כשהבדיחה כבר לא מצחיקה

|מאת רוני|

אני גרה בדירתי הנוכחית בפלורנטין בשנה וחצי האחרונות. מאז שנכנסתי לגור פה, התחלתי להתוודע לשכנים מהבניין, ובעיקר לאלה מהבניין ליד. העניין די פשוט: בין שני הבניינים הצמודים יש חצר פנימית, וסביבה בנויים שני הבניינים במה שיוצר ריבוע. חלונות רבים פונים לחצר הפנימית, והאקוסטיקה הייחודית מאפשרת לשמוע (כמעט) את כל מה שקורה בכל רגע נתון במספר די משמעותי של דירות. וכך, אני שומעת מזלגות מקרקשים בארוחת הערב, סדרות שלמות בטלוויזיה, מוסיקה סרת טעם, שיחות, סקס וריבים. הכל, בלי יוצא מן הכלל. אפשר להעביר ככה ימים שלמים, ויש שכנים שמעולם לא הכרתי פנים אל פנים, אבל אני יודעת איך אחת אוהבת את הקפה שלה, ואיך אחר יודע לנגוע בה במקומות הנכונים.

עד כאן סיפור נוסח "דירה להשכיר". נעשה זום-אין לזוג שכנים אחד, שמקים רעש בלתי סביר על בסיס קבוע. אני והשותפה שלי כבר יודעות – ואני בטוחה ששכנים רבים גם כן – מה סטטוס היחסים של השכנים הללו בכל רגע נתון של היממה. גם כשהם רבים "בשקט", כלומר, מתווכחים בלבד, אפשר לשמוע. בחודשים האחרונים המצב הפך גרוע במיוחד: הריבים נסובים על לא-כלום, הסקס נעשה רועש במיוחד, והכל מהכל קורה בכל שעה נתונה. שלוש לפנות בוקר? הולך. שבע בבוקר ביום שישי? גם טוב. וכך, כל פעם שאני חוזרת הביתה מהעבודה או מהאוניברסיטה, הרעש הזוגי מקבל את פניי כגורם בלתי משתנה במשוואה של חיי בדירה שכורה. אי אפשר לומר שהסטטוסים שלי בפייסבוק לא נהנו מכך. וכמה שזה היה מרגיז – הבדיחה על חשבונם גם היתה מצחיקה. עד שבשבוע שעבר, היא הפכה באחת ללא-מצחיקה בכלל.