אין מספיק אהובה תומר

8 דצמ

|מאת רוני|

הבוקר פתחתי את העיתונים, והמשכתי לקרוא את הכתבות הרבות שמדווחות על השריפה בכרמל; הרס הטבע, תהיות על זהות המצית, והספדים לאלה שנספו, בראשם אהובה תומר, מי שהיתה מפקדת תחנת משטרת חיפה. תומר היתה כנראה אישיות שהותירה באנשים רושם רב, בפועלה המסור במשטרה. תומר היתה לאישה הראשונה לפקד על תחנת משטרה, כשהתמנתה לפקד על תחנת משטרת נהריה, ועשתה היסטוריה נשית נוספת בשורות המשטרה כאשר התמנתה להיות מפקדת תחנת משטרת חיפה, תחנה המשטרה הגדולה ביותר במדינת ישראל. העיתונים הקדישו את שעריהם בימים האחרונים לאהובה תומר.

בהסתכלות מהירה על הנספים באסון השריפה בכרמל, מוצאים קבוצה הטרוגנית ביותר של אנשים המרכיבים את החברה הישראלית על כל פניה וגווניה: צעירים ומבוגרים, צעירות ומבוגרות, נשואים ונשואות, רווקים ורווקות, מזרחים, אשכנזים, דרוזים, אישה שנקברה מחוץ לחלקה היהודית בשל היותה אמא לא-יהודייה, אישה לסבית שחיה עם בת זוג ושלושה ילדים, אנשים ונשים שהותירו אחריהם משפחות שלמות. בנוסף, מתו קציני וקצינת משטרה, ונער בן שש עשרה, שהתנדב בשירות כיבוי האש.

פעם נוספת, מדהים להיווכח כיצד האבל מאחד את החברה הישראלית. חוץ מ"הערבים" – ה"אויב" האולטימטיבי שאף פעם לא זוכה לחנינה, כמו שתיארו בהצלחה רועי צ'יקי ארד ויוסי גורביץ' ברשמים שלהם על השריפה– הנספים, על שלל פניהם השונות ואורחות החיים שבחרו להם, הוכתרו כגיבורים, גם על ידי אחרוני הטוקבקיסטים מהירי ההקלדה ומשולחי הרסן; קשה יותר לזעום על אישה לסבית שהקימה משפחה והביאה לעולם ילדים, כשבת זוגה נראית ממררת בבכי על קברה הטרי.

בעיתון "ישראל היום" שהתגלגל לידיי הבוקר בתור לרופא, התפרסם טור דעה קצר מאת בועז ביסמוט תחת השם "בכל זאת, יש על מי לסמוך". ביסמוט לא כתב דעה נוקבת וביקורתית על השריפה בצפון בטורו הקצר (הוא נזף בעיתונאים הרבים שמיהרו להעביר ביקורת על כל העולם, אך מייד סייג את דבריו וכתב "בצדק"), אלא דווקא החליט להתמקד בסיפורם של אהובה תומר ואלעד ריבן, קצינת המשטרה והנער בן השש עשרה, שנספו בשריפה. ביסמוט החליט להתמקד בשני הנספים כדי לאשר את טענתו שלא כל משטרת ישראל מושחתת ומופקרת מינית, ולא כל נער בן שש עשרה הוא פרחח שצמוד לאייפוד שלו ולג'וינט מזדמן. "יש על מי לסמוך," ביסמוט כתב בפאתוס, והראה כיצד החברה הישראלית עדיין שופעת מלח הארץ בדמות נערים גיבורים וקצינות משטרה מעוררות-השראה, על מנת להחזיר קצת שקט ונחת לליבנו הדואב, שעובד שעות נוספות על מתכונת "ביקורת" מאז יום חמישי האחרון.

עליי זה עבד: ביסמוט, על רטוריקת ארץ-ישראל-היפה שלו, נגע לי בעצב רגיש וצמא לנחמה, וגרם לי להשמין קצת מנחת במושבי. ואם לוותר רגע על הציניות, באמת הרהרתי בסוהרים והסוהרות, הקצינים והקצינות ואותו נער צעיר, וידעתי שהם באמת גיבורים שלא נכנעו לפחד, לא היססו, ויצאו להציל חיי אדם, אך שילמו בחייהם. אך הנחתו של בועז ביסמוט לא עוררה בי חשדות עזים מדי בדבר הביקורת שלי כלפי משטרת ישראל, וכשחזרתי הביתה ופתחתי מייל שקיבלתי מחגי, שוב התהפכה על פיה תחושת ה"יש על מי לסמוך" (הזעירה) שהתעוררה בי – זו שמתעוררת בי לעתים רחוקות כל כך, במיוחד בימים טרופים אלה של מחדלים מערכתיים כה קשים לעיכול.

חגי קיבל למייל שלו לינק לכתבה, והעביר אותו הלאה אליי ואל שירה: "תיעוד: פניה המכוערות של משטרת ישראל" היתה הכותרת שקידמה את פניי באתר nrg. "דווקא כשבועז ביסמוט כמעט ושכנע אותי," חשבתי בדכדוך. תת הכותרת של הכתבה היא: "כתב מעריב תיעד בוידאו שוטר שהוזעק לסיים קטטה. הוא דרש מאישה שהוכתה לעמוד מולו וכשסירבה, דרך עליה, בעט, ומשך בשיערה." וזה מסכם היטב את אשר מתועד בקטע הוידאו הקשה. אך תמונה אחת שווה אלף מילים, והקטעים המצולמים לא מותירים מקום לספק – שוטר בתפקיד, מוקף שוטרים נוספים ואנשים שהביטו מהצד, מכה אישה שזה אך הוכתה ונותרה מוטלת על הקרקע – מכה אותה באלימות, מבלי שמי מהסובבים מתערב, למעט שוטר אחד שבעדינות רבה מדי מנסה להניא את השוטר הראשון מלהמשיך ולהשתלח באישה הנסערת.

כמה ימים אחרי השריפה בצפון, הטוקבקיסט המצוי חזר לתפקד, יחד עם "פניה המכוערות של משטרת ישראל" וחוסר האמון הבסיסי של אנשים בישראל במערכת, כמו גם חוסר האמון בנשים, שכתב עליו יפה חגי פה בבלוג, בהקשר לפרשת אורלי אינס ואורי בר-לב. בכתבה הנוכחית ב-nrg, רוב הטוקבקים אמנם מגנים את השוטר, ובוכים את בכיים של אזרחי ישראל באשר הם, אך כמות לא מבוטלת של אנשים שוב מפנה אצבע מאשימה כלפי האישה הנראית בוידאו – ה"מניפולטיבית" ש"נהגה באלימות כלפי השוטר", ומבקשים מהמשטרה שתפסיק "להיות סובלנית כלפי אנשים אלימים". וכמובן, טוקבק או שניים שמצביעים על כך שלא באמת ניתן לראות מה קרה ולהסיק מסקנות מהחומר המצולם שמופיע בכתבה. כי למה לא להטיל ספק, כשאפשר להטיל ספק במהימנותה של אישה.

כשקראתי את הכתבה וצפיתי בוידאו, נזכרתי באותה הפעם – היחידה בחיי עד כה – שקראתי למשטרה, כשהאלימות בין בני הזוג השכנים שלי הסלימה לכדי אלימות פיזית. היתה זו גם הפעם הראשונה שהייתי באינטראקציה בלתי אמצעית עם שוטר ושוטרת, שבאו בתגובה לקריאתי, וביקשו לדעת ממני מה שמעתי, ראיתי, והבנתי שקורה בדירה ליד. כפי שכתבתי באותו פוסט על המקרה, האינטראקציה עם השוטר והשוטרת לא היתה לי פשוטה. ראשית, הם הגיעו כעשרים דקות מהרגע שהתקשרתי למשטרה. זו, כמובן, לא אשמתם הישירה, כי אם אשמתם של אלה המנהלים את שירות השיטור הישראלי כמו שמנהלים את שירותי הכיבוי – וכולנו כבר יודעים מה זה אומר. אך לאחר שלבסוף הגיעו ונכנסו לבדוק שהכל בסדר, השוטר יצא ראשון, בעוד השוטרת כנראה נותרה מאחור לבצע את הבדיקות הסופיות.

כשיצא השוטר אל הרחוב,  הוא הביט בי כמפקפק בדבריי, וגרם לי להרגיש כמו ילדה תמימה שבזבזה את זמנו, ואת כספי הציבור. רק כשהשוטרת יצאה מהדירה וניגשה אליי, קיבלתי מילות נחמה מחזקות. "טוב שהתקשרת," היא אמרה. "במקרים כאלה כמעט אף אחד לא מתקשר. לפחות עכשיו הם נמצאים במעקב. תתקשרי שוב אם את שומעת משהו." נשמתי לרווחה – פעלתי כשורה, ואף מעל ומעבר. אך נותרתי תוהה – כיצד שני השוטרים האלה עובדים יחד? איך שוטרת שאוחזת בדעה זו, יכולה לפטרל עם שוטר שמאמין, בבסיסו של עניין, שנשים מוכות אינן עניין של מה בכך?

לאותו פוסט קיבלתי תגובה מיופי, שגם העבירה את הכתבה הנוכחית על השוטר המכה לחגי. יופי כתבה בתגובתה לפוסט, "זווית של הסיפור החשוב והקשה הזה שהייתי רוצה להתעכב עליה, היא שהשוטרת עודדה אותך והודתה לך. בגלל זה, בין השאר, צריך נשים בכוחות השיטור, כמו גם בכוחות הבטחון."

זה נכון – במערכות הבטחון חסרות נשים. אינני יודעת כמה נשים משרתות במשטרה, אבל נוכחותן בשטח חסרה. אינני טוענת שגברים לא יכולים להיות שוטרים מעולים. כמובן שהם כן. אך במערכת אכיפת-חוק, שמטפלת בנשים ובגברים כאחד, על כל המורכבויות שמגיעות יחד עם פשע, אלימות וגם אלימות על רקע מיני ומגדרי, זהו מחדל מהמעלה הראשונה, שאין מספיק נשים; נשים שיודעות מה המשמעות של להיות נשים, ולחוות אלימות שבעיקר נשים חוות – אלימות על רקע מיני ומגדרי, בתור התחלה. אותו שוטר שהטיל ספק בדבריי, כנראה באמת ובתמים לא מבין מדוע כה נחרדתי מהצעקות העזות שבקעו מדירת שכניי. לדידו, היה זה ריב סביר בין אוהבים, ותו לא. ואולי זה פשוט לא מספיק חשוב בעיניו.

אין מספיק שוטרים גברים בעלי רגישות לאלימות כלפי נשים, כך אנו נוכחים לדעת פעם אחר פעם. זה לא שאין – אלא שאין מספיק. וגם אין מספיק נשים בשורות המשטרה, ועוד פחות נשים נמצאות בדרגים הגבוהים – שם מנהיגים מדיניות, ומשפיעים על העניינים בשטח. אהובה תומר היתה יחידה במינה, ועיתונאים רבים לא התביישו להצביע על ההתקדמות יוצאת הדופן שלה במשטרה, על אף היותה אישה. ולא בכדי – כנראה שהדרך מעלה רצופה מכשולים, עבור גברים גם כן, לא כל שכן עבור נשים. אך שילוב נשי ם במשטרה הוא מטרה חשובה מאין כמוה, ושילובן בכוחות הבטחון השונים עשוי להוביל לרגישות מוגברת לנשים, וכך גם יוביל לשיפור המשטרה. אהובה תומר לא היתה "קצינת נשים", אלא קצינה שמילאה את תפקידה עבור גברים ונשים כאחד, אך יש מעטות כמוה, ושילוב נשים נוספות בתפקידי מפתח במשטרה הוא מהלך שטרם חזינו בו.

הייתי שמחה לחשוב שכמו שבועז ביסמוט כתב, "יש על מי לסמוך", אבל לצערי הרב שוב גילינו שנכון לכרגע, אפשר לנקוט באופטימיות זהירה במקרה הטוב. אין ממש על מי לסמוך – לא על שר הפנים, לא על משרד האוצר, בקושי על ראש הממשלה, ובטח ובטח שלא על שוטר שאנו קוראים לעזרתנו בלילה חשוך ואפל. אין מספיק שוטרים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם. אין מספיק שוטרים. אין מספיק שוטרות. אין מספיק אהובה תומר.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “אין מספיק אהובה תומר”

  1. Sharon דצמבר 8, 2010 בשעה 3:40 pm #

    אני לא בטוחה שזה רק עניין של הימצאות פיזית ומספרית של נשים. לא כל הנשים רגישות ולא כל הגברים חסרי רגישות, בין בכלל ובין בפרט בנושאים כמו אלימות במשפחה וכו'. מנסיוני (הדל), שוטרות הן ממש לא יותר רגישות, קשובות או מודעות משוטרים. לכן בהקשר הזה הטיעון הוא שאנחנו צריכים יותר א/נשים טובים/ות בכל התחומים.
    וביחס לצירוף נשים – המטרה היא גיוון בדעות והתנהגויות, אבל זה קשה להשגה כשיש מעט נשים שמפנימות את הקוד הקיים. זה בעיני הטיעון לחובה להכליל (ובה במידה גם עולים, ערבים, מזרחים וכו').

  2. צ'ארלס ארתור ג'יימס דצמבר 8, 2010 בשעה 6:52 pm #

    אהובה באמת הייתה דמות מוכרת בצפון ומיוחדת במינה. אני שמעתי רבות את שמה, והשותף שלי ששירת במשטרה הכיר אותה. כשמתה הביעו מגזרים שונים מהצפון, כולל חרדים וערבים, הערכה והוקרה למפקדת הזו.
    לגבי שאר הדברים, שריפה בכרמל לא באמת תשנה את הטוקבקיסטים (שריפת הטוקבקיסטים, לעומת זאת, זה סיפור אחר).

  3. קרין דצמבר 9, 2010 בשעה 9:12 am #

    פוסט מרגש ונוקב – עלו לי דמעות בעיניים. אהובה תומר, אגב, קידמה גם נשים רבות שעבדו תחתיה, וזה כל כך חסר. כואב שהיא עלתה לכותרות בנסיבות הללו, וכואב שיש כל כך מעט כמוה במשטרה.

    תודה על הפוסט.

  4. עדי סברן דצמבר 9, 2010 בשעה 10:57 am #

    אני לא נוטה להסכים בעניין של "יותר נשים במשטרה=פחות אלימות", כמה שהייתי רוצה להאמין בכך. למי שיש כוח יש נטייה לנצל אותו, לא משנה מי את/ה. אם מאפיינים מגדריים זה משהו שמודבק לאנשים בתפקידים מסויימים, הרי גם נשים שיימצאו בעמדות כוח ינהגו באופן הטיפוסי לאנשים במעמד זה.
    מה גם שלמרבה הצער אין איזה אחווה נשית גדולה משותפת שגורמת לנשים לדאוג לנשים. אם כבר, הסביבה משפיעה עלינו להיות אשה לאשה זאבה, לקטלג אחרות כסוררות שאנחנו לא היינו חלק במזימה המרדנית שלהן. זה בהחלט נכון למיקרו-חברות של כוחניות כמו המשטרה, שוב, למרבה הצער.

    • רוני דצמבר 9, 2010 בשעה 11:02 am #

      עדי,
      לא טענתי ש"יותר נשים = פחות אלימות" כטענה פשוטה. אולי זה לא ברור מהטקסט, אבל יש פה שתי טענות שונות:
      1. המשטרה נגועה באלימות
      2. חסר כוח אדם נשי במשטרה
      מה שמקשר בין שתי הטענות היא אהובה תומר, אשר גם היתה אישה וגם היתה מופת לשיטור מצוין. מה שהתכוונתי להעביר, זה שחבל שאין עוד כמו אהובה תומר, גברים ונשים כאחד, אך שלצד זה שהיא היתה בנאדם, היא גם היתה אישה. ושחשוב שתהיינה נשים הן בגלל עקרון הייצוג ההולם, והן בגלל שנשים יביאו ערך מוסף. ערך מוסף שקשור לרגישות לבעיות נשיות. כמובן שכמו שאני רוצה ששוטרים גברים יהיו ברמה גבוהה, כך אני מצפה לנשים ברמה גבוהה.

      נשים נוהגות "אישה לאישה זאב" לרוב כשאין להן קול, או כשהן מיעוט בקבוצה גברית. צדקת כשכתבת שהסביבה משפיעה עלינו לנהוג כך.

  5. חגי דצמבר 9, 2010 בשעה 11:52 am #

    אני לגמרי מסכים עם קרין, גם לי עלו דמעות בעיניים כשהגעתי לשורות האחרונות…

    בכל מקרה, בהמשך לדיון פה, אני רוצה להוסיף שתי מחשבות. אחת היא שאם יהיו יותר נשים במשטרה סה"כ האיכות של המשטרה תהיה טובה יותר, כי במקום שוטרים בינוניים שממלאים היום תפקידים שונים בגלל שהם האופציה הכי טובה, יהיו שוטרות טובות מהם (במילים אחרות, ה"פול" הכללי של המשטרה יהיה הרבה יותר גדול ולכן המשטרה תוכל לגייס באופן כללי רק את הגברים והנשים האיכותיים יותר).

    מחשבה שניה היא על המבט הנשי של השוטרות. ברור שלא כל שוטרת מודעת ואכפתית לפגיעות בנשים. יחד עם זאת, יש דברים שגברים פשוט לא רואים. לפעמים הסיבה לא נעוצה בכלל בגברים אלה בעובדה שלנפגעת אלימות או עבירה אחרת (ולאו דווקא אלימות מינית) יותר נוח לדבר עם אישה מאשר עם גבר. האופצייה הזאת יכולה להציף הרבה מאוד דברים שהיום נשים שזקוקות למשטרה לא יכולות לדבר עליהן. לפני כמה זמן הילרי קלינטון סיפרה באו"ם שהצבא האמריקאי הקדיש תקציב לאספקת מקורות מים נקיים באזורי מלחמה בשביל לקדם את זכויות האשה. בהתחלה זה נשמע מאוד מפתיע, אבל הסיבה לכך היא שבאזורי לחימה לרב הנשים נשלחות להביא את המים והדרך למקור המים היא אחת הזירות המרכזיות בהן נשים נחשפות לאלימות ככלל ולאלימות מינית בפרט. את הסיפור הזה של נשים בשדה הלחימה אנחנו אף פעם לא שומעים. אולי זה בגלל שלאף אחד לא אכפת, אבל אולי זה גם קשור לעובדה שלנשים הללו קשה לדבר עם לוחמים מסוקסים על תקיפות בדרך למקור המים.

  6. גלעד דצמבר 11, 2010 בשעה 6:47 pm #

    במשכורות שמשלמים היום לשוטרים מתחילים, לא יהיו שוטרים טובים יותר ולא שוטרות טובות יותר.

  7. חגי דצמבר 20, 2010 בשעה 12:05 am #

    שיר שכתבתי בעקבות הפוסט:

    אין מספיק אהובה תומר

    אף אחד לא מתעניין יותר
    בארבעים ושלוש אלף סודאנים שעברו את הגבול.
    שמונים ושש אלף קילומטרים של כביש
    התמוטטו בדרך שבין פאקיסטן להודו
    זה כמעט כפול מהיקף כדור בארץ.
    מדדי הצמיחה הצטמחו
    במאתיים חמישים ושמונה
    נקודות
    עד לסגירת יום המסחר
    למעלה מארבעים ושלוש אלף דונם של חורש
    נשרפו במורדות הכרמל.
    ארבעים ושלושה אנשים
    נשרפו במורדות הכרמל.
    רק מי שהכיר את אהובה תומר
    יודע עד כמה נורא האסון
    לאהובה תומר
    ולארבעים ושניים הנספים הנוספים
    שהקריאו את שמם בחטף
    ולבני משפחותיהם
    ולחבריהם
    ולכל מי שקרא בעיתון
    עד כמה הוא צריך להיות עצוב
    ביום הנוראי הזה.
    זה אסון נורא
    למי שהכיר את אהובה תומר
    וזה אפילו לא אסון
    להודי שתקוע בפקק
    ולסודאנים,
    שלא קוראים עברית או ערבית או רוסית
    ולא יודעים על השריפה,
    שאהובה תומר מזכירה להם ארבעים ושלוש אלף שוטרים
    שרודפים אחריהם
    והם לא יודעים שאהובה תומר קפצה אל תוך האש
    להציל את הלכודים.
    אף אחד לא מתעניין יותר
    בארבעים ושלוש אלף סודאנים שעברו את הגבול
    חוץ מהחיילים שצריכים לאחסן אותם
    ביבילים הישנים
    וחוץ מהסודאנים עצמם
    שאסונם
    נורא מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: