Tag Archives: תרבות

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. להמשיך לקרוא

צריך שזה יהיה יפה

27 מאי

ארבעה שירים. גוף, הריון, הפלה.

כמה רצון יש בנו לשמור על חיים שנוצרים בתוכנו לעתים בלי כוונה, כמה רצון יש בנו להישמר מהם, לשמור על עצמנו מפניהם.

המחשבה שמשהו יכול לגדול בתוכנו.

האם מה שצומח בפנים מסמל התחלה, או סוף.  האם יש התחלה ללא סוף או סוף ללא התחלה. 

מהו מחול השדים שמתחולל בנו כשצריך לזקק רגע אחד של החלטה – להנציח את הרגע וליצור מתוך אבדן, ליצור מתוך כוח, ויתור על כוח.

לקשור כתרים לאותיות, לוותר על תשובה.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: הכי זוהרת

8 מאי

|מאת שירה|

לפני שבועיים בערך נכנסה לחנות הספרים שאני עובדת בה לקוחה קבועה וצעירה, בת 12 ליתר דיוק, ושאלה אם יש לנו ספר מסדרת "בנות". יצא לי בעבר לראות את אחד מהספרים האלה על המדפים אצלנו ואפילו חשדתי בו קצת בגלל השם שלו, אבל לא הזדמן לי אף פעם לדפדף בו בשביל לראות במה מדובר. בגלל שהיה לנו בחנות רק עותק אחד, אחרי שמכרתי אותו ללקוחה המרוצה, שחברה שלה המליצה לה עליו בחום, שוב לא יצא לי לבדוק מה הסיפור עם הספר הזה וכמעט שכחתי מכל העניין. רצה המקרה וחגי נתקל בספר מן הסדרה ממש באותו השבוע. במהלך שיטוטיו בסופרמרקט השכונתי שלו הוא גילה ספר אחר מן הסדרה בשם "בנות, הכי זוהרת" בערמת ספרי המבצע.על גב הספר מפורטים הדברים שמחברת הסדרה חושבות שצעירות בנות 12 והסביבה פשוט חייבות לדעת:

להמשיך לקרוא

אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה. להמשיך לקרוא

רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

15 מרץ

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

להמשיך לקרוא

מי מפחד מנערה עם קעקוע דרקון?

18 פבר

|מאת חגי|

*

 פרופ' דלפין רו, ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת אתנה, היא האויבת הגדולה של החשיבה החופשית, האומנות, החופש האקדמי והחברה. לא רק שרו, צרפתיה יומרנית, העזה לבקר מרצה על כך שהוא מלמד את הדרמות היווניות מבלי להתייחס כלל להבניות המגדריות הבעייתיות, ובעצם אף לאשרר אותן, היא גם דוחפת את אפה לעניינים לא לה, ורודפת אחרי גברים תמימים שכל מה שהם רוצים זה לשכב עם נשים במחצית מגילם. פרופ' קולמן, הקורבן האולטימטיבי של הפמיניזם הזועם, משלם את המחיר. אף שהוא יודע שעם אנשים כמו רו אין אפילו טעם לדבר הוא משלם את המחיר ומורחק באופן משפיל מהמוסד האקדמי הקטן.

להמשיך לקרוא