Some f***ing straight talk on gay marriage

17 אוק

|מאת רוני|

כשנושא השיחה הוא "חתונות" – מי עם מי, מתי, איפה ואיך, לרוב אני אומרת שכנראה, לא אתחתן לעולם. עכשיו, אני לא יודעת אם באמת לא אתחתן. יכול להיות שיום יבוא ואראה את האור, כלומר – את כל העולם המופלא שמאחורי ההתחייבות המוסדית, קבל עם, עדה ורבנות יהודית (או שלטונות קפריסין), לגבר שאני אוהבת. אך יש לי סיבות טובות לחשוב שזה לא בדיוק יקרה; אני אמנם מאמינה בהתחייבות מונוגמית ארוכת-שנים. אני מאמינה באהבה רומנטית. אני רוצה ילדים. ואני אשמח מאוד שכל זה יקרה עם בן זוג שירצה להיות שם איתי, לאורך כל הדרך. אבל – חתונה? הטקס המיותר הזה? המוסד? אפילו אם נניח בצד את הכפייה הדתית השוררת בישראל, המחייבת נישואין דרך מוסד הרבנות, ממנו לא ניתן לברוח – שכן, גם אם מתחתנים חתונה אזרחית, תהליך הגירושין יעבור דרך הרבנות – הטקס עצמו נראה לי ארכאי, לא מאפשר, ובלתי רלוונטי לאורח החיים שלי.

אני מכירה נשים נוספות שמרגישות כמוני, וגם גברים. מדובר באנשים שרואים בסירוב להתחתן, סירוב לעמוד בסטטוס-קוו חברתי, שנראה בעיניהם מיותר. כאמור, מימוש האהבה הזוגית לא חייב להגיע באמצעות עריכת טקס ספציפי זה, טקס אשר מקבל בעיני אנשים מסוימים יחס בלתי פרופורציונלי, בחברה הישראלית במיוחד. מדובר בעיקר סטרייטים וסטרייטיות, שיכולים לבחור – כן, או לא.

וכאן אני מגיעה לפתיחת הצוהר למאבק להט"בי סוער – המאבק על הזכות להתחתן. בשנתיים האחרונות יצאו לאוויר העולם קמפיינים נגד California Proposition 8 או כמו שמכנים אותה בקיצור – Prop. 8. הצעת חוק זו באה לאסור נישואים חד-מיניים ומוסיפה תיקון לחוקה של קליפורניה, בנוסח הבא: "רק נישואים בין גבר לאישה הם ברי תוקף ומוכרים במדינת קליפורניה". ואם זה לא מספיק, הצעת החוק הפכה על ראשה את החלטת בית המשפט העליון בקליפורניה, אשר קבע כי איסור על נישואים חד-מיניים הוא בניגוד לחוקה האמריקאית.

אי לכך ובהתאם לנושא הרגיש וה"סקסי" שהיא עוסקת בו – הכרה ביחסים חד-מיניים כיחסים לגיטימיים, או לא – Prop. 8 הפכה לאחת מהצעות החוק  המדוברות ומתוקשרות ביותר בארה"ב בשנתיים האחרונות, והיא מכה הדים גם מחוץ לגבולות המדינה. בניגוד להצעות חוק וחוקים אשר נותרים עניינים פנים-מדינתיים, הדיון הזה נהפך עקרוני וחוצה-יבשות. קמפיינים בעד ונגד ההצעה גייסו מיליוני דולרים כדי לקדם את מטרותיהם המנוגדות, וההצעה עוברת טיפולים משפטיים שונים ומשונים בכל פעם שהיא נדונה בין כותלי בתי המשפט. מדובר במאבק סוער שמתקיים בימים אלה ממש, ובעבור המצדדים בה כמו גם המתנגדים לה, מדובר במאבק מכריע בקביעת פני המדינה והדרך בה עתידה ללכת ארה"ב בשנים הקרובות.

חלק נכבד מהמאבק מתנהל בעולם הוירטואלי בו רובנו מבלים יותר זמן מאשר בעולם הגשמי. הקמפיינים בעד הצעת החוק, כלומר – אלה המקדמים את האיסור על נישואים חד-מיניים – הם כצפוי, משעממים וטובעים עמוק במיץ של התחסדות והטפת מוסר שמעוררים פיהוקים. המתנגדים להצעת החוק, כלומר – התומכים בנישואים חד-מיניים – רתמו למטרתם את חוש ההומור והפיקו סרטונים, אתרי אינטרנט ומה-לא. חוש ההומור העצמי המפותח של אנשי הקהילה העומדים מאחורי הקמפיינים לא היה בעוכרם, ועד מהרה הקמפיינים זכו להפצה ויראלית נרחבת. הראשון שראיתי, כבר לפני שנה, היה הסרטון הזה (לא מאפשר הטמעה, אך שווה הקלקה), בו משתתפים מיטב שחקני הוליווד ב"מחזמר" נגד ההצעה.

קמפיין נוסף שהיה הלהיט התורן ביוני של השנה, הוא הקמפיין תחת השם "Make Homosexuals Marry", שהלך על המסר של "אם אתם לא אוהבים הומואים ולסביות – עודד אותם להתחתן". כלומר, הסבל שכרוך בחיי נישואים הוא כה גדול – האהבה שנעלמת, בני הזוג שמשמינים, והשגרה שמשתלטת על החיים – שהוא עונש בפני עצמו:


והקמפיין האחרון שרוב חבריי (כולל אנוכי) כבר הפיצו נמרצות בפייסבוק, הוא הקמפיין FCKH8, שלא נשאר חייב לכל הטענות הצדקניות של המתנגדים לנישואים החד-מיניים, ומשלב את המילה "פאק" בכל משפט לפחות פעם אחת. בצפיות הראשונות הרגשתי כמעט מותקפת (בעיקר על ידי הילדה האסרטיבית עם הברדס), אבל מדובר בהפוך-על-הפוך שגם עושה את העבודה בדרכו שלו:

קשה שלא ליהנות. הקמפיינים קומוניקטיביים, ומשרתים את מטרתם היטב. כיף לצפות בהם, וכיף להעביר אותם הלאה ולזכות בקרדיט וירטואלי על שיתוף של חומר צפייה איכותי. הקמפיינים מעבירים את המסר, ולדעתי הם גם מניעים לפעולה: לא ידעת מה זה Prop. 8? אחרי צפייה בסרטון שכל החברים שלך משתפים בפייסבוק, אתה תזחל בחשאי לויקיפדיה ותברר. ותגבש דעה. שזה כבר הרבה יותר ממה שאנחנו עושים לגבי הרבה מאוד נושאים שנתונים למחלוקת בעולם.

אך כאן אני מגיעה לנקודה מכרעת – מה אותו מאבק משרת? מהו אותו מוסד נישואים שהקהילה הלהט"בית כל כך רוצה לעבור בדלתו?

אין ספק שמדובר במאבק עקרוני-סימבולי. המאבק הפרטיקולרי הזה סובב סביב האפשרות להתחתן, אך מדובר בעקרון רחב יותר של קבלה חברתית של אנשי הקהילה, אל החיק החמים של הקונצנזוס החברתי-נורמטיבי. קשה לי להתווכח עם הצדק שמאחורי המאבק הזה. כמו כן, כשפותחים עליך מערכה אלימה, מכוונת וחד-משמעית כמו הצעת חוק 8, קשה לשבת על הכיסא ולגרד בפדחת בחוסר מעש. אך המאבק על חתונה עדיין מטריד אותי.

אך אני חוזרת להתנגדות שלי להתחתן –  אני רואה במוסד זה מוסד שהוא יותר דכאני מאשר כל דבר אחר. היתרונות ברורים לי – אך החסרונות הם אלה הקופצים לנגד עיניי תמיד. אני רוצה לחיות את חיי באופן חתרני יותר, לדעת שאני יכולה לקיים לכל הפחות את חיי האהבה והמשפחה שלי בלי להיות תלויה לחלוטין במוסדות, במדינה, ובאישור החברתי התמידי ש"הצלחתי"; ההצלחה שלי צריכה להימדד בפרמטרים שלי. תמים? כמובן. הרי כולנו נכנעים לנורמות חברתיות בכל צעד ושעל. אך אפשר להודות על כך שלפעמים יש לנו יכולת לבחור אחרת. כמו כן, אינני שוכחת שגם ההתנגדות שלי היא פריווילגיה, שכן אני יכולה לבחור בין "כן" או "לא", בעוד מאנשים רבים כל כך נשללת אפשרות ה-"I do".

בטקסט המכונן של ג'ודית בטלר, "קוויר באופן ביקורתי", בטלר כותבת על מגדר כ"הופעה", כעל חיקוי וציטוט תמידיים – אנחנו מחקים את מה שאנו רואים כ"אישה" או "גבר". אנחנו מאמצים לעצמנו תכונות, התנהגות, לבוש, דיבור, דעות… אשר את כולם ראינו ושמענו בעבר, ואנו רואים ושומעים בהווה. וגם המודלים שלנו לחיקוי היו חקיינים בעצמם, של מודלים קודמים. אין מגדר שהוא טבעי וטבוע בנו מרגע לידתנו, טוענת בטלר. בעצם, אנחנו לומדים לחקות מודלים מגדריים, וכך מתקבלים בחברה כ"גבר" או "אישה" נורמטיביים. מי שמייצר זהות אחרת ובכך מתנגד – מקבל עונשים חברתיים קשים מנשוא. בטלר רואה בציטוט ובחקיינות את האפשרות לחתרנות כמו גם את האפשרות להיכשל – מחד, היא מדברת על האפשרות להיכנס למסגרת מוכרת ולשנות אותה מבפנים, לחתור תחתיה מתוך-תוכה. מאידך, לפעמים הכניסה למסגרת יכולה לשתק חתרנות, ואנו עשויים להיהפך למשתפי פעולה עם הנורמה הדכאנית הקיימת. מה יהיה, אם כן, עם מוסד הנישואים? אם וכאשר יאפשרו נישואים חד-מיניים כתופעה רחבה, האם כניסתם של אנשי הקהילה הלהט"בית יעורר מהלך חתרני של התנגדות לנורמות הדכאניות של מוסד הנישואים? האם יחסים זוגיים ימשיכו להתקיים תחת מערך ברור של יחסי כוחות, או שמא יהפוך מוסד הנישואים למוסד שוויוני יותר? ואולי כלום לא ישתנה – עולם כמנהגו ימשיך לנהוג, וקהילת הלהט"בים תיפול לתוך רובריקה הטרו-נורמטיבית?

קשה לדון בכל הפנים של נישואים הטרוסקסואליים וחד-מיניים, הדרך אליהם והשלכותיהם על גבי יריעה קצרה זו. ישנן תיאוריות רבות ומרתקות שדנות במוסד הנישואים, הן מהצד ההטרוסקסואלי, והן מהצד של אפשרות להט"בית להתקבלות למוסד (מומלץ לקרוא על תיאוריה קווירית כאסטרטגיה פוליטית בספרו של Michael Warner – The Trouble With Normal: Sex, Politics, and the Ethics of Queer Life). המאבק נגד Prop. 8 הוא מאבק חשוב על קבלה חברתית, לעומת המצב הנוכחי של בושה החברתית הרווחת בקרב להט"בים. אך בתוך המאבק הזה, הביקורת נגד מוסד הנישואים – ביקורת שבאה לערער על נכונותו והצדקותיו המוחלטות של מוסד זה כפי שהוא מתקיים היום – הולכת לאיבוד. תיאוריות פמיניסטיות רבות שמצביעות על מוסד הנישואים כמוסד כובל ומדכא (Carol Pateman אף מצביעה על קשר בין נישואים לזנות בספרה The Sexual Contract), מתפוגגות ונשכחות.

האם אנחנו במצב של "במלחמה כמו במלחמה", בו מותר לפסוח על שתי הסעיפים? ייתכן מאוד. אך אני מבקשת לעורר את הדיון מחדש, לבדוק את גבולות המאבק הזה ולתהות – כמה מכם/ן, סטרייטים וסטרייטיות, רוצים/ות להתחתן? וכמה מכם/ן – הומואים, לסביות, טרנסים ובי-סקסואלים, רוצים/ות להתחתן? המשך דיון בסוגיה הזו יכול להגיע מכיוונים שונים. אני מקווה לשמוע עוד, כדי להמשיך ולכתוב על כך מאותם כיוונים בעתיד.

מודעות פרסומת

14 תגובות to “Some f***ing straight talk on gay marriage”

  1. רם אוקטובר 17, 2010 בשעה 8:47 pm #

    אני רוצה להתחתן. ורוני, אם גם את היית רוצה, כבר מזמן הייתי מציע לך 🙂

    מעבר למשמעויות המוסדיות, החברתיות, הכלכליות, התרבותיות והמשפחתיות, לחתונה יש משמעות (אההמ אההמ) רוחנית-נפשית עמוקה.

    אני מניח שזה לא ברדאר של סטודנטית ממוצעת ללימודי מגדר, אבל כמי שמצהירה על עצמה ש"אני אמנם מאמינה בהתחייבות מונוגמית(*) ארוכת-שנים. אני מאמינה באהבה רומנטית. אני רוצה ילדים. ואני אשמח מאוד שכל זה יקרה עם בן זוג שירצה להיות שם איתי, לאורך כל הדרך." – לא תרצי שברגע מסויים, את ובן הזוג שלך תקיימו אקט סמלי שבו תצהירו על כך? את אומרת שלא, ואני אומר שחבל, זה יכול להיות מאוד יפה ומשמעותי לשניכם.

    מילא היית באמת מרדנית, ומוכנה לבחון את המיניות שלך ואת אורח החיים שיכול להגזר מהפתיחות שבביטול מוסד הנישואין. אבל את רוצה זוגיות מונוגמית רק בלי להתחתן, שזה כמו ללכת ללמוד באוניברסיטה (אפילו בחוג ללימודי מגדר), להשלים את כל המבחנים והעבודות אבל לוותר על התואר.

    (*) הערה לשונית – מונוגמיה, מיוונית – מוֹנוֹ = יחיד, גַמוֹס = נישואין.

    • Gilad אוקטובר 17, 2010 בשעה 11:29 pm #

      האנלוגיה שעשית ממש מוזרה ולא ברורה.
      כאילו שהשיא של חיים זוגיים זה טקס רגעי או, לחילופין, שהשיא של לימודים אקדמאיים הוא קבלת התעודה. טקסים "רוחניים" הם דבר שלא לטעמו של כל אחד ובטח שלא חייבים לבוא במתכונת של חתונה. נראה שאתה מתעלם לגמרי מהעניין הדכאני שיש במוסד הנישואים (עליו מדברת רוני) ומצמצם את כל הסיפור לטקס החתונה עצמו.
      ובחזרה לאנלוגיה – נראה לי שהיא כן נכונה בהקשר הפרקטי: הסיבה היחידה להתחתן היא ההטבות הכלכליות/חוקתיות כמו שהסיבה היחידה לקבל תעודה היא כדי שתהיה לך חותמת והוכחה שהשלמת חובות אקדמאיות.
      אני מאמין שהיום-יום הוא העיקר. חיים משותפים וחוויות משותפות של זוג הם התוכן (ובלימודים זו כמובן חוויית הלמידה ולא קבלת התעודה). כל טקס מרגיש לי מאולץ ובלתי כנה.
      למה צריך להצהיר על דברים אינטימיים מול אנשים זרים (אנשים שהם לא חלק מהזוגיות)?
      למה בכלל צריך לפזר הצהרות שייכות?

      בכל מקרה, פוסט נהדר!

  2. ליאור אוקטובר 17, 2010 בשעה 8:53 pm #

    את כותבת נהדרת, כרגיל. כיף לקרוא.
    המחשבות שלי בנושא הן לא מאד מסודרות, אבל הייתי אומר שני דברים:
    ראשית, נכון לעכשיו, מוסד החתונה מוכר על ידי המדינה (נראה לי שזה נכון גם בארה"ב) ומאפשר לקבל כל מיני יתרונות כמו הטבות מס, תנאי ביטוח שונים, וכיוצא באלו. זה מועיל ליחידה הזו (זוג/משפחה). נראה לי שחלק מהמאבק הוא על התנאים החומריים האלו, שקל לשכוח. במצטבר, על כל הזוגות, הם לא כל כך קטנים.

    שנית, תמיד הייתי אמביוולנטי לגבי מוסד הנישואין. אני מאד מזדהה עם כל הפסקה הראשונה שכתבת (רוצה מונוגמיות ארוכת טווח, אבל למה לי המוסד הזה), ורוצה לחיות בצורה חתרנית ועצמאית. אבל מצד שני, יש בי חלק שמכיר גם באיזושהי הכרחיות של מוסדות חברתיים לקיום שלי. לא כל מוסד הוא דכאני. וגם למוסדות דכאניים, יש פונקציות דכאניות ופונקציות מיטיבות. בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, ואנחנו גם בנים/בנות לחברה המסוימת הזו, ולא נוכל לנער לחלוטין את חותמה מאיתנו. כאילו יש כשל ברצון לחתור תחת הכול, ולא להותיר כלום, או לצפות לקיום אינדיווידואליסטי לגמרי, או חתרני לגמרי. (לא שאני מאשים את באטלר או פוקו או הוגים דומים בפנטזיה כזו, נראה לי שהם מפוכחים לגמרי). כלומר, צריך להבחין בתוך התנועה החתרנית מה היא משיגה ועד כמה, ומה לא, ולאורך איזה טווח (שנים, דורות), ומה מזה מתאים לי (וה-well being שלי הוא שיקול לגיטימי וחשוב).

    כל זה קצת מבולגן, אבל בת'כלס, האם אתחתן? כנראה שזה תלוי בנסיבות: אם בת זוגי לא תהיה חתרנית כמוני (מצער, אבל אפשרי), אולי אסכים להתחתן, בקפריסין למשל. אבל גם אם לא אתחתן, אני לא בטוח שאשיל מעלי כל שריד לכל מוסד חברתי (אלטרנטיבי) שמבטאים בו מחויבות זוגית. אני לא בטוח שאין בהם ערך.

  3. רם אוקטובר 18, 2010 בשעה 5:45 am #

    גלעד –

    א. בדיוק לתגובות כאלה ציפיתי. יודע עם מי יש לי עסק.

    ב. מובן מאליו שהטקס אינו השיא של החיים הזוגיים, וכמובן שאפשר בלעדיו (כמו שאפשר ללמוד ולהשכיל באוניברסיטה, וזו הרי מהות העניין – מוסד להשכלה ולא מוסד לחלוקת תארים). זה היופי שבחופש, אפשר לבחור.

    מלבד "שתהיה לך חותמת והוכחה שהשלמת חובות אקדמאיות" יש עוד סיבה לקבל תואר עם סיום הלימודים: התחושה הפנימית, הנפשית של סיום תהליך וסגירת מעגל.

    ג. אם זה לא היה ברור, אני בהחלט לא מדבר על הטקס המסורתי – רבני. ולכן אני אכן מתעלם לגמרי מהעניין הדכאני שיש במוסד הנישואים.
    מבחינתי חתונה רבנית (או דכאנית מכל סוג שהוא) זו לא אופציה, ולכן זה אפילו לא עלה על דעתי (במיוחד שנושאו של הפוסט הזה הוא נישואין של להט"ב…).

    זוג שבוחר באופן מודע ושיוויוני לעצב את תהליך וטקס החתונה מאפשר לעצמו זמן איכות שבו דנים בטיב היחסים והשותפות ומעצבים יחד הסכמות.

    ולשאלתך למה צריך לשתף בכך אנשים "זרים" שהם לא חלק מהזוגיות – התשובה היא – לא צריך. אבל אפשר וכדאי, כי ככה בונים קהילה. משתפים.

  4. עמיצי אוקטובר 18, 2010 בשעה 8:12 am #

    אני אישית, כמוך, מתנגד למוסד הנישואין באשר הוא. עם זאת, בזוגיות, כמו בזוגיות, לעיתים צריך לעשות פשרות מכאיבות. פשרה אחת כזאת נוגעת למצבם של הלא נשואים. המדינה עצמה מכוונת רבות מהטבותיה לזוגות צעירים, אך לא לרווקים ומטרטרת זוגות לא-נשואים שיתקשו לקבל למשל הטבות למשכנתא או הכרה לשם מס הכנסה ועוד כהנה וכהנה. מצבם של אוהבי מינם אפילו גרוע יותר. אך לא מזמן נפסק כנגד זכותו של אחד כזה לקבל זכות הנפסקת בדרך כלל לבן זוג. אם הם היו נשואים, אני מניח שהפסיקה היתה אחרת.
    עם כל הביקורת כנגד מושד הנישואים הוא עושה זבר אחד חשוב – מעגן בצורה חוקית וסופית את הזוגיות ואת חובות המדינה כלפי אנשים הנמצאים במצב זה. גם הארגונים הקפיטליסטיים המנהלים חלקים מחיינו מכירים במוסד זה, כך למשל יוכל אדם נשוי לקבל גישה לחשבון זוגתו (או זוגו) החוקית בפייסבוק, במידה והיא (חלילה) תמות לפתע.

  5. גיל אוקטובר 18, 2010 בשעה 1:11 pm #

    פוסט מעניין. אבל אם לחתור לתכלס, כפי שביקשת בשורה האחרונה – עבורי חתונה היא עניין פרוצדורלי נטו ובלבד. כל עוד אין לי, כהומו, את האופציה לקבל הכרה בזוגיות שלי, אלחם עליה. לא אכפת לי אם יקראו לזה נישואים אזרחיים, שותפות אזרחית או קוקוס שלוש, כל עוד שיישמרו לי הזכויות ששמורות לזוגות סטרייטים נשואים. למשל – נניח ובהמשך הדרך ארצה לנסוע ללמוד בארה"ב. אם הייתי נשוי לאשה, אשתי הייתה יכולה לקבל ויזת שהייה על בסיס זה. אם יש לי בן זוג, אין לי שום אופציה טכנית להבטיח שהוא יבוא איתי בצורה חוקית. זה מצב בלתי נסבל.

    הממסד (ובכלל זה רשויות ההגירה) שולט בחיים שלנו בין אם נרצה בכך או לא. השאלה היחידה היא אם יש לנו במה להתחמש מולו. במצב הנוכחי, לזוגות חד מיניים, אין.

  6. רוני אוקטובר 18, 2010 בשעה 1:30 pm #

    חגי, שעדיין (!!!) מטייל בהודו, חווה קשיים טכניים בפרסום תגובה. לכן, הנה היא, בשמו:

    רוני וחברים נוספים,

    אני חושב שעולים מהפוסט ומהתגובות הרבה מאוד נושאים שונים שמובילים לכיוונים לעיתים מנוגדים. נושא אחד שחזר פה הוא שנישואין הם כלי להשגת יתרונות שונים מהמדינה. נדמה שכל הכותבים מניחים את המצב הזה כנתון, כאילו זכויות יתר לזוגות נשואים (בישראל רבות מהזכויות הללו ניתנות גם לידועים בציבור) הם מצב הדברים הטבעי והבלתי ניתן לשינוי.

    כשבוחנים את זכויות היתר הללו, בכלל לא ברור למה הן קיימות, ולמה כחברה אנו בוחרים לתת יתרון לזוגות (בין אם נשואים ובין אם ידועים בציבור). למעט אולי בתחום האימוץ, שבו אפשר לחשוב ברצינות על יתרון שיש לזוג הורים על פני הורה בודד, אין כמעט תחומים נוספים שיש הצדקה לזכויות היתר הללו. האם זוגות נשואים זקוקים יותר למשכנתא מרווקים? האם זוגות נשואים זכאים מעצם זוגיותם להטבות מס? ניתן היה לחשוב שהמצב יהיה בדיוק הפוך, זוג נשוי נוטה להוציא פחות כסף, הוא צריך לרכוש רק דירה אחת, רבים מהצרכים הבסיסיים ניתנים לשימוש משותף, אפילו קניית מזון יותר משתלמת בזוג. למעשה, אם כבר, הגיוני יותר להטיל יותר מיסים על זוגות נשואים ולהקל דווקא על רווקים, הנושאים לבד במלוא נטל המחייה שלהם. זהו ההיגיון העומד מאחורי הטבות לאמהות חד הוריות, זהו גם ההיגיון מאחורי החוק שנותן הבטחת הכנסה מצומצמת יותר לזוגות נשואים. דרך אגב, דווקא בתחום האימוץ, בארץ ובעולם, מצבם של רווקים ורווקות טוב יותר משל זוגות הומואים ולסביות. משום מה רבות ממדינות העולם חושבות שעדיף הורה אחד על שניים, אם הם מאותו המין.

    אם ננטרל את תפקידו של מוסד הנישואין כשער לעולם מופלא של זכויות יתר, ונבחן את מוסד הנישואין בפני עצמו, הסוגיה פתאום הופכת למורכת יותר. אין ספק שיש לאפשרות להתחתן הרבה יתרונות עבור הזוג עצמו גם אם לא ניתנות להם זכויות יתר. יתרון אחד של נישואין הוא הודאות של בני הזוג. אמנם הנישואין לא מבטיחים זוגיות ארוכה יותר (אולי להפך) אבל הם מבטיחים לזוג שגם מבלי שהוא ידאג לדבר, ישנה מערכת מדינתית סדורה המיומנת בפתרון בעיות שונות שעלולות לצוץ (למשל ירושה, מצבים שונים של גירושין וכדומה). המערכת הזו
    למעשה חוסכת מבני הזוג את הנטל של לחשוב מראש על כל התרחישים האפשריים ולקבוע להם פתרונות. ערך שני שיש לנישואין הוא הערך הסימבולי, שצויין פה כבר, ונדמה לי שלא צריך לזלזל בו. טקסים, סמלים וביטויים סימבוליים נוספים הם חלק מרכזי מחווית החיים שלנו כמעט בכל מצב, ונראה לי שיש חן
    מסויים ביכולם של בני זוג ליצר טקס שמביע את תחושותיהם ומסמל בעבורם נקודת משמעותית בחייהם.

    החיסרון המרכזי שאת מדברת עליו בפוסט, הדיכוי שבמוסד הנישואין, הוא חיסרון חמקמק ונדמה לי שקשה לדעת מה גרם למה- האם מוסד הנישואין מדכא נשים או שמא דיכוי הנשים הוא שהוביל להיות מוסד הנישואין עוד מסגרת דכאנית עבורן. לי אישית קשה לראות מדוע מוסד הנישואין מעצם טבעו הוא מוסד דכאני (דרך אגב, הטיעון הזה עלה בארץ סביב פרשת בן ארי, שם בית המשפט
    הכיר לרישום בנישואי טורונטו של זוג הומואים). יתר על כן, נדמה לי שאם או בלי מוסד הנישואין, המאפיינים הדכאניים של הנישואין חודרים לקהילה הלהט"בית בלי שום בעיה. אין ספור זוגות, ואפילו יחסים קצרים של לילה אחד מתארגנים סביב החלוקה הגברית / נשית (כשהגברי/ת הם האקטיביים, המבוגרים
    יותר, העשירים יותר והנשיים הם הצעירים, הפסיביים, הנזקקים). נדמה לי שיחסים מעוותים כאלה לא צריכים את אישור המדינה בשביל להתקיים, ובכלל לא ברור לי האם פתיחת הדלת לזוגות חד מיניים תרחיב את התופעה (לפחות בחלק מהמקרים מוסד הנישואין יכול לשפר את המצב, ולהבטיח לבן הזוג החלש יותר
    הגנה מסויימת במצבים קשים).

    בשורה התחתונה, נדמה לי שההתלבטות היא התלבטות פיקטיבית במקצת. ודאי שכל זמן שיש יתרונות מטריאליים בנישואים יש לאפשר זאת לכלל האוכלוסיה. אין ספק שזוגות הומואים ולסביות צריכים את הביטחונות שנותנים הנישואין בדיוק כמו זוגות סטרייטים. לעומת זאת, קשה לי לראות מדוע וכיצד מוסד הנישואין בפני עצמו ומעצם טבעו הוא כל כך הרסני עד שעדיף לאפלות הומואים ולסביות בכניסה אליו, מאשר לתת להם זכות שווה להכניס את עצמם למצב הרסני זה (ואם עמדת המתנגדים היא שהם מגינים על הומואים ולסביות מפני המוסד ההרסני הזה, שיגנו במידה שווה על סטרייטים).

    • ליאור אוקטובר 19, 2010 בשעה 6:30 am #

      חגי, התגובה שלך מעניינת ומעלה נקודות חשובות.
      הייתי רוצה להגיב לדבריך בעניין היתרונות המטריאליים של נישואין במסגרת המדינה הנתונה.

      אתה אומר כי כל הכותבים מניחים שהמצב הזה הוא נתון, כמו איזה חוק טבע שאין לשנותו. במקרה שלי לפחות, ברור לי כי זו תופעה חברתית קונטינגנטית, שאינה חוק טבע. ואף על פי כן, לא הייתי ממהר לשנותה ולבטלה, כי בעיניי יש לה טעם וערך.

      בקצרה — לדעתי, הטעם בהכרה של המדינה ביחידה של זוג/משפחה, ומתן זכויות יתר ליחידה הזו, הוא כדי לעודד את בני החברה להוליד ילדים ולתת להם חינוך ראוי. מטרה אחת של החברה שלנו (ושל כל חברה אפשרית, לדעתי) הוא לדאוג לכך שיוולדו בני אדם חדשים, אשר יישאו בנטל העבודה והקיום, כשהדור שלנו יזדקן, וכדי לשאת את דגל התרבות. יהיה מי שיגיד שזה גם "נותן דרור לטבע האנושי" אשר רוצה להוליד ילדים, אבל לענייננו זה לא רלוונטי — מספיק חשוב שזו מטרה של החברה, או התרבות. נראה לי שכל מי שאינו ניהיליסט גמור יסכים.

      הילדים האלו, לא מספיק שיוולדו, אלא צריכים לגדול ולצמוח במסגרת שבה הם מקבלים את כל חוסרם, ויכולים להתחנך ולרכוש השכלה, לאורך זמן רב, בלי שהם צריכים לעבוד.

      הדרך של החברה שלנו להשיג את המטרה הזו היא באמצעות התא המשפחתי הקטן — של אבא, אמא, והילדים. אני לא אומר שאי אפשר אחרת (נגיד, בתי ילדים, כמו של הקומוניזם), אבל במסגרת קפיטליסטית לפחות (ולמעשה כמעט בכל מסגרת כלכלית אחרת שהייתה), זה מה שעבד. כאשר המדינה נותנת יתרונות לזוגות, היא מעודדת בני אדם לחיות בזוג לאורך זמן, להוליד ילדים (מה שנותן יתרונות אחרים), ולחיות כיחידה כלכלית אחת עם בן/בת הזוג והילדים. הזוג צריך עזרה, כי הילדים לא מפרנסים. הם רק ניזונים. ויותר מזה, הם לוקחים זמן ואנרגיה מההורים, כך שנוח יותר להורים שאחד יפרנס, והשני ידאג לילד, או ששניהם יפרנסו קצת וידאגו לילדים קצת, במודל שוויוני יותר. לכן, גם אם חלק מההוצאות משותפות, ההוצאות כולן רבות יותר, וההכנסות קטנות יותר. ושוב, אני לא שולל מסגרות חד-הוריות, אבל נראה שיש משהו אפקטיבי יותר כלכלית כאשר שני בני אדם נושאים בנטל ולא אחד — חברה שבה כולם חד-הוריים תהיה פחות אפקטיבית, ולכן עם פחות משאבים לכל אחד (משמע: אורך חיים קצר יותר, עוני, וכו').

      לכן, לטוב ולרע, נראה לי שנישואין הם מסגרת מדינתית שמעודדת שני בני אדם להתקשר לאורך זמן, לתלות את חייהם יחד, להוליד ילדים, ולהיתלות זה בזה כלכלית, ולכן גם רגשית. מכאן כמובן יכול לבוא ניצול: הגבר עשוי למלא את תפקיד המפרנס שעומד על הרגליים, האישה את המגדלת והמטפלת שתלויה בו. אבל זה לא הכרחי.

      העניין הוא, שלדעתי יש פה שיקול חברתי "גבוה יותר", פטרוני מאד, מבנה ומתבנת. זה נשמע רע. אבל זה לא בהכרח רע. צריך לבדוק אם כל אלטרנטיבה תשיג מה שהשיקול הזה משיג.

  7. עמיצי אוקטובר 18, 2010 בשעה 3:59 pm #

    אין ספק ואני הראשון להסכים שהמדינה נותנת יותר מדי זכויות לזוגות על חשבון יחידנים ולא ומוכרים. עם זאת יש הגיון מסוים בלתת זכויות מסויימות מעוגנות בחוק לאדם אחד על אדם אחר במידה ושניהם נמצאים במערכת זוגית מחייבת מוסכמת מראש (ומבחינתי גם במערכת מרובת אנשים), ללא חתימה נפרדת אצל עורך דין על כל הזכויות האלה.

  8. יודה אוקטובר 19, 2010 בשעה 10:12 am #

    ובעניין הזה אי אפשר (לי לפחות…) שלא לראות הקבלה לסוגיה נוספת, מהעבר, של יחסי מדינה–מיניות: זכות ההצבעה לנשים.
    אמה גולדמן כתבה על זה דברים מעניינים בפרק Woman Suffrage ב־Anarchism and Other Essays, שתורגם גם לעברית בקובץ חמישה מאמרים פמיניסטיים. זה חומר קריאה מרתק, לדעתי, גם ללא־אנרכיסטים.

  9. רוני אוקטובר 20, 2010 בשעה 6:54 pm #

    ושוב – קולו של חגי מהדהד מן הניכר:

    ליאור ועמיצי,

    אני חושב שאנחנו קצת סוטים מהנושא המקורי של הפוסט, אבל לא נורא. נדמה לי שאתם מערבבים בין שני דברים. האחד הוא הטבות לזוגות נשואים והשני הוא הטבות להורים. הורים מקבלים הרבה מאוד הטבות בשביל שיוכלו לגדל ילדים בנוחות, בין אם הם חיים בזוג ובין אם הם חד הוריים. יכול להיות שכחברה אנחנו רוצים לעודד ילודה (למרות שהתחושה המאוד כלכלית מהתגובה שלך, ליאור, כאילו ילודה וזוגיות הם מוסדות שעיקר חשיבותם כלכלית קצת קשה לי). אם זה המצב, אולי צריך לעזור להורים, אבל עדיין זה לא נותן הסבר לאבחנה בין זוגות ליחידים. האם לא יכול להיות זוג שלא רוצה ילדים? והאם לא יכול להיות יחיד שכן רוצה ילדים? (אני לא בטוח איך, אם בכלל, אפשר לבסס את
    הקביעה שהמסגרת הזוגית היא יותר "אפקטיבית", אני אפילו לא לגמרי בטוח איך מודדים אפקטיוביות בתחומים כאלו). גם הטענה ההיסטורית, כאילו מוסד המשפחה המצומצמת הוא המוסד שהחזיק מעמד לאורך מרבית שנות האנושות לא לגמרי מדוייקת. מוסד המשפחה המצומצמת הוא במידה רבה תוצר של המודרנה, ואפילו בימינו חברות רבות לא מאמצות אותו (דוגמא מסביבתי הקרובה, בהודו גם כיום מקובל שהאשה עוברת לגור על כל משפחתו המורחבת של הבעל, והתא המשפחתי מכיל מבוגרים רבים).

    בכל מקרה, נדמה לי שהניסיון להצדיק הטבות לזוגות נשואים כ"קדם הטבות" לולדנים עתידיים (או כהטבות לקבוצה שצפויה להכיל הרבה הורים) לא לגמרי מחזיק מים. ראשית, מאחר ואין שום טעם לתת הטבות באמצעות פרוקסי כשאפשר לתת את ההטבות ישירות להורים. סיבה שניה, חשובה יותר, היא שמדובר בהצדקה מעגלית, שמחביאה בתוכה שיפוט ערכי. ההצדקה היא מעגלית בגלל שעידוד זוגות צעירים מקל על הקבוצה הזאת להפוך להורים ובין היתר בשל כך יש יותר הורים בקרב זוגות נשואים (למשל, אם היו מעודדים אמהות חד הוריות או הורים גרושים, יכול להיות שהיו הרבה יותר הורים מהקבוצה הזאת, והרבה פחות ילדים היו נולדים לבתים בהם הזוג מסוכסך, אבל אינו יכול להפרד בגלל הצרכים הכלכליים). השיפוט הערכי שבהצדקה הזאת הוא בניסיון לטעון שההורות הזוגית היא בהכרח יותר טובה מהורות אלטרנטיבית. גם אם אולי אפשר לנסות ולבסס את הטיעון הזה, הוא לכל הפחות בעייתי ודורש עיון ביקורתי. אם אני חוזר לשנייה לנושא המקורי של הפוסט, אני חושב שהדרך מאוד קצרה מהשיפוט שתמיד עדיפים זוג הורים נשואים לשיפוטים נוספים כמו שעדיף זוג הורים משני המינים מאשר זוג של בני אותו המין. למרות שכאמור אני לא לגמרי משתכנע שילדים הם הסיבה לעידוד נישואין, אני חושב שאם הסיבה היא אכן כלכלית, על אחת כמה וכמה אסור להדיר הומואים ולסביות מהמוסד הזה.

  10. hagaikalai נובמבר 3, 2010 בשעה 2:12 pm #

    ההתפתחות האחרונה בעניין זה- הצעה 8 (שהתקבלה) נפסלה על ידי בית המשפט העליון של קליפורניה.

    לכתבה בזמן הורוד הסוקרת את פסק הדין
    http://www.glbt.org.il/he/news/articles.php?articleID=1514

Trackbacks/Pingbacks

  1. עידוד עגינות כהתנגדות רדיקאלית למוסד הנישואין, או: כמה מחשבות נוספות על נישואים גאים | - מרץ 31, 2013

    […] בבלוג, בדיוק בהקשר של נישואין גאים, סביב הפוסט של רוני some f***ing talk about gay marriage , ואין לי עוד הרבה להוסיף (בשלב זה). בתמצית, טענתי שם, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: