|מאת שירה|
"מה זה בכלל פמיניזם?" היא שאלה שאני לא חושבת שרבים או אפילו רבות מאיתנו שואלים את עצמנו. אפילו אני, שכבר בגיל שתים עשרה הוכתרתי על ידי הבנים בתנועת הנוער בתור פמיניסטית, כשהתעקשתי לסחוב איתם שולחנות וכשלא הסכמתי שילוו אותי הביתה, מוצאת שהמושג פמיניזם מעלה אצלי קונוטציות שליליות. אמא שלי, שתמיד הייתה אחת הנשים המוצלחות והמצליחות שהכרתי, סירבה תמיד בכל תוקף שיקראו לה פמיניסטית. והיא בהחלט לא היחידה. יש נשים רבות בעולם כולו שמוכנות לעבוד קשה, שמאמינות בעצמן, אבל לא מסכימות להשתמש במושג הזה.
למה בעצם זה קורה? כשאני חושבת על זה, הרי הערכים שעליהם מושתת הפמיניזם הם ערכים הזוכים להרבה פחות התנגדות ואפילו להערכה. מי מתנגד או מתנגדת לשוויון זכויות או זכויות אדם? לא נראה לי שזה משהו שקורה בסביבה הקרובה שלנו לפחות. אבל מה קורה כאשר נשים מבקשות את הזכויות האלה לעצמן? מהו הדבר שהופך פתאום את הבקשה לשלילית וטורדנית, שמעלה אצלנו את הדימויים של הנשים הדעתניות, העקשניות, המגעילות אפילו, כאלה שמתקנות לכולם את הדקדוק ומתערבות לכולם בחיים במקרה הטוב, או נשים ענקיות, זועמות ושעירות במקרה הרע? על השאלה הזאת ועוד רבות אחרות מנסה הספר, "מה זה בכלל פמיניזם?", מאת טלי רוזין, לענות.
הספר הגיע לידיי במקרה. הוא פשוט נח אצלנו על המדף בבית. שבת אחת נתקעתי בלי משהו לקרוא (וזה באמת נדיר שזה קורה לי מאז שהתחלתי לקרוא ספרים כדי לקבל תואר), אז ניסיתי אותו. האמת היא שהייתי בטוחה שהספר יהיה פשטני ופופוליסטי מדי. משהו בעיצוב של הכריכה, בנוסף לעובדה שאני קוראת טקסטים תיאורטיים על מגדר מתוך סילבוסים באוניברסיטה, גרם לי לחשוב שלא יהיה לספר הזה הרבה מה לחדש לי, ושהוא אפילו יהיה כתוב בסגנון קצת עיתונאי ומעצבן. אבל כבר בעמודים הראשונים הופתעתי לטובה. כבר המון זמן שטקסט לא עשה לי כזה סדר בראש.
הספר של רוזין כתוב בצורה כל כך בהירה וקריאה, כל כך מסודרת ולא מסורבלת, שהיה פשוט כיף לקרוא אותו. רוזין נותנת סקירה היסטורית מפורטת, אבל לא מפורטת מדי, של ההתפתחות של התנועה הפמיניסטית. יש שם קצת רקע היסטורי מקדים, וקצת הגות פמיניסטית תיאורטית פה ושם, אבל בגדול, זה הסיפור של הפמיניזם בתור מאבק לשינוי חברתי שמתואר בצורה מוצלחת ביותר מתחילתו ועד לשנת 2000, השנה שבה יצא הספר.
כמה מחשבות חדשות עלו לי במהלך הקריאה. הראשונה היא, איך זה שעוד לא עשו סרט הוליוודי שובר קופות או לפחות מועמד לאוסקר על פמיניזם? הסיפורים שרוזין מביאה מתחילת המאבק הפמיניסטי בהחלט מתאימים. הרבה מהם משעשעים ומגניבים. האם ידעתם למשל, שבאנגליה, במסגרת המאבק על זכות ההצבעה לנשים ב-1912, ניפצו נשים בלילה אחד בחודש מרץ את כל החלונות של רוב משרדי הממשלה בווסט אנד בלונדון? באותו לילה, הפמיניסטיות הלוחמות גם ניפצו חלונות ראווה ברחובות הראשיים של לונדון ואף שרפו תיבות דואר וחוטי טלפון. אפילו היו כמה שמועות שפצצות הוטמנו באותו לילה ברחבי העיר. בסופו של אותו הלילה נאסרו פעילות לשחרור האישה בהמוניהן. נשמע כמו פעולה קצת קיצונית, אבל כשחושבים על זה – אף אחד לא נפגע, הסוף היה טוב (בסופו של דבר נשים באנגליה קיבלו זכות הצבעה וזו הייתה אחת המטרות העיקריות של המאבק הזה) והנשים הללו הפגינו אומץ ונחישות בלתי רגילים שאף אחד לא זוכר או זוכרת. באמת, לא נראה לי שאני מכירה מישהו או מישהי אחת ששמעו על הסיפור הזה.
איזה דימוי קלאסי של פעילת זכויות נשים אנחנו כן מכירים מהתרבות הפופולארית? זאת דוגמה נוספת שרוזין נותנת: אנחנו זוכרות היטב את דמות האם הסופרג'יסטית מהסרט מרי פופינס; האמא המפוזרת, הטיפשית, שצועדת בכל הבית, מברברת ושרה שטויות, ובעיקר נוטשת את הילדים שלה שצריכים, כתוצאה מכך, לקבל חינוך נאמן וקפדני ממרי פופינס.
איך קרה שזו הדמות הפמיניסטית המוכרת ביותר בקלאסיקה קולנועית:
לא שאני רוצה לזלזל בסרט מרי פופינס, אבל מעניין לחשוב על הדימוי הפמיניסטי שבחרו להציג בסרט. הרי סצנת ניפוץ החלונות שתיארתי, בתוספת כמה אחרות מן הספר של רוזין, יכלו גם לעבוד מצוין בסרט הוליוודי היסטורי קלאסי – כזה שהוא קצת דרמטי מדי ומביך בקיטשיות שלו; תכניסו עלילת אהבה מסובכת, כמה פמיניסטיות יפות באופן לא ריאליסטי, הרבה בגדים תקופתיים ויש לכם להיט נוסח כנופיית ניו יורק, סינדרלה-מן או לפחות ראגטיים. במקום זה יש לנו אמא אחת מבולבלת ולא מחודדת במיוחד ששרה שירים משונים בסלון, בעוד כולנו מסתכלים עליה קצת מוזר ולבסוף גם שוכחים ממנה, כי אחרי הכל – היא גם דמות משנית עם תפקיד קטנטן בסרט בכיכובם ג'ולי אנדרוס ודיק ואן דייק.
היו לי עוד כמה רעיונות לקטעים מהספר שיוכלו לעבוד מצוין בתוך סרט. קחו למשל את הדמות של מרגרט סאנגר, שהיתה פעילה חשובה ביותר בתחום אמצעי המניעה בתקופה בה ייבוא אמצעי מניעה לארצות הברית היה לא חוקי. באחד מן הגלגולים שלה היא פגשה בצרפת בעלים של חברה לייצור ברנדי, שכנעה אותו להכין משלוח מיוחד של בקבוקי ברנדי מלאים בדיאפרגמות, שלחה אותם על ספינה לארצות הברית וביקשה מרב החובל שיזרוק אותם למים לפני שהספינה עוגנת בנמל. בשתיים לפנות בוקר הארגזים נזרקו למים וצפו על פניהם בעוד עשרות נשים עם מזוודות ריקות עמדו על קו החוף ואספו אותם. כך הגיעו הדיאפרגמות הראשונות לארצות הברית. אישית – אני בעד קייט בלאנשט בתפקיד סאנגר וג'ורג קלוני בתור הבעלים של בית החרושת (סתם הצעה ראשונית, ליהוקים אלטרנטיביים יתקבלו בשמחה).
אבל הסיפור הדרמטי ביותר הוא ללא ספק הסיפור הבא: באחת מן הוועידות הראשונות שארגנו נשים בנושא זכויות נשים בשנת 1851 באוהיו, עלתה לבמה סוג'ורנר טרות' שמתוארת בספר בתור "אישה שחורה, גבוהה וכחושה לבושה שמלה אפורה וטורבן לבן ועטופה במטפחת גסה… שנכנסת לכנסייה בהילוך של מלכה." טרות' נשאה את נאומה המפורסם "מה, אני לא אישה?" שחלק ממנו הולך ככה: "הגבר הזה שם אומר שלנשים צריך לעזור לעלות על מרכבות… לדלג מעל בורות, אבל לי אף אחד לא עוזר לעלות על מרכבות… מה, אני לא אישה? תסתכלו עליי! תראו את הזרועות שלי! אני חרשתי ושתלתי, אספתי יבול לאסמים ושום גבר לא עשה את זה יותר טוב ממני! עבדתי כמו גבר ואכלתי כמו גבר – אם מצאתי משהו לאכול, ואחר כך עוד חטפתי מהשוט! ומה- אני לא אישה?". וזה עוד לא הכל! יש בספר אישה שכבר ב-1872 רצה לנשיאות ארצות הברית, ועוד סיפורים קצרים ומעניינים על הרבה מן השמות הגדולים של הפמיניזם,וירג'ניה וולף, בטי פרידן, גלוריה סטיינם, קתרין מקינון, נעמי וולף ועוד. לא הכרתי הרבה מאוד מן הסיפורים האלו- ואני עוד חשבתי שאני מבינה קצת בנושא.
תוך כדי קריאה עלה בי הרהור נוסף: הספר כתוב – וכנראה בכוונה – ממש כמו ספר ללימוד היסטוריה בתיכון. ספר טוב ומעניין ללימוד היסטוריה בתיכון, כמובן. הפרקים מחולקים לתתי פרקים קצרים והשפה בהירה ופשוטה. חוץ מזה, בסוף כל פרק יש סיכום של כמה מנקודות המפתח של הפרק האחרון. ואז הבנתי – זה צריך להיות ספר לימוד. ברור שהחומר הזה, או לפחות חלק נכבד ממנו צריך להילמד בבתי ספר תיכוניים. כשאני הייתי בתיכון, למדתי בין היתר על המהפכה התעשייתית, נושא מכובד בפני עצמו (עם קצת יותר מדי דגש על כבישים ופסי רכבת), אבל בטח לא יותר חשוב מהחלק המאוד משמעותי – והייתי אומרת אפילו קריטי – של ההיסטוריה הפמיניסטית, שבוודאי משפיעה עליי בתור אישה. אותה היסטוריה שמשפיעה באותה מידה גם על הגברים הסובבים אותי.
יש הרבה מאד מה לומר על תפיסות עולם פמיניסטיות תיאורטיות, ואפשר להתווכח עליהן ולדון בהן לעומק, אבל הדברים הללו שרוזין מתארת בספרה הם אירועים שכבר התרחשו בפועל ושינו את פני החברה. הם חשובים ומעניינים, ומסבירים הרבה על איך שהחברה שלנו נראית כיום, על איך אנחנו הנשים נראות כיום ועל איך שדברים עוד יכולים להראות בעתיד.
אז למה בעצם אנחנו לא יודעות על זה מספיק, ולמה כל כך הרבה נשים לא הסכימו – ועדיין לא מסכימות – לקרוא לעצמן פמיניסטיות, למרות שבפועל הן עושות מה שפמיניסטיות עושות? אחרי קריאה בספר נדמה שהתשובה לכך בעצם די פשוטה: לפמיניזם יש יחסי ציבור נוראיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. סביר להניח שזה לא במקרה, סביר להניח שהעובדה הזאת שירתה במודע או שלא במודע גורמים וגופים רבים ובעלי אינטרסים. וכן, ברור שהעניין מורכב ומסובך יותר מאיך שאני מציגה אותו כרגע. אבל כשחושבים על זה לרגע בפשטות, מה בעצם יכול להיות רע בחבורה של נשים חכמות, אמיצות, קוליות, ויצירתיות שלא פחדו לומר את מה שהן חושבות, שנלחמו עבור מה שהיה חשוב להן, ושלפי הדיווחים של רוזין ומקורות אחרים ואמינים, לא היו נשים מרירות וחמוצות, אלימות ומעיקות, אלא בדיוק להיפך. רבות מהן אפילו היו מפתיעות אותנו במורכבות שלהן: לחלקן היו 14 ילדים, חלקן היו דתיות מאוד, חלק מהן היו נשואות באושר ואפילו לבעלים שתמכו במאבקן. אבל מעבר לכל זה, הן היו ועדיין חלק חשוב מההיסטוריה עליה אנחנו לא יודעות דבר. זה מה שרוזין כותבת על גב הספר. בהתחלה חשבתי שזה מן משפט שיווקי לא מוצלח במיוחד: "מה זה בכלל פמיניזם? ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום?" אבל זה נכון. טוב, אולי לא כלום, אבל יש הרבה מאד שאנחנו לא יודעות ויודעים על הנושא. אולי אם נחליט שאנחנו רוצים או רוצות לדעת – אם נעשה סרטים ונכתוב ספרי לימוד – אז גם נשתנה בעצמנו, נראה את הדברים אחרת, נאמין יותר בשוויון ובזכויות אדם ובעיקר נאמין יותר בשינוי.
הוצאת זמורה ביתן 2000
416 עמ
meandiscourse.wordpress.com 
פוסט מעולה, תודה 🙂
ממליץ בחום בהקשר הזה, של הרחבת ההשכלה על פמיניזם, על הסרט המדהים והיפהפה – מלאכיות הברזל.
איזה פוסט מצוין ומהנה!
תודה על ההמלצה על הספר — גם אני חשבתי שהוא יהיה שטחי, ונחמד להיווכח שיש בו כל כך הרבה.
אני מסכים לגמרי עם החלק האחרון של הדברים: איך זה שלא מלמדים את ההיסטוריה של הפמיניזם בבתי הספר? זה פשוט מתבקש.
תודה רבה לשניכם, רוני ואני בדיוק דיברנו על כמה מעט סרטים פמיניסטיים טובים אנחנו מכירות באופן כללי, כך שההמלצה מאד משמחת ונשמח לנוספות אם יש.
בהקשר הזה אני רוצה להמליץ על עוד סרטון מבית היוצרת של Feminist Frequency, שמצביע על המחסור החמור לא רק בסרטים שעוסקים במשהו שקשור לפמיניזם, אלא בסרטים שבכלל מציגים בהם נשים! שמדברות! על משהו חוץ מגברים!
נראה לי שהלינק שרוני הדביקה רומז על כך שלא רק שלפמיניזם יש "יחסי ציבור גרועים", אלא שלנשים בכלל יש יחסי ציבור לא משהו. אנחנו חיות, בגדול בעולם די מיזוגני, שטורח להזכיר לנו שנשים הן משהו מגונה, מגעיל ובעייתי, כשהן חורגות במשהו מתפקיד נערת הגלגל.
היי שירה
הפוסט מאוד מעניין ומעורר המון רצון לקרוא את הספר. אני חושב שיש שני נושאים נפרדים (אך משיקים) שעולים מהפוסט. האחד הוא ההדרה של לימודי פמיניזם מהשיח הכללי במסגרות פורמליות שונות (למשל בבית הספר). השני הוא היצוגים של פמיניזם בתרבות הפופולרית.
בנוגע להעדר העיסוק המספק בתנועה הפמיניסטית בבתי הספר ובמסגרות ציבוריות, אני לגמרי מסכים שיש בעיה שיטתית.
את הביקורת שלך ביחס ליצוג נשים פמיניסטיות בתרבות, ובפרט בקולנוע, נדמה לי שאפשר לעדן קצת יותר (כמובן, יכול להיות שאני טועה לחלוטין).
ראשית, מאחר ואת בוחרת את יצירת המופת מרי פופינס בתור מושא לביקורת. נדמה לי שזאת ביקורת קצת אכזרית. כל הדמויות בסרט הן קצת מגוכחות, קצת נפוחות, ובאיזשהו מקום הסרט מדבר בדיוק על איזון בין חיים לבין אידיאולוגיה. גם הדמות של מר בנקס היא יצוג קצת קריקטוריסטי של אנגלי, ולמעשה חוץ ממרי פופינס (שהיא מושלמת בכל צורה כזכור) כל הדמויות מחויכות לכל הפחות. חוץ מזה, אפילו שאני לא מחסידי הפמיניזם התרבותי, נראה לי שאם ננסה לנתח את מרי פופינס בתור אידיאל של אישה על פי התפישה התרבותית הניתוח של הסרט יהיה פמיניסטי למדי.
בהקשר הרחב יותר, השאלה היא האם באמת לא מיוצאים לחברה דימויים של פמיניסטיות מכובדות וראויות, או שהחברה פשוט לא קולטת את הדימויים הללו. יש המון סרטים פופולריים שעוסקים במאבק לזכויות הנשים. החיוך של מונה ליזה (עם ג'וליה רוברטס), ליגה משלהם (עם טום הנקס, ג'ינה דיוויס ומדונה) ולא מעט סרטים רציניים יותר סביב המאבק לשיווי זכויות האשה (לצד סרטים קלילים יותר או פחות שפשוט מציגים דמויות של נשים חזקות בתקופות שונות כמו תלמה ולואיז או, מצד אחר של המתרס, מצחיקונת). נדמה לי שהבעיה היא שמקור הקושי שלנו עם דימויים של פמניסטיות הוא לא בהעדר הסרטים והדימויים של נשים פמיניסטיות חזקות ושלמות אלא בקטלוג של הסדרטים ומוצרי התרבות הללו. מוצר תרבות שעוסק במאבק הפמיניסטי, בין אם באופן רציני או באופי קומי, מקוטלג אוטומטית כסרט פמיניסטי, אידיאלוגי, שאינו פונה לאוכלוסיה הרחבה, או שפונה לאוכלוסייה הרחבה כאמצעי חינוכי / לימודי ולא כיצירה העומדת בפני עצמה ובמקרה אחד הנושאים שלה הוא המאבק הפמיניסטי (ולהבדיל, סרט שהרקע שלו הוא המהפכה התעשיית או המשבר הכלכלי הגדול יתפש כסרט הפונה לקהל הרחב, כמו לדוגמא סינדרלה מן). לעומת זאת, סרט או סדרה שמציגים את הפמיניזם בצורה מגחיכה ואת הפמיניסטיות כדמויות מוזרות ואנטי חברתיות יתפש לא פעם כסרט כללי, המשקף את הדימויים הרווחים (הדוגמאות הכי בולטות לכך הם סדרות קומיות מטופשות שסובבות סביב דמות ניירוטית העוסקת בצורה אובססיבית בדברים ואינה מסוגלת למצוא מערכת יחסים בשל היותה פמיניסטית דוגמת גרייס מויל וגרייס, או הבנות, ובפרט מירנדה, מסקס והעיר הגדולה).
דוגמא בולטת ליחס הכפול הזה (ראיית דמויות שלמות ועגולות כדימויי שוליים, ואימוץ הדימוי המרדד כדימוי הכללי), אמנם ממאבק חברתי אחר, ניתן לראות בסרט מילק. מילק הוא סרט הוליוודי זוכה פרס האוסקר, שמתייחס להומואים ולסביות בצורה רצינית בהרבה מסרטים שקדמו לו (והיו פורצי דרך בעצמם כמו כלוב הציפורים, פרסיליה מלכת המדבר ופילדלפיה). בכל זאת, נדמה לי שגם מילק מתוייג, אצל רוב מי שצפו בו, כסרט זאנרי של הקהילה הלהט"בית. לעומת זאת, וויל מוויל וגרייס מייצג את הדימוי הרווח של הומו- חתיך, נקי בצורה חולנית, אובססיבי לבגדים, בודד, שחיי סובבים את האישה איתה הוא לא שוכב אף פעם (כמובן שזה בגלל אי פתרון התסביך האדיפלי בילדותו). נדמה לי שאת הדמות של וויל מרבית הציבור תסכים לקבל כחלק מהנרטיב החברתי הכללי. את הדמות של הארווי מילק- פחות.
השאלה היא איך עובד המנגנון החברתי שמלמד אותנו מגיל מאוד צעיר לתייג את הסרטים שאנו רואים, ואת מוצרי התרבות שאנו צורכים, באופן הזה (או במילים אחרות, כיצד מלמדים אותנו להאמין רק לדימויים מעוותים של פמיניסטיות, ולראות בדימויים חיוביים ובריאים כדימויי שוליים). עלמה התייחסה בתגובה קודמת ליחסי הציבור השלילים של נשים באופן כללי ושל פמיניסטיות בפרט. נדמה לי שזאת דרך מאוד עדינה להצביע על העובדה שיש מערך חברתי שלם, שלא פעם הוא מכוון לחלוטין, שמפתח את המנגנון הכפול של צריכת התרבות.המנגנון הזה אולי שואב חלק מכוחו משיעתוק של המבנה התרבותי הפופולארי, אבל אני חושב שזה יהיה קצת מרחיק לכת לראות במוצרי התרבות השונים כזירה המרכזית ליצירתו. נדמה לי שהתהליך עובד קצת אחרת. ילד שרואה בפעם הראשונה דימוי של פמיניסטית מורכבת ולוחמנית זוכה להסבר כמעט מיידי מהחברה הסובבת אותו שמדובר בדימוי שוליים. לראות סרט שעוסק בפמיניזם, אפילו במשפחות ליברליות, זאת פעולה שעושים באופן אקטיבי. צופים בסרט. לומדים את הסרט. מדברים על הסרט. ליומת זאת, צפייה בדימוי הכללי, המרדד, של נשים ושל פמיניסטיות היא פעולה פאסיבית, כמעט טבעית. צפייה מהסוג הזה היא צריכה של התרבות "כפי שהיא", ואינה דורשת דיון מאחר והיא מובנת מאליה.
אם להגיע לשורה האחרונה של התגובה הארוכה מידי הזו, נדמה לי שיש סכנה מסויימת בזיהוי הבעיה רק במבנה העל התרבותי, והרבה מהקושי קשור במנגנוני תגובה ועיבוד חברתיים של מוצרי התרבות השונים. יתר על כן, דווקא מאחר וישנם מוצרי תרבות המציאים את השיח האלטרנטיבי, שרואה בפמיניסטיות גיבורות תרבות, המנגנון החברתי בולט יותר. נדמה לי שגם על בסיס ההיצע הקיים ניתן למצוא דימוי בריא של פמיניסטיות. כל מה שצריך לשנות הוא את מנגנון החיפוש שלנו.
חגי יקירי,
העלית טענות חשובות ומעניינות אבל אני רוצה להפריד בין הדברים. בפוסט התייחסתי לעובדה שאין ייצוג הולם למאבק הפמינסטי החברתי בקולנוע האמריקאי שהוא, אולי לצערי, אחד היצרנים החרוצים ביותר של דימויים תרבותיים בעולם המערבי. מעבר למאבק הפמיניסטי נראה לי שיכול היה להיות מגניב ליצור קולנוע מושך ומרתק על מאבקים שונים לשינוי חברתי. למרות שכמו שאמרת בהקשר של מילק, זה מורכב ויכולה להיות לזה גם נטייה להתפספס.
חוץ מזה, חשבתי על מה שכתבת בקשר לדימויים נשיים פמינסטיים בכלל ולצערי אני נוטה שלא להסכים. ברגע הראשון עברתי על רשימת הסרטים שהצעת וחשבתי שאולי אתה צודק אבל כשאני חושבת על זה שוב. מבין הסרטים האלה, נדמה לי שהדמויות הנשיות בשנות השבעים היו המרשימות ביותר. עם את, נדמה לי שגם הן ברובן לא היו עומדות בדרישות של הסרטון שהוסיפה רוני. בנוסף, נדמה לי שאנחנו ברגרסיה. אמרת את זה בעצמך, עם הדמויות הפמיניסטיות יותר שאנחנו כבר כן רואים (יש הרבה יותר נשים שהן לכאורה מפותחות ועצמאיות אבל בסרטים ובטלוויזיה כל מה שמעניין אותן ברמה כזו או אחרת זו מערכת יחסים) משנות התשעים והלאה, בדרך כלל קשה להזדהות. הן נוירוטיות או קשוחות מדי ואולי אנחנו מעריכות אותן אבל בטח לא שואפות להיות כמוהן.
אני מסכימה איתך שיש חשיבות לשיפוטים החברתיים שאנו נתקלים בהם אל מול ייצוגים שונים של נשיות ופמיניזם במרחב התרבותי אבל בעיני המרחב הזה גם מכונן ומייצר את האופן בו אנחנו תופסות או תופסים את הדברים ומכיוון שכך, הייתי שמחה לראות הרבה יותר ייצוגים חיוביים ועמוקים מאלה שכבר קיימים בשטח.
לדעתי, האויב העיקרי של הפמיניזם כיום הינן נשים עצמן והדבר מתבטא בעיקר בהתנהגות של נשים רבות בזמנינו, נשים שלא רוצות להכיר בזכויותן שבישבילן נלחמו כל-כך הרבה אנשים (גם גברים וגם נשים)ומעדיפות להסתתר מאחורי גבם של הגברים במובנים הכלכליים וחברתיים.
והעניין אינו בכך שאישה צריכה להתבייש מכך שהיא עקרת בית, ההפך- אם זאת בחירתה החופשית-יש לכבדה ולהגן עליה. העניין הוא בכך שאישה צריכה להרגיש מספיק חופשיה כדי לעשות את בחירתה בצורה מושכלת.
למרות האזכור של ספרי לימודים, תיכון והיסטוריה, ממש עשית לי חשק לקרוא את הספר
(וגם לראות שוב את מרי פופינס, אבל נדמה לי שזה כבר ממש חוטא למטרת הפוסט…)
מה פתאום. לצפות במרי פופינס לעולם לא יהיה חטא כנגד הבלוג הזה!
רציתי רק להוסיף ולציין, שמאז שקראתי את הפוסט הזה קשה לי להפסיק לנתח ככה כל סרט שאני רואה, ושזה ממש-ממש מטריד כמה מעט ייצוג יש לנשים בסרטים. מעטים המקרים שבהם עיניך מוארות לתופעה כל כך ברורה, כל כך מתחת-לאף, שיש לה השפעה (כנראה) כל כך משמעותית.
כל הדמויות המרכזיות, הגיבורים, של הנרטיבים החשובים, שאמורים לארגן לנו את העצמי והזהות והמרחב, מתובנתים כגברים. זה מזעזע!