זנות ורעב – לקראת יציאה מהמלכודת הליבראלית

|מאת חגי|

לפני מספר חודשים התחלתי להדריך במועדנית נוער וללמד את קבוצת הבוגרים עקרונות מרכזיים במשפט. בשבוע החולף הנושא של המפגש היה אלימות מינית, נושא שחברי הקבוצה חיכו לו הרבה זמן, ומעצם טבעו הוא עורר הרבה מבוכה וסערה בקבוצה. את הפגישה התחלנו בשאלה מהו אונס. כולן וכולם הסכימו שכפיה אלימה של מין על אשה זה אונס. אחרי דיון קצר, הגענו למסקנה שגם כפיה אלימה של מין על גבר צריכה להחשב כאונס (אף שכיום לשון הסעיף הינו "הבועל אשה"). לאחר מכן התעוררה השאלה האם כאשר האשה נכנעה לאיום של תוקף ושכבה איתו ללא התנגדות, עדיין מדובר באונס. גם במקרה הזה, אחרי דיון קצר, הצלחנו להגיע לקונצנזוס. לב הדיון היה סביב שתי שאלות – האם ניצול של אשה מאוד שיכורה צריך להחשב לאונס, והאם ניצול מצוקה כלכלית קשה של אשה צריך להחשב לאונס. סביב שתי השאלות הללו הקבוצה התפצלה, ולמרבה ההפתעה לא באופן מגדרי. חלק חשבו שצריך להפריד בין המצוקה, בין אם הרצונית (שכרות) ובין אם הלא רצונית (עוני) למעשה עצמו. החצי השני של הקבוצה טען שההפרדה הזאת היא שקרית ושההבדל בין החזקת אקדח לראשה של אשה, ובין העמדתה בצומת בחירה בין רעב לבין זנות, הוא הבדל קטן מאוד. חברי הקבוצה כולם גם הצליחו לראות בלי שום קושי שהתוצאות של הויכוח שלהם ישפיעו על איך שהם צריכים להתייחס לפורנו, שהוא בעצם זנות מצולמת. למרבה האכזבה, דווקא כשהיה נראה שהקבוצה המזהה זנות (או לפחות, את החלק הארי של "תעשיית" הזנות) עם אונס, נאלצתי לגלות לקבוצה שהחוק אינו אוסר על זנות. למעשה, זונות אפילו חייבות במס הכנסה.

בגיליון האחרון של "משפט וממשל" פרסמה פרופ' נויה רימלט מאמר ששמו "על זנות, מגדר ומשפט פלילי: הרהורים על הצעת החוק להפללת צרכי זנות". המאמר מעניין, נגיש, ומומלץ לקריאה. בקווים כלליים, רימלט בוחנת בפרספקטיבה משפטית, היסטורית ומגדרית את שני הטיעונים המרכזיים בעד לגליזציה של זנות.