האיסור, כמו גם קיומם של מחקרים אמפיריים שהראו שלמעט במקרה בודד בו הורשעו שני חיילים, לא הופעל האיסור הפלילי ביחס לגברים בוגרים שקיימו יחסי מין בהסכמה (בניגוד ליחסי מין עם קטינים) לא הטרידה את הטוענים לכך שהאיסור הביא למאסרם של מזרחים ופלסטינים. למעשה, הם הפנו למאמרו של אייל גרוס בנושא כתימוכין, אף שהמאמר מראה את ההיפך בדיוק (וגרוס בעצמו השיב באותו השרשור שאין לטענה בסיס עובדתי) והאשימו את אבי סופר, פעיל ותיק בקהילה, בבורות.

ואז המסקנה – "מדינת ישראל לא מראה שום מחוייבות כלפי להט"בים". האמנם? בהחלט ניתן היה להתקדם מהר יותר, אבל בשלושים השנים האחרונות חוקקו חוקי איסור הפליה רחבים, נקבע שיש חובה לממן פעילות של ארגוני להט"ב על ידי המדינה (לרבות באופן וולנטרי על ידי הממשלה בהקשר של מימון ארגון הנוער הגאה), נקבע שאסור לרשות השידור למנוע ביטוי של נוער להט"בי, נקבע שיש חובה להגן על זכויות האדם של טרנסג'נדרים בכלא, נקבע שיש לאפשר לנשים לסביות אימוץ הדדי ולאפשר ירושה בין בני זוג בני אותו המין. המצב החברתי, משפטי ופוליטי של קהילת הלהט"ב במדינת ישראל לפני שלושים שנים לא דומה בכלל למצב כיום.  

מי שביקרו את הדיון נתקלו בהאשמות על הסגברה ונשלחו ללמוד את העובדות. היות הדוברים מומחים בתחום (שכותבות התבססו על כתיבתם), חברי הקהילה, ואפילו לא רק גברים הומואים סיסג'נדרים, לא עוררה צל של ספק או תחושה שאולי כדאי להוריד את הפוסטר הזה ולעדכן אותו.

אז מה בדיוק הסיפור כאן?

תמיד כדאי שנציגים הגמוניים ילכו לבדוק את העובדות לפני שהם מסבירים, והנטל הוא לא על האוכלוסיה המוחלשת. יחד עם זאת, יש משהו מוזר בלדרוש מהמומחים, אלו שבדקו את העובדות, שלא להסביר מה העובדות ככל שהן ידועות. יש משהו כמעט מקומם בהתנגדות פעילה להתמודדות עם העובדות, במיוחד כשמדובר בעובדות שאינם מורכבות או נתונות לפרשנות כמו התשובה לשאלה כמה אנשים הורשעו במשכב זכר בישראל בין בגירים. יש גם משהו מוזר בעיצוב של יחסי הכוחות, שמסגרתם כל מי שלא מסכים הוא הגמוני, גם כאשר הוא פעיל טרנסג'דרי, אקדמאי קווירי או סתם חבר בקהילה, אותה קהילה שנטען שביחס לכולה מדינת ישראל מפגינה אפס מחוייבות.

אז האם יש פער גדול בין מה שישראל מצהירה שהיא עושה ומה שהיא עושה בנוגע לזכויות להט"ב? בהחלט כן. האם ההגנה על זכויות להט"ב בישראל יכולה להצדיק פגיעות בזכויות אדם של קבוצות אחרות? בהחלט לא. אבל הרצון להאבק על זכויות אדם לא מצדיק את סילוף העובדות, ולכל הפחות מחייב שמי שטען עובדות שגויות יקח על כך את האחריות ויסיר את הפרסום המטעה.