שלג, זכוכית, תפוחים

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו?

|מאת חגי|

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.   

מיס פיגי ואני

|מאת שירה|

תמיד היו לי רגשות מעורבים בקשר למיס פיגי. מצד אחד, היא הצטיירה לי בתור דמות צעקנית, אגרסיבית, חסרת עידון ובעלת מחסור מוחלט במודעות עצמית. אף פעם לא באמת הצלחתי להזדהות עם החזירה הבלונדינית, הראוותנית, הקשקשנית, שמתעקשת לנשק את הצפרדע שלא באמת רוצה לנשק אותה בחזרה. מצד שני, ככל שעברו השנים, התחלתי לראות אותה פתאום בתור דמות נשית חזקה, כזאת שיודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה, בתור מישהי שלא מתחשבת אפילו קצת במה שאחרים חושבים שהיא אמורה להיות, מה שנראה לי די נדיר.

זה לא שאין בעיות עם הבובה שהיא מיס פיגי, נתחיל בזה שהיא מייצגת תופעה רווחת בטלוויזיה שמוכרת בעולם התקשורת בתור The Smurfette Principle. הניתוח של התופעה, שנערך במקור בתחילת שנות ה-90 אבל לצערי הוא עדיין די רלוונטי, הראה כיצד אם לא היה מדובר בסדרה שמיועדת במיוחד לנשים, ברוב סדרות הטלוויזיה הפופולאריות הוצגה תמיד רק אשה אחת בעלת תפקיד מרכזי. דמות שבדרך כלל גם התאפיינה בתכונות נשיות סטראוטיפיות למדי.

ובאמת, בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר בייצוג לגמרי לא מאוזן של המציאות, גם הקיצוניות של הדמות שלה היא קצת בעייתית. כלומר, בגלל שבעולם של החבובות מיס פיגי היא האשה בה הידיעה, העובדה שהיא בעצם חזירה תאוות פרסום, בעלת מיניות מתפרצת, צעקנית על גבול הצווחנית וגם מי שמרביצה לחבר הצפרדע שלה על בסיס קבוע, לא יכולה שלא להעביר לצופים ולצופות הצעירים מושג חלקי ולא לגמרי חיובי של מה זה אומר להיות אשה או לפחות אשה מצליחה.