כשהבדיחה כבר לא מצחיקה

4 נוב

|מאת רוני|

אני גרה בדירתי הנוכחית בפלורנטין בשנה וחצי האחרונות. מאז שנכנסתי לגור פה, התחלתי להתוודע לשכנים מהבניין, ובעיקר לאלה מהבניין ליד. העניין די פשוט: בין שני הבניינים הצמודים יש חצר פנימית, וסביבה בנויים שני הבניינים במה שיוצר ריבוע. חלונות רבים פונים לחצר הפנימית, והאקוסטיקה הייחודית מאפשרת לשמוע (כמעט) את כל מה שקורה בכל רגע נתון במספר די משמעותי של דירות. וכך, אני שומעת מזלגות מקרקשים בארוחת הערב, סדרות שלמות בטלוויזיה, מוסיקה סרת טעם, שיחות, סקס וריבים. הכל, בלי יוצא מן הכלל. אפשר להעביר ככה ימים שלמים, ויש שכנים שמעולם לא הכרתי פנים אל פנים, אבל אני יודעת איך אחת אוהבת את הקפה שלה, ואיך אחר יודע לנגוע בה במקומות הנכונים.

עד כאן סיפור נוסח "דירה להשכיר". נעשה זום-אין לזוג שכנים אחד, שמקים רעש בלתי סביר על בסיס קבוע. אני והשותפה שלי כבר יודעות – ואני בטוחה ששכנים רבים גם כן – מה סטטוס היחסים של השכנים הללו בכל רגע נתון של היממה. גם כשהם רבים "בשקט", כלומר, מתווכחים בלבד, אפשר לשמוע. בחודשים האחרונים המצב הפך גרוע במיוחד: הריבים נסובים על לא-כלום, הסקס נעשה רועש במיוחד, והכל מהכל קורה בכל שעה נתונה. שלוש לפנות בוקר? הולך. שבע בבוקר ביום שישי? גם טוב. וכך, כל פעם שאני חוזרת הביתה מהעבודה או מהאוניברסיטה, הרעש הזוגי מקבל את פניי כגורם בלתי משתנה במשוואה של חיי בדירה שכורה. אי אפשר לומר שהסטטוסים שלי בפייסבוק לא נהנו מכך. וכמה שזה היה מרגיז – הבדיחה על חשבונם גם היתה מצחיקה. עד שבשבוע שעבר, היא הפכה באחת ללא-מצחיקה בכלל.

גם ביום שלישי של שבוע שעבר, חזרתי בערב הביתה מהעבודה, ונכנסתי הישר לתוך ריב נוסף, הפעם סביב האשמות הדדיות על בגידה לכאורה בפייסבוק צ'ט, לא פחות ולא יותר. השותפה שלי קידמה את פניי בחיוך של שותפות לסוד, ודיווחה לי שהריב על הפייסבוק נמשך כבר מספר שעות. וואלה, מצאו על מה לבזבז את הזמן שני אלה. הלכתי לחדר שלי, התמקמתי, ושמעתי. הריב נמשך, ותוך כך הגבר החל להרים את קולו עוד ועוד: "טיפשה! זבל! חתיכת חרא! בוגדת!" הוא צעק. זה כבר היה נשמע בלתי-רגיל, אפילו לזוג הזה. היא שתקה (עוד מצב בלתי רגיל לזוג הזה), בעוד הוא המשיך לצרוח בקולי קולות: "זונה! בוגדת!"

פתחתי את החלון, וקולות כל הדירות הגיעו אליי – ארוחת ערב, מוסיקה, שיחות… והצעקות הרמות שלו שמתנשאות מעל הכל. אט-אט החלו שאר הקולות לדעוך, וחוץ מקול צרחותיו של השכן, אף קול לא נשמע. נדמה היה כי כולם מאזינים בדריכות. ואז התחילו המכות. קולות של גוף מכה בגוף, צעקות האישה שמכים בה. צועקת, ופתאום נשמע שהיא צועקת בעוד הוא מנסה לסתום את פיה. צעקות עמומות, דרך יד של מישהו אחר. והצעקות שלו שממשיכות להטיח בה: "זונה! בוגדת! זבל! שבי פה ואל תזוזי! אל תזוזי אני אומר לך!" ומסביב מכל הדירות – שקט. מוחלט. שבע בערב.

אני והשותפה שלי רצנו זו לקראת זו במסדרון, נדהמות, מזועזעות. חטפתי זוג נעליים ורצתי למטה למטה, נכנסתי לבניין ליד, ודפקתי חזק על הדלת שלהם. פתאום – דממה.

"מה?!" הוא צרח מבפנים.

"תפתח את הדלת," צעקתי בחזרה.

"מה את רוצה?!" שוב הוא צרח באלימות.

"שתפתח את הדלת עכשיו! הריב שלכם מאוד אלים ואני רוצה לראות שהכל בסדר" עניתי לו.

"הכל בסדר, לכי מפה, לכי לישון!" הוא ענה לי.

"תפתח את הדלת עכשיו, או שאני קוראת למשטרה," שוב אני.

"תעשי מה שאת רוצה," אמר מבפנים.

אז קראתי למשטרה. ברגע שהתקשרתי אמרו לי שמישהו נוסף בדיוק דיווח, ושנייה אחר כך גיליתי שהשותפה שלי שמעה את ההתנהלות מלמעלה, התקשרה גם כן. עמדתי ברחוב לחכות לניידת. לקח להם זמן, עשרים דקות, יותר. בינתיים נפלה דממה על הדירה של השכנים, ואני עמדתי לראות שאף אחד לא בורח משם למקום אחר. בזמן שחיכיתי התקוממתי על כך שלוקח לניידת המשטרה כל כך הרבה זמן להגיע. במקרה אחר – מישהי כבר היתה יכולה למות. ומי יודע מה קורה שם בפנים עכשיו.

כשהמשטרה סופסוף הגיעה, הפניתי את השוטר והשוטרת לדירה. השוטרת ביקשה שאחכה כדי לתת פרטים. פתאום נבהלתי – מה אם הגבר יראה אותי? פחדתי להפוך למטרה לאלימות שלו. רציתי לחזור הביתה. אבל חיכיתי. תוך כדי שחיכיתי, הגיעו שתי בחורות מהבניין ועמדו להיכנס. שיוועתי לשיחה עם מישהו.

"אתן גרות פה?" שאלתי.

"כן," ענו לי.

סיפרתי להן מה קרה ומה עשיתי ולמה אני עומדת שם. הן היו מזועזעות ואמרו שגם הן שמעו את הריבים, אבל אף פעם לא שמעו כזה דבר. פתאום נשמעה פתיחת הדלת של הדירה, והשוטרים עמדו לצאת. לא היה ברור אם הם ייצאו לבד, או בלוויית השכן האלים. לא ידעתי למה לקוות. השכנות נבהלו, ובמקום להיכנס לבניין, הן המשיכו ללכת ברחוב במהירות. "הוא שכן שלי," אחת אמרה תוך כדי שהיא מתרחקת, "אני לא רוצה להסתבך!"

"לא התכוונתי..!" צעקתי אחריה, אבל לא ידעתי איך לסיים את המשפט. לא התכוונתי למה? לערב אותה? להפחיד אותה? להפוך אותה לשותפה למשהו שהיא לא רוצה בו שום חלק? הרגשתי שהאוויר יוצא לי מהמפרשים, שאין לי כוח. הרגשתי חסרת אונים.

השוטרים יצאו לבד. השוטר אמר שהכל בסדר, "סך הכל ריב". שאל אותי אם ראיתי משהו. אמרתי ששמעתי הכל, ושלא רק אני שמעתי. "שמעתי לא מספיק," אמר ביובש. אני לא היחידה ששמעתי, התעקשתי שוב, מוצאת את עצמי מנסה להצדיק את הקריאה לעזרה. השוטר דיווח לי שהשוטרת בדקה את השכנה, ושלא נמצאו סימני אלימות. שמחתי. קיוויתי שהשמיעה שלי הטעתה אותי. אך אני עדיין חושבת שלא היה הרבה מקום לטעות – לא רק אני שמעתי את הריב, והיה מדובר באלימות שלא השתמעה לשתי פנים. ועדיין, השוטר היה נראה קצת מעוצבן.

השוטרת, לעומת זאת, חיזקה אותי ואמרה שזה מצוין שדיווחתי, ושחשוב שאמשיך לדווח במידה וזה נמשך. "הרבה אנשים לא מדווחים, חושבים שאחרים מדווחים ובסוף אף אחד לא מדווח," היא אמרה לי. היה לי חשוב לשמוע את זה. היא לקחה את הפרטים שלי, והם המשיכו לדרכם.

כשעמדתי להיכנס חזרה הביתה, אחת השכנות שחמקה קודם לכן מהכניסה לבניין, חזרה לכיווני, מעוניינת לשמוע עוד פרטים. סיפרתי לה שוב מה קרה. היא עמדה חסרת אונים כמעט כמוני והנהנה בסבר פנים חמור לשמע הדברים. "לקחת סיכון," היא אמרה. שמעתי את זה מעוד חברים וחברות מאוחר יותר, כשסיפרתי להם מה קרה. אבל באותו רגע, עד כמה שזה מוזר, לא פחדתי. רציתי שהוא יפתח. הרגשתי שבי הוא לא יפגע. הוא לא יכול. מי הוא. עליי לא יאיימו.

כמה דקות אחר כך התחלתי לתהות איך זה יכול להיות שרק אני ושותפתי קראנו למשטרה. היה מדובר בצעקות וצרחות שלא היה ניתן  להטיל ספק באלימות הקשה שגלומה בהן. הבניינים דממו. אנשים שמעו. יותר מזה – אנשים הקשיבו. כשעמדתי ברחוב והשוטרים הגיעו, אנשים עמדו והסתכלו בסקרנות. אבל אף אחד לא דפק על הדלת חוץ ממני, ואף אחד לא קרא למשטרה. רק אני ושותפתי לדירה. נזכרתי בסיפור המפורסם של רצח האישה קיטי ג'נוביס (Kitty Genovese). סיפור הרצח התפרסם מכיוון שבאותו זמן, הסיפור שעלה בקשר להשתלשלות האירועים, הוא כי שכנים רבים ראו ושמעו את תקיפתה של קיטי, אך לא עשו דבר. וכך, קיטי נדקרה באלימות, ניסתה לברוח, התוקף מצא אותה בשנית, והמשיך לדקור אותה עד שהביא למותה, תוך כדי שהוא אונס אותה. במהלך למעלה מחצי שעה של התקיפה האלימה, רבים העידו לאחר מכן כי שמעו קולות חריגים, וחלק מהאנשים זיהו כי מדובר בתקיפה, אך רובם נמנעו מלקרוא למשטרה. בעקבות המקרה, התפתחו מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית אשר הניבו את המונח "bystander effect" – מצב בו ככל שכמות ה-bystanders גדולה יותר, כך הסיכוי כי מישהו מהם יגיש עזרה קטן יותר.

לפני כמה חודשים, חברתי ד' פרסמה בפייסבוק רשימה קצרה ומרעישה על ניסיון תקיפה שקרה בבית הדירות ממול לביתה בתל אביב, בצהרי היום. ד', לשמע צעקות "הצילו!" של אישה צעירה, יצאה מדירתה, חצתה את הכביש, ומצאה את המותקפת לבדה בבניין ממול. רק אז התחילו להזדחל החוצה מדירתם השכנים, שהגיבו לאט מאוד, אם בכלל. ד' כתבה: "אף אחד לא הספיק לראות אותו… ואולי אם משהו מהשכנים היה יוצא רגע אחד קודם מהדירה שלו, היה אפשר לתפוס את הגבר הזה." ובתגובה לרשימה, חברה נוספת כתבה: "…ואם מישהי קוראת את זה, אז לימדו אותנו בבית ספר לצעוק 'שריפה'. זה עצוב, אבל זה גורם לאנשים לצאת מהדירה, ו'הצילו' לא עושה זאת…"

שבע בערב, יום שלישי של שבוע שעבר. אני לא עד הסוף יודעת או מבינה מה קרה שם בדירה באותה שעה. גם יתר דיירי הבניינים לא יודעים. אבל אף אחד לא טרח לבדוק. ואף אחד לא עשה כלום.

מודעות פרסומת

11 תגובות to “כשהבדיחה כבר לא מצחיקה”

  1. דניאל נובמבר 4, 2010 בשעה 9:48 pm #

    רוני יקרה,
    תודה.
    תודה כי זה מפחיד לגלות שאנחנו נעשים אדישים. כשאנחנו מתרגלים למשהו שבכלל לא היינו אמורים להתרגל אליו אף פעם.
    כשיש מישהו שוכב על המדרכה ברחוב, ואנחנו עוברים מעליו כי כולם עוברים. ואז אני חוזרת לבדוק, ואני מתכופפת קרוב. יופי הוא נושם. אני פונה לדרכי. הוא נושם? זה מספיק כנראה להיום. מחר אולי אצליח לחשוב על זה שהוא שרוע מעולף על המדרכה. היום אין לי יותר מקום לחמלה.

  2. אריק נובמבר 5, 2010 בשעה 6:26 am #

    תודה על מה שכתבת.
    אני חסר מילים ולא כל כך יודע כרגע מה לומר מעבר לזה.

  3. רועי נובמבר 5, 2010 בשעה 10:27 am #

    כל הכבוד, תמשיכי ככה. עשית נכון.

    יש משהו באירועים המאוד-מציאותיים האלה שבי אישית בדרך כלל מעורר מחשבה שנייה.
    אנחנו מתעסקים המון בדברים שרלוונטיים לחיים שלנו: "חושפים" אפלייה תרבותית סמויה, ייצוגים סקסיסטיים בתקשורת, הבדלים בחינוך וכולי. נניח, הפוסט האחרון של חגי בתור דוגמה מצויינת. המאבק התרבותי, שמתעסק בכתיבה ובאמנות ובמילים ובייצוגים.
    בדרך כלל הקייס להתעסקות הזו הוא שהתרבות משקפת בעיות עומק ביחסי מגדר, ושאלימות במשפחה / אלימות מינית / ייצוגים פורנוגרפיים בתקשורת הם כולם סימפטומים של איזו ליבה יותר עמוקה שצריך לחשוף אותה עוד ועוד. כלומר, שהמאבק על הייצוג בפרסומות של (אגאדיר?) רלוונטי לשכנה שלך, ולבחורות שעומדות מחוץ לצימר, כי הוא כולו נוגע בבעייה בסיסית שקיימת בכל החברה.
    הקייס האלטרנטיבי אומר שהאפלייה הבוטה כבר נגמרה ונשארה רק אפלייה סמויה, אז בזה נאבקים. אבל זה קייס לא מאוד משכנע, לפחות בעיניי, בייחוד אחרי שאני קורא פוסט כמו זה.

    בדרך כלל כשאני נתקל באירועים מציאותיים מאוד, כמו האירוע שהיית חלק ממנו, זה גורם לי לתפוס שוב את השוני בין העולמות האחרים שקיימים מסביבי. כמו העובדה שזה מובן מאליו בעולם שלי, שאין מצב להכות בת זוג – אבל שזה לא מובן מאליו בעולם של השכן שלך או של השכנה שלך. או שיכול להיות שהעולם שבו גדלה הבחורה שעומדת מחוץ לצימר באמת היה פטריארכלי לגמרי, ושההורים והאחים שלה התייחסו אליה כמו לרכוש.

    אני לא אומר שאין בעיית עומק בסיסית, כמו זו שאנחנו מחפשים כל הזמן לחשוף ולהגדיר. אבל יש משהו בזה שיחסי המגדר במקומות שונים (אפילו אם הם פיזית קרובים) שונים בצורה קיצונית זה מזה.

  4. מירב נובמבר 5, 2010 בשעה 7:09 pm #

    רוני
    תודה רבה
    כל הכבוד! ותדעי שאת לא לבד, יש עוד כמוך ובעקבות מה שכתבת אני מקווה שיצטרפו עוד כמה.
    אני מצטרפת אלייך ומזדהה. כ"כ חשוב להתערב כשצריך. בעקבות פנייה שלי למשטרה הוצא לבסוף ילד שעבר התעללות קשה מידי אמו פגועת הנפש מהבית, גם בשכונת פלורנטין. קירות דקים.. במקרה הזה לא העזתי לרדת למטה בעצמי, רק עשיתי את השיחה. את אמיצה וברת לב!!

  5. עלמה נובמבר 6, 2010 בשעה 8:34 am #

    מצטרפת לאלו שמעליי כאן. רשימה חשובה וטובה. הבלוג הזה הופך להיות מקלט חשוב לדברים שנדיר לקרוא במקומות אחרים

    • יופי נובמבר 6, 2010 בשעה 1:01 pm #

      זווית של הסיפור החשוב והקשה הזה שהייתי רוצה להתעכב עליה היא שהשוטרת עודדה אותך והודתה לך. בגלל זה, בין השאר, צריך נשים בכוחות השיטור, כמו גם בכוחות הבטחון.
      נפלא שכתבת, ועוד יותר מזה שפעלת כפי שפעלת.

  6. גיא נובמבר 17, 2010 בשעה 3:20 pm #

    לגבי המקרה של קיטי ג'נוביז – הסיפור הוא לא מה שהוא ידוע להיות. אני ממליץ לקרוא את הפרק בספר "סופר פריקונומיקס" שמדבר על כך. נראה שאנשים דווקא התלוננו אך שוטרים פשוט לא באו.

    • רוני נובמבר 17, 2010 בשעה 3:27 pm #

      גיא,

      אני יודעת. הפואנטה היא פחות בדבר מה שבאמת קרה שם, אלא איך הסיפור נתפס בזמנו, ומה קרה בעקבותיו. המחקרים הפסיכולוגיים-חברתיים, שתוצאתם היתה המשגת ה-bystander effect, התפתחו לא מעט בעקבות מקרה זה.

      מדובר בעצם במקרה מבחן שהוא דוגמה למצבים חברתיים שקורים כל הזמן – אנשים יודעים ושותקים. אז גם אם מקרה ג'נוביס סולף, אין זה אומר שהמשמעות התרוקנה מהסיטואציה.

  7. avocadoheart דצמבר 18, 2010 בשעה 7:57 am #

    שבת בבוקר. קרה לי דבר דומה עכשיו. אני גרה בדירה שכורה בבניין מסוג דומה לזה שלכן, כזה ששומעים בו הרבה.
    התעוררתי לפני כשעה מצעקות. לעתים לא רחוקות יש צעקות די קשות מאחת הדירות, לא יודעת מאיזו. אבל עכשיו האשה ממש צרחה, כאילו מכים אותה, ואח"כ לא הפסיקה לחזור ולצעוק "אל תיגע בי", וגם "זה כואב". הגבר צעק עליה "עופי מהילדים". אני רק יכולה לדמיין איך זה נראה.

    אני לא יודעת מאיזו דירה בקעו הצעקות. יש כאן כמה עשרות של דירות, בקומפלקס הזה. אבל בזכות הרשומה הזאת, שהתודעתי אליה לפני מספר שבועות, התקשרתי לקו לאלימות במשפחה ודיווחתי. שוב, לא הכי אפקטיבי, כי אין לי שמות או מספר דירה. אבל אני מקווה שעם הזמן יתברר לי באיזו קומה לפחות קורה מה ששמעתי. אמא'לה.

    • רוני דצמבר 18, 2010 בשעה 9:33 am #

      באמת אמא'לה. אבל משמח אותי לשמוע שהפוסט עורר מחשבות, ודחף אותך לפעולה, חסרת משמעות ככל שתהיה בעינייך. לפעמים המאמץ נראה חסר תועלת, אבל חשוב לעשות את מה שאפשר.

      שתהיה שבת רגועה ונעימה, ויישר כוח לך.

Trackbacks/Pingbacks

  1. "עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים « - נובמבר 23, 2011

    […] עליו או לדעת עליו. על גוף מחולל. על ביזוי. על השפלה .על דברים שקורים בבית ליד. נכנסתי לבית העם וציפיתי (מודה על האמת) להתאכזב, לראות […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: