|מאת שירה|
"מה זה בכלל פמיניזם?" היא שאלה שאני לא חושבת שרבים או אפילו רבות מאיתנו שואלים את עצמנו. אפילו אני, שכבר בגיל שתים עשרה הוכתרתי על ידי הבנים בתנועת הנוער בתור פמיניסטית, כשהתעקשתי לסחוב איתם שולחנות וכשלא הסכמתי שילוו אותי הביתה, מוצאת שהמושג פמיניזם מעלה אצלי קונוטציות שליליות. אמא שלי, שתמיד הייתה אחת הנשים המוצלחות והמצליחות שהכרתי, סירבה תמיד בכל תוקף שיקראו לה פמיניסטית. והיא בהחלט לא היחידה. יש נשים רבות בעולם כולו שמוכנות לעבוד קשה, שמאמינות בעצמן, אבל לא מסכימות להשתמש במושג הזה.
למה בעצם זה קורה? כשאני חושבת על זה, הרי הערכים שעליהם מושתת הפמיניזם הם ערכים הזוכים להרבה פחות התנגדות ואפילו להערכה. מי מתנגד או מתנגדת לשוויון זכויות או זכויות אדם? לא נראה לי שזה משהו שקורה בסביבה הקרובה שלנו לפחות. אבל מה קורה כאשר נשים מבקשות את הזכויות האלה לעצמן? מהו הדבר שהופך פתאום את הבקשה לשלילית וטורדנית, שמעלה אצלנו את הדימויים של הנשים הדעתניות, העקשניות, המגעילות אפילו, כאלה שמתקנות לכולם את הדקדוק ומתערבות לכולם בחיים במקרה הטוב, או נשים ענקיות, זועמות ושעירות במקרה הרע? על השאלה הזאת ועוד רבות אחרות מנסה הספר, "מה זה בכלל פמיניזם?", מאת טלי רוזין, לענות.
meandiscourse.wordpress.com 