הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.