|מאת חגי|
בשנות ה-70 פרסמה הפובליציסטית האמריקאית גלוריה סטיינהם (Gloria Steinem) טור קצר ששואל, בטון מבודח, מה היה קורה אם לגברים היה מחזור ולנשים לא. היא גם עונה. מחזור היה הופך להיות דבר מגניב. גברים היו עושים תחרויות למי יש מחזור יותר ארוך, ולמי יש זרם יותר חזק. היו טוענים שנשים לא יכולות לשרת בצבא כי צריך לדעת לתת דם בשביל לקחת דם. היו מספרים לנו שרק גברים יכולים להיות מפכ"ל המשטרה, כי נשים לא יודעות להתמודד עם האתגרים שגברים עוברים כל חודש, ואין להם אפילו את האחריות המינימאלית לגופן שגברים מפתחים בגלל המחזור. היו מדברים על קנאת מחזור אצל נשים שמובילה למבנה נפשי רעוע ותלותי. היו אפילו מוציאים אופנה מיוחדת של תחבושות מחזור שמצבצות מחוץ למכנסיים, בשביל שכולם ידעו. הסיבה שהטור הזה היה כל כך מוצלח (חוץ מזה שהוא מצחיק) היא שכיום אין לגברים מחזור, ובכל זאת, מאוד קל לנו לדמיין את התיאור של סטיינהם. קל לנו לדמיין מה היה קורה אם לגברים היה מחזור כי במקום מאוד עמוק אנחנו יודעים איך צריך לפרש דברים "נשיים" ודברים "גבריים". אנחנו בעצם יודעים שאין שום קשר בין הדבר עצמו לבין המשמעויות שאנחנו נייחס לו. סתם, לשם השעשוע, אפשר לעשות את זה עם עוד הרבה דברים אחרים. למשל, מה היה קורה אם לגברים היה זנב? כנראה שהיינו שומעים התפארויות כמו "יש לי זנב של 40 ס"מ", "מי שיש לו זנב גדול הכל אצלו גדול" והיינו אפילו חושבים שזנב זה איבר הכרחי בשביל להיות ראש ממשלה (אחרת איך ראש הממשלה יצליח לשמור על איזון בין המשברים הפוליטיים הרבים שסביבו). אם לנשים היה זנב, סביר שהייתי מעודדים אותן לקצוץ אותו, או לפחות לקפל יפה ולהחביא במכנסיים.
אבל בעצם, אנחנו לא ממש צריכים דוגמאות היפותטיות. יש לנו המון דוגמאות כאלה כל יום. רגליים גדולות לגבר זה סימן חיובי, ורגליים גדולות לאישה – סימן לחוסר עידון ונשיות (רגליות קטנות לאשה מעידות כמובן על שבריריות ועדינות). גבר שהולך מהר הוא תכליתי (ואם הוא הולך לאט הוא מהורהר) ואשה שהולכת מהר היא מפחידה (ואם היא הולכת לאט – חסרת ביטחון). אפילו בדיון שהתעורר פה סביב הסרת שיער אפשר לראות את זה. עבור גברים שיער (בין אם שיער גוף ובין אם שיער פנים) הוא סימן לבגרות ואונות בעוד שעבור נשים השיער מתויג כהזנחה וכיעור.
השבוע האחרון חשף בפנינו עוד זירה בה אותו הדבר בדיוק מקבל משמעות שונה כתלות במי שנושא אותו. אחד הטיעונים המקובלים ביותר בתקשורת ובבתי משפט הוא טיעון "קורות החיים". אומרים לנו שחשוב לזכור את התרומה של תא"ל (במיל') ציקו תמיר לצבא, את התרומה של השר (לשעבר) חיים רמון לפוליטיקה, את התרומה של מנכ"ל פסגות (לימים הקרובים), רועי ורמוס, לכלכלה ואת תרומתו של ד"ר יצחק לאור לספרות העברית. קרירה ציבורית רצינית ואחראית מהווה אינדיקציה לאמינותו של האדם, לשיעור קומתו ולאיכותו. והנה, הופיעה על הבמה הציבורית אישה בדיוק כזו. אישה שהובילה תהליכים ארוכי שנים לתיקון חברתי וצמצום האלימות, משכילה, שהוכיחה פעם אחר פעם את אמינותה ומחוייבותה לצדק. אבל היא אישה. ואם היא אישה, הרי שקורות החיים שלה עומדים לה לרועץ.
בשבועיים האחרונים הסבירו כמעט כל הפרשנים בעיתונות ובטלביזיה ש"יש המטילים ספק ביעילותה של התוכנית 'עיר ללא אלימות'". פתאום, התוכנית, שהייתה ספינת הדגל של המשטרה ומשרד הפנים, תוארה כתוכנית לא אפקטיבית ומיותרת. אבל שום דבר לא באמת השתנה בתוכנית. אחוזי האלימות באילת, למן התחלת התוכנית, ירדו ב-50%, והמספר הזה נכון היום כמו שהוא היה לפני חודש. העובדה שועדת השרים למאבק באלימות, לאחר שניתחה את התוכנית, ראתה לנכון להרחיב אותה ל-79 רשויות מקומיות נכונה גם היום, בדיוק כמו שהיא הייתה נכונה לפני חודש. העובדה שהתוכנית משקפת חשיבה חדשנית על אלימות בחברה ומפרקת את הדיכוטומיה שבין אכיפה וחינוך נכונה גם היום. בדיוק כמו לפני חודש.
הדבר היחיד שהשתנה בחודש האחרון הוא שגילינו שיוזמת התוכנית, ד"ר אורלי אינס, התלוננה על שהותקפה מינית. פתאום, כל האמון שניתן בה, על ידי ממשלת ישראל, משטרת ישראל, משרד הפנים ומי לא אינו רלבנטי כלל. גם העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה חשב שיש בחשדות מספיק בשביל להורות על עיכוב הליך מינוי המפכ"ל לא עזרה לאמינותה של ד"ר אינס בתקשורת. אפילו ההדלפות ממח"ש, שטוענות שהיא התגלתה כדוברת אמת בפוליגרף, בעוד שהניצב בר-לב כשל בלהשיב לחלק מהשאלות, לא עוזרות לה. כששואלים האם ד"ר אורלי אינס אמינה אף אחד לא חושב אפילו לתת קצת קרדיט לאמינותה לאור פעילותה הציבורית רחבת השנים; רצינותו ומקצועיותו של היועץ המשפטי לממשלה נהיים בטלים וחסרי משמעות; ואותו מכשיר פוליגרף, שמשמש היטב כאשר רוצים לנגח מתלוננות שלא הצליחו לענות על השאלות, מתואר פתאום כמכשיר לא אמין וחסר ערך.
בשבוע האחרון התלבטנו, שירה, רוני ואני, האם וכיצד אנחנו רוצים להתייחס לפרשה הזו בבלוג. איננו מכירים את פרטי הפרשה ואת פרטי החקירה, ואין לנו יכולת להגיד משהו של ממש ביחס לשאלה מה היה ואיך היה. תהינו אם יהיה לנו משהו חדש להגיד על הטרדות מיניות ותקיפות מיניות כתופעה. אחרי הכל, הבעיה עם הטרדות מיניות היא בדיוק העובדה שפמיניסטיות מדברות עליהן ואף אחד לא טורח לשמוע. התלבטנו אם לכתוב עוד פוסט זועם בסגנון מירב מיכאלי, או לחזור לדבר על מצבן הבלתי אפשרויות של המותקפות. בסוף החלטנו שכל אחת ואחד מאיתנו יכתוב פוסט קצר, קשור יותר או פחות, שיגע במשהו באירועים מהזווית שאנחנו רואים דרכה.
אני ראיתי את ד"ר אורלי אינס בעצרת לציון המאבק באלימות כנגד נשים שנערכה ביום חמישי האחרון. ד"ר אינס היא אישה מרשימה, רהוטה ואמיצה. ד"ר אורלי אינס היא אשת ציבור במלוא מובן המילה. היא תרמה לחברה הישראלית, הוכיחה את עצמה באין ספור מקרים ופעמים, ושיפרה את חייהם וחייהן של מאות ואלפי ישראלים וישראליות ברחבי הארץ. האם לכל הדברים הללו יש קשר לשאלה מה בדיוק קרה בינה לבין הניצב? יש ואין. בדיוק כמו בכל מקרה אחר של איש ציבור המעורב בפרשה משפטית, גם במקרה הזה לא ניתן להסיק מקורות החיים של ד"ר אינס שום דבר ביחס לאמינותה בפרשה הנוכחית. יכול להיות שכל מערך הטיעונים המבוססים על קורות חיים הם טיעונים עקרים, חסרי ערך ציבורי ומשפטי כאחד. נדמה לי אבל שהשיפוט הכפול הוא שמקומם בכל האירוע. העובדה שעבור אישי ציבור, לרב בעמדת התוקף, עשייה ציבורית והצלחה משמשים כמגן, בעוד שביחס לאשת ציבור, בעמדת הקרבן, עשייה ציבורית והצלחה משמשת ככלי ניגוח, נוגדת את השכל הישר. העובדה שהסטנדרט הביקורתי שלנו ושל התקשורת מתעוות בהתאם למין של מושא הביקורת היא עובדה שיש לעקר מהשורש.
אבל לספר את סיפורה של ד"ר אורלי אינס בלבד זאת רק חצי החוכמה. אחרי הכל, בזמן שהופכים את ד"ר אינס לאורלי הפתיינית, בזמן שמוחקים את כל קורות חייה הציבוריים ומתמקדים בשאלת היחסים המשפחתיים והמינים שהיו לה מאז שנולדה פחות או יותר, חשוב גם לזכור שיש פה עוד אישיות ציבורית שמעורבת בפרשה. חיפוש מהיר בגוגל של בר-לב מגלה המון דברים על בר-לב. משום מה, בניגוד לתיאורים המפורטים על חיי המין של ד"ר אינס, אף אחד לא טרח לבדוק את הרגליו המיניים של בר לב. אף כתב לא יצא במרדף אחרי ההיסטוריה של אדם שכבר ברור שממהר להוריד את המכנסיים. על מ', שאיתה בר לב מודה ששכב, אף שמכחיש שאנס אותה, אנחנו יודעים רק בגלל שהעזה והתלוננה. אפשר להבין את התקשורת. אדם שהגיע לדרגת ניצב, שתרם כל כך הרבה למדינת ישראל, ראוי לטיפול בכפפות של משי. בואו נזכור עד כמה הוא תרם למאבק בפשיעה, לביטחון, למדינה. כדאי למהר שלא להטיל רפש באדם כל כך מכובד. אחרי הכל, ניצב בר לב הוא מהטובים שבבנינו. ומעל הכל, לניצב בר-לב אין מחזור. לד"ר אורלי אינס יש.
meandiscourse.wordpress.com 
התגובה של אודי (הועברה מהפייסבוק):
קראתי ולא לגמרי הסכמתי הפעם. זה לא שחסכו בדיחות ועלבונות מהניצב על חלקו בפרשה.
וזאת התשובה שלי:
אודי, כמובן שאתה מוזמן להגיב בבלוג עצמו (אני אעביר את התגובה לשם). אני חושב שכדאי להפריד בין בדיחות לבין השתלחויות פרועות. האם, ממש כמו שפרסמו את תמונת החזה של ד"ר אינס בכל עיתון אפשרי פרסמו גם תמונות מוגדלות של איברי המין של בר לב (או במילים אחרות, למה מידת החזיה של אינס רלבנטית לשאלה האם הותקפה?). האם מישהו בדק עם כמה נשים בר לב שכב, וכמה מהן היו כפופות לו במשטרה באופן ישיר או עקיף? האם במקביל לסיפורי הקונספירציה המטורפים על ד"ר אינס "המעלילה המרושעת" מישהו סיפר סיפורי קונפירציה סבירים הרבה יותר על המהלכים של בר לב להשתקת המתלוננות, השמצתן והשפלתן? האם מישהו בחן את הקשרים של בר לב בתקשורת וכיצד הם השפיעו על סיקור הפרשה?
אז אולי סיפרו בדיחה "בין החברה" על בר לב, אבל נדמה לי שאין מה להשוות בין הלינץ' הציבורי שנערך לד"ר אינס לבין היחס העדין בסך הכל לאדם שנחשד בתקיפה מינית של אחת ובאונס של אחרת.
פוסט מעולה
הייתי מפיצה את הטקסט הגאוני והברור הזה באופן בו הופץ מכתבה המקומם של אורה מורג כדי שיסביר לאנשים הנכונים – אילו חסרי הז'רגון הפמיניסטי וההבנה הנאורה של מושג השוויון, מה שורש הבעיה, שכן הם שורש הבעיה.
1. הקישור לטענה של גלוריה סטנהיים מעולה.
2. זה אולי טיפה קטנוני, אבל לאור לא היה פרופ', ככל הידוע לי. בכל זאת, יש איזה שהוא הבדל.
3. שאלת האמינות שבה ועולה, כאילו שבאופן כללי מאות נשים בכל שנה מתלוננות על הטרדה כדי להתנקם בבוס שלהן. אני תוהה אם זה בכלל קרה מתישהו. מעניין אותי אם יש איזשהו גורם רשמי שנוכל להגיע דרכו לנתון לגבי כמה אחוזים מתוך התלונות על הטרדה מינית אכן מתגלים כשקר מוחלט שנועד לטרפד את מינויו של מישהו. אני מהמרת שברגע שיחשף נתון כזה הוא ידבר על לכל היותר אחוז אחד מכלל התלונות.
לגבי יצחק לאור – תודה, שונה תוארו לד"ר
לגבי נתונים על הטרדות מיניות, תקיפות מיניות, אונס וגילוי עריות – על פי אתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל ישנן כ-8,000 פניות בשנה. על פי נתוני מכון המחקר של כנסת ישראל (הלינק הוא לדו"ח), מבין הנפגעים, רק כמחצית פונים למשטרה (כ-3,500 תיקים בשנה, עד לשנת 2006). למעלה ממחצית התלונות המוגשות למשטרה הן בגין תקיפה מינית חמורה ואונס של ילדים, ותלונות בגין הטרדה מינית הן הנדירות ביותר. מבין התיקים הללו, רק בכשליש (בין 900 ל-1400) מוגש כתב אישום בסיום החקירה (וכל שנה מספר כתבי האישום המוגשים הולך ויורד). מבין התיקים שמגיעים לבית המשפט, רק כמחצית מסיימים בהרשעה, אף שכמעט שום תיק לא מסתיים בזיכוי מוחלט (לרב התיק מסתיים בגין קיומו של ספק סביר, משמע, שלא הוכחה העבירה בודאות של מעל ל-90%). אם אנחנו חוזרים לשאלה של הטרדה מינית, הרי שרובם הגדול של התיקים בגין הטרדה מינית בכלל לא מגיעים לבית משפט, ומספר ההרשעות בגין הטרדה מינית הוא זעום עד כדי גיחוך (מומלץ בחום לקרוא את הדו"ח כולו). גב' מור אביגיל אספה נתונים לגבי היקפן של הטרדות מיניות בישראל, אותם ניתן לקרוא כאן. בין היתר מדובר על נתונים יציבים (לאורך השנים) של כ-10% מהנשים החוות חוויות אונס או תקיפה מינית חמורה, וכ-95% מהנשים שחוות הטרדה מינית מילולית במהלך חייהן.
אז היוצא מכל המספרים הללו הוא שאפילו נפגעים של עבירות מין חמורות ביותר, כקטינים העוברים אונס לא מצליחים לקבל סיוע ממשי ממערכת המשפט. על אחת כמה וכמה נפגעות בגירות של תקיפה מינית "קלה" לא מקבלות סעד מרשויות אכיפת החוק. למי שנפגעה מהטרדה מינית אין בכלל סיכוי, אפילו אם היא תגיש תלונה במשטרה, הסיכוי שבכלל תפתח חקירה, יוגש כתב אישום ותנתן הרשעה פחות או יותר שואף לאפס.
הנתונים מטרידים ודי מדהימים. זה נושא לפוסט בפני עצמו
עוד נתונים סטטיסטיים על הטרדות מיניות:
http://2nd-ops.com/orit/?p=65689
ראוי לציין כי במקרה של ד"ר אורלי אינס קורות החיים שלה לא רק שלא עמדו לזכותה, אלא אף עמדו לה לרועץ. אם אצל גבר קריירה כמו שלה הייתה נחשבת כסימן לתרומתו העצומה לחברה, הרי שבמקרה שלה הדבר מלמד על כך שהיא אישה חזקה ובעלת כוח, מניפולטיבית שמתכננת בקפידה את התלונה על מנת להפיל בפח גברים אחרים.
מעמדה הבכיר משמש כראיה לכך שהיא בוודאי הסכימה, ובעיה שלה שהיא לא התלוננה בזמן.
אכן בלוג מעולה, אם כי אני מוצא את הכותרת "צבעונית מדי" ומכוונת בגלוי להעלאת כמות הצפיות.
ועתה לעניין, הפרשה המדוברת החלה באופן ראשוני כפרשת בר לב. ניכר שהניצב רכש לעצמו גורמים רבי עוצמה המתנגדים למינויו ועם חשיפת הפרשה (שהודלפה במהרה לתקשורת) כותרות הענק בדבר ההאשמות לכאורה נגד בר לב הציפו את העיתונים – ויותר מכך, פרטי האירוע, העדות ועכשיו גם תוצאות הפוליגרף זמינות לכל. כל משפחה בישראל יודעת את השתלשות האירועים, החל מכמות כוסיות המשקה ועד לכמות השיחות שביצע בר לב (אפילו אימות באדיבות רשתות הסלולר). הכרעת הציבור המיידית חשובה רק מעט פחות מהכרעת הדין הרחוקה והמלחמה התקשורתית זכתה חיש למענה מכיוון "המקורבים" לבר לב. כך זכינו להשמצותיה של ד"ר אורלי אינס הנאחזות איתן וללא בושה בקרנות הסטריאוטיפיות החברתית שהיטבת כל כך לתאר. לדעתי, פרשה זו יש בה להעיד יותר מכל על הכוח הרב שמיוחס לדעת הקהל, ועל חוסר הגבולות בניסיון להשפיע עליה – חוסר גבולות החושף את חברתנו בתחתוניה.
היי נמרוד
אני שמח לראות אותך פה ומגיב. אני מסכים איתך שאולי חלק מהבעיה היא שהתקשורת חורצת משפט לפני משפט (ובעצם אפילו לפני החקירה). זאת ללא ספק בעיה. עם זאת, זו אינה בעיה שמסבירה את המצב שנוצר. מהתיאור שלך זה נשמע כאילו יש הדדיות בין היחס לא' בתקשורת לבין היחס לבר לב. אין שום הדדיות כזו. להגיד שזאת פרשת בר לב זה ממש דיווח אובייקטיבי. להדליף פרטים מהחקירה זה אולי לא נעים אבל זה רלבנטי. לעומת זאת, כמעט שום דבר שפרסמו על ד"ר אינס לא היה רלבנטי. כמו שציינתי בגוף הטקסט, מה הקשר בין העבר המיני שלה לבין השאלה האם הותקפה (אישה שמקיימת הרבה יחסי מין חשופה פחות לתקיפה?). מה הקשר בין גודל החזה שלה לתקיפה? אני גם קצת חשדן לגבי האשמת מקורבי בר לב בלינץ' התקשורתי הזה. מקורבי בר לב ניסו לקדם אג'נדה, אבל מי שהחליט את ההחלטה האומללה בגלובס לפתוח עם הכותרת "חשפה את פרצופה, אך לא את פרצופה האמיתי" ואחרי זה רק באותיות קטנות לציין "כך לטענת מקורבי בר לב" הוא לא מקורב לבר לב, אלא עורך העיתון. לא צריך למהר כל כך ולהסיר את האחריות מהכתבים והעורכים, אותם כתבים שאחר כך ממהרים להתפאר באתיקה עיתונאית מכובדת משום מה.
לייק גדול ועגול. והנה בדיוק היום עוררתי דיון בפייסבוק בעקבות הטרדה מינית קלילה שלי היום, בפוסט בו הצעתי לצלם את המטריד (ולא להחליף אוטובוסים כמו שעשיתי); אגב, בסוף לא מעט דחקו בי לא לצלם, אלא לצרוח.
וסחתיין לד"ר אינס
עדי, ראיתי את השרשור בפייסבוק. אני דווקא חושבת שלפעמים זה הגיוני להחליף אוטובוסים במקרים כאלה. אמנם אנחנו לכאורה "נכנעות לפחד" שהמטרידן מייצר, אבל זה נראה לי עדיף. הפחד אינו משולל-יסוד. את פוחדת בצדק. ועדיף לפעמים כן לעבור ולהרגיש בטוחה במאה אחוז מאשר להילחם בתחושות שמבוססות על מצב אמיתי בשטח. זאת אני אומרת תוך שאני חושבת שכמובן כל אחת עושה את הנכון ביותר לה – וההחלטה הזו ברגע האמת קשה ביותר. אני לא במיוחד אוהבת את כל ה"עצות הטובות" שאנשים נוטים לתת: תצעקי / תבעטי / למה לא ברחת? / למה לא ביקשת שיפסיק / למה לא..?
הגיע הזמן שנבין שזו סיטואציה שאין בה כרגע יותר מדי תשובות חותכות. חשוב שנרגיש בטוחות, אך כולנו חוות את אי הביטחון הזה על בסיס כמעט יום-יומי.
ושוב אני מפנה לבלוג "הכצעקתה", בו כבר הרבה מאוד נשים כתבו על חוויות ההטרדה שלהן. חשוב לראות את הצורות השונות שלובשת ההטרדה המאיימת הזו, ולהפנים שאי אפשר לשפוט, אי אפשר לצפות ואי אפשר לדרוש מהמוטרדות לפעול כך או אחרת. זה תמיד יותר מסובך.
רוני, זה נכון, באינסטינקט- עדיף לברוח. אבל אולי זה בגלל שהאונ' באמת פותחת לי את הראש, קשה לי שלא לחשוב על משהו שאייל דותן אמר בכיתה על נוירוזה- שנוירוזה, בלשון אקדמית, היא כשהעבד מפנים את האדון. אז יש מצב שכל הקטע הזה של פחד הוא די זה. כלומר אולי אם רק ננסה נגלה שיש לנו יותר יכולת להתנגד משחשבנו.
עדי, עד כמה שאני חובבת תיאוריות – במיוחד כאלה על כוח וחולשה, אדון ועבד – לפעמים אני חושבת שצריך להניחן בצד. לרוב, אם נודה על האמת, מי שמטריד אותך הוא גבר. הרבה פעמים הוא חזק מאיתנו פיזית. זה לא סובייקטיבי, זה אובייקטיבי. ואז התודעה לא ממש משנה.
אני מסכימה איתך שכדאי מאוד להיפטר מתודעת הקורבן כשאנו מסתובבות בעולם. ללכת עם הרגשה פנימית חזקה של "עצמי" חזק ואיתן תמיד – אבל תמיד – יכולה לעזור, ולו במעט. קשה יותר לערער אותנו כשאנו שרויות במצב כזה. אבל שוב – זה יכול לעזור לסיטואציה, אך לא תמיד להביא לפתרונה. כשאני מאוימת פיזית, זה בעייתי לטעון שאני צריכה להשתחרר מהאדון המופנם. ייתכן שהאדון בכלל לא מופנם – האדון לא חייב להיות מופנם כדי לפגוע בי בהרבה מקרים.
רוני, אני חושבת ועדי מוזמנת לתקן אותי ,שהבדלי הכוח האלו שאת מדברת עליהם בין אשה לגבר ספציפים בסיטואציה ספציפית נובעים לא רק ואפילו לא בעיקר מהבדלי הכוח הפיזיים האקטואליים אלה מהבדלי כוח בהקשר הרחב. הרי אם היית שמה לב שמשהו מנסה לכייס אותך באוטובוס, מה הייתה התגובה המידית שלך? לשתוק ולרדת בתחנה הראשונה או לצעוק עליו "ולהרים" עליו את האוטובוס ? אני מהמרת שהיית צועקת ומתריעה מתוך הנחה בטוחה ש"קהילת האוטובוס" תעמוד לצדך. לא ככה אנחנו מרגישות כשמשהו נוגע בנו או ממשש אותנו באוטובוס. למה ?
הטרדות ותקיפות מיניות הן לא בעייה פרטית של משהי שהותקפה, זו בעייה חברתית וצריך להבין אותה בקונטקסט הזה ולהלחם בה בקונטקסט הזה. זה המשמעות של "את לא לבד" וזו המשמעות של להלחם בבושה שכופים על מותקפות על מנת שירגישו לבד . כי אם זו בעייה פרטית שלי, אז באמת אין סיכוי ועדיף לשתוק ולספוג, רק כשאנחנו מבינות את הקונטקסט הרחב ואת המקום שלנו בו אנחנו יכולות ויכולים להבין איך לשנות את המציאות הזאת עבור כולנו. השאיפה ש
שירלי, אני בהחלט מקבלת את טענתך ומסכימה איתך שמדובר בתופעה חברתית רחבה, שבמקום להוקיע אותה – נותנים לנשים לחוש לבד בחוויה, וגם לחוש בושה גדולה על מה שקרה. גם באוטובוס.
עם זאת, אני עדיין חושבת שלפעמים הכי טוב "להיכנע לפחד" ברגע האמת. אני לא חושבת שזה נכון לכולן ובכל מצב, אך גם מתנגדת למצב בו בחורה מרגישה "מחויבת" להילחם מול גבר מטריד, מתוך הרגשה שאם לא – היא תיחשב "אפס" בעיני עצמה ובעיני הסביבה. כל מקרה לגופו.
חגי, הפוסט מאוד מעניין וכתוב היטב, אבל נדמה לי שהטיעון בהתחלה די מביס את עצמו. אתה רוצה לומר שזה לא שיש משהו בעובדתיות הביולוגית או הפיזיקלית של זין, אשכים או שיער גוף שהוא אכן טוב או חזק או ראוי (וכהנה מושגים ערכיים) מכוס, דגדגן או מחזור. מה שמעורר את ייחוסי הערך הוא ייחוס קודם של גבריות או נשיות לאיברים או האירועים הללו. אבל אם זה המצב – אז המהות לא הלכה לשום מקום אלא עברה מהביולוגי לתרבותי, מהמין למגדר. שהרי המגדר מצטייר כמין "בסיס", מה שמסביר את הכל. לדעתי, אסטרטגיה יעילה יותר מבחינה פוליטית (וגם יותר נאמנה למציאות), תהיה להצביע על מתחים פנימיים בתוך הזהויות המגדריות, על הנשי שבגברי ועל הגברי שבנשי, במקום לראות אותן כיציבות ובעלות גבולות ברורים.
ראייה מהותנית של זהויות תרבותיות עלולה לעורר את האשליה שיש לקבל אותן כפי שהן, או לחילופין, להוביל להלך רוח אנכיסטי (ואשלייתי גם הוא) של היפטרות מוחלטת מהן. אבל זה לא המצב. האתגר התיאורטי והפוליטי, בעיניי, הוא לחיות אותן באופן אירוני ופתוח יותר.
גל
היי גל
אני מודה, אני מבין את כל המילים בתגובה, אבל לא ממש מצליח להבין מה היא אומרת. נכון, אני טוען שהבסיס לאבחנה המגדרית הוא, מה לעשות, המגדר, זאת אומרת ההבניות התרבותיות שיש לנו ביחס למגדרים השונים. זה שבהרבה מקרים ההבניות התרבותיות הללו לא מבוססות על כלום, ולא פעם הן מכילות יסודות סותרים זה נכון ומוכר (הדוגמא הקלאסית היא שאומרים שנשים לא יכולות לעבוד בעבודות פיזיות, ואז מבקשים מהן להיות מבשלות, כובסות וגננות). למעשה, זה בדיוק מה שאני אומר פה – שום רכיב בזהות המגדרית אינו מבוסס על "התאמתו" למגדר זה או אחר. הרכיבים מפורשים בדיעבד, לאור המין של הנושא בהם. יתר על כן, אני טוען בצורה די מפורשת שהרבה פעמים מדובר באותם רכיבים עצמם שמפורשים באופן כפול – אופן אחד לגברים ואופן שני ביחס לנשים.
אוקי, עד לכאן נראה לי שאנחנו פחות או יותר מתואמים. אבל מה אתה מנסה להגיד מכאן? לי ברור מה היסוד היציב האחד שכן קיים במגדר – ההיררכיה הסימבולית, הגורמת לכך שבכל סיטואציה של מפגש חזיתי בין גבר ואשה הערכים יוכפפו לטובת הסדר הפטריאכלי (אפילו שלא תמיד לטובת הגבר, למשל אם מאחורי האישה עומד אב חזק או בעל בעל השפעה). אני לא בטוח שאפשר לחשוב שהיסוד הזה הוא מהותני (אני לא ממש מבין מאיפה המחשבה שהבניות תרבותיות הן מהותניות או נדמות לכאלו, זה נשמע כמו אכסימורון של ממש). את היסוד הזה אני מבקש להעלים וחושב שניתן להעלים. גם אם אפשר היה לדבר על יצירת עיוותים במערך יחסי הכפיפות, המטרה היא שלא יהיו כאלה. ונכון, אני מניח שגם בעולם המתוקן יהיה סדר סימבולי כלשהו. אולי בזה אנחנו חלוקים.
יופי, חשבתי שרק אני לא מבין מה הוא רוצה.
הי,
מה שהפריע לי בכל הנושא הזה של פרשת בר-לב הוא חוסר היכולת של החברה שלנו לקבל את העובדה שגם אישה חזקה יכולה להיות קורבן.
אני חושבת שזו הסיבה שבגללה מחפשים תירוצים למה התלונה שלה לא מוצקדת – העבר המיני שלה, התארים האקדמיים, הפעילות הציבורית שלה ואפילו המראה שלה.
כולם מצפים מאישה, שמכריזה על עצמה כקורבן, שתיראה כזאת ותתנהג כזאת. היות ולהטרדה מינית אין בדרך כלל סממנים פיזיים שאפשר לראות, החברה מצפה ממנה שתתנהל מתוך בושה – כלומר שתיראה שברירית, שלא תרצה לדבר על הנושא, שלא תוכל לעמוד מול קהל ובאופן כללי שהיא תשב בביתה, עדיף בחושך ותשתדל שלא למשוך תשומת לב.
באה לה הד"ר אינס, נחשפת מול כל העולם ואפילו נואמת נאום קוהרנטי ותקיף בפני קהל ואמצעי תקשורת. התגובה של כולם (נשים וגברים וכאחד): איך היא מעיזה להתהדר בשיער בלונדיני, בתואר אקדמי ועוד "מתעקשת" להתלונן על ההתנהלות של גברים רמי דרג במשטרה.
אין ספק הד"ר אינס היא לא אישה שמתנהלת מתוך בושה. מה שאנשים מסרבים להבין שקורבן של הטרדה מינית זה לא משהו שאדם לוקח על עצמו. זה משהו שכופים עליו. זה בכלל לא קשור למראה או להצלחה האישית של הנפגעת. גם הטרדה של אישה מצליחה ואפילו, ר"ל, ליברליות מבחינה המינית, אסור להטריד.
אם כבר (התקשורת, הקהל) רוצים לחרוץ דין לפי אלמטים חיצוניים, ראוי לבחון דווקא את המטריד. האם הוא אדם בטוח בעצמו? האם הוא מצליחן, רגיל שדברים באים לו בקלות ורגיל להיות בעמדת שררה? יש גם המון גברים כאלה שהם ישרים ועדינים ומלאי כבוד למי שעומד מולם, אבל על אלה, בדרך כלל, נשים לא מתלוננות.
מה שהפריע לי באופן אישי בפרשה הוא חוסר הבהירות בפרסומים לגבי העובדות בתלונה שלה. אני לא מתכוונת לפרטים העסיסיים, אלא פשוט לזהות התוקף! היא בכלל לא התלוננה על בר-לב. היא התלוננה על אדם אחר והתבקשה להעיד על מה שקרה בינה לבין בר-לב. בסופו של יום, הניצב הנכבד בר-לב לא יהיה המפכ"ל הבא לא בגלל העדות שלה, אלא בגלל הרפתקאותיו המיניות. כנראה שאין במעשיו אלמנטים פלילי, אבל פה זה לא איטליה והוא לא ברלוסקוני.
פוסט מצויין, וגאה שתרמתי לו בספרי לך על הריף של סטיינהם!
חגי, הגעתי לכאן דרך יופי וזה אכן פוסט מצויין וחשוב מאוד, במיוחד בימים אלו כשקוראים את הטוקבקיסטים ובמיוחד הטוקבקיסטיות ומבינים שיש עוד המון המון עבודה.
בלוג מבורך.
לדר" אורלי אינס יש לא רק מחזור. יש לה גם ביצים.
הבעיה היא התקשורת שמרשה לעצמה לסחוט חדשות מקורבן כי הכתבים יודעים שהקורבן לא תגיב. אפשר להגיד מה שרוצים הרי אף אחד לא יגיד שזה לא נכון. אורלי שברה את הכלים.
עוד על הטרדה מינית ותגובה מאוחרת של נפגעות כאן
שלום חגי
רק היום קראתי את הפוסט על "גברים במחזור", ובדיוק לפי כמה ימים כתבתי גם אני על המאמר של גלוריה סטיינם בבלוג שלי שהוא כולו על מחזור. אתה מוזמן לבקר
http://dragonsdays.wordpress.com/
ארגמן