פרשת מסמך הפז

*פוסט אורח*

|מאת אור|

בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה בעיתון "עכבר העיר" תחת הכותרת "פרשת מסמך הפז: דירוג הביצועים הסודי של גברי תל אביב". הכתבה מתארת קובץ בגוגל דוקס "שעובר מאישה לרעותה", ובו טבלה עם שמות גברים שונים וכן דירוג ביצועיהם המיניים על פי ניסיון העבר של המדווחות. "במקור הקטע מבחינתי היה אסטרטגי נטו" מסבירה גילי (שם בדוי), מקימת המיזם "רציתי רק להגיד לגברים שהייתי איתם שאני ועוד בחורות עשינו רשימה כזאת כדי להכניס אותם קצת ללחץ". אלא שלטענתה, לאחר שהתייעצה ושיתפה כמה מחברותיה ברעיון הוא התגלה כבסיס מעולה ליצירת אחווה נשית. יתרה מכך, בהמשך מצדיקה גילי את קיומו של המסמך כדרך להלחם בתופעה של הטרדות מיניות כלפי נשים. ניתן להבין כי יצירתה של אותה אחווה נשית היא, לדעת המרואיינת, לא פחות מאשר אקט פוליטי, כזה המאגד יחידות חסרות כוח (הנשים המדרגות) אל מול קבוצה מאוגדת וחזקה (המין הגברי).

תגובתי הראשונית לגילוי קיומו של מסמך זה הייתה שאט נפש. מדובר במהלך פוגעני כלפי גברים הנעשה בצורה כמעט שרירותית. זוהי אכזריות המופעלת ללא הבחנה בין אשמים ללא אשמים ובלי לתת את הדעת על התוצאות. המסמך נועד לאיים על גברים סטרייטים תל-אביבים באשר הם. עבורי, גם אם שמי לא מופיע ברשימה, מדובר באפשרות של השפלה פומבית ובחדירה גסה למה שהינו פרטי ואישי. בעיני, המסמך בטח ובטח שאינו מעודד דחף לשינוי בהרגלי המיטה, כי אם חשש להיכנס למיטה מלכתחילה. אלא, שהאג'נדה מאחורי המסמך איננה מתחילה ונגמרת ברצון להביא לשיפור בביצועיהם של הנידונים, היא מתיימרת ליצור שינוי פוליטי ואם מטרת הטבלה הינה מניעת הטרדות מיניות, עליי לומר כי אינני רואה כל קשר בין מטרה זו לבין הדרך שהיא מאמצת.
 

המאבק כנגד הטרדה מינית (שכמובן לא נפסק) הוא הישג גדול של הפמיניזם בחמישים השנים האחרונות. הוא מהווה שינוי בהתנהלותנו היומיומיות בחברה ובנורמות הבסיסיות שלנו, ולכן הוא מהלך מפתח בכינון יחס שוויני לגברים ולנשים. אלא שהמאבק מכוון כנגד הגברים המטרידים וכן כנגד המערכת החברתית והמשפטית המאפשרת את ההטרדה. מטרתו מעולם לא היתה לפגוע בצורה שרירותית כנגד כל זכר בחברה בהיותו זכר. וודאי שהוא אינו מיועד בכדי לצאת כנגד גברים שקיימו יחסי מין בהסכמה אך יכולתם המינית אינה עומדת בסטנדרטים שקבעה בת הזוג.

שלג, זכוכית, תפוחים

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

לשבור את הקרטל

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.