Tag Archives: שפה

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא

מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול

21 יונ
*פוסט תגובה*
|מאת שיר|
דיסקליימר קצר: פוסט זה נכתב כפוסט תגובה לפוסט של חגי. עם זאת, ההבנה שלי לגבי מערכת המשפט הישראלית ודרך פעולתה, ברובה, הדיוטית משהו. לא אוכל, לכן, להגיב לטענות הספציפיות המשפטיות שחגי העלה. כמו כן, דעותיי הן שלי בלבד, ולא מייצגות את הכצעקתה או כל מנהלותיה.

כל מאבק ציבורי הוא מאבק שנישא על גבם של אנשים מסוימים. זה נכון מאוד, בעיני, שמאבק זה לא יהיה על גבם, חשבונם וחייהם של אלו אשר חשופים בו ביותר לפגיעה ואשר המאבק נעשה בשמם. זה לא אומר שלא קיימת פגיעה אחרת, נפגעים אחרים, או שמאבקים אחרים אינם מוצדקים, או שקולם לא צריך להישמע. אבל גרעין חכמת המאבק המוצלח היא גם לדעת היכן, ומתי, יש לפעול ולהשמיע קול. בשפה שלי עם עצמי, אני קוראת לזה "להבין את גבולות הז'אנר".

אני כותבת את כל זה כי אני קוראת את הדברים שחגי העלה על הכתב, ואני רוצה לצרוח בהסכמה. ההסכמה שלי מגיעה ממקום אחר – של מישהי שפועלת בשדה הממוקש חברתית עד אימה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית (בעיקר על הטווח הקל יותר/"אפור" של המקרים, אבל לא רק). המאבק הציבורי המשותף ללהטבא"ק ולנפגעות עבירה נעשה גם על גבי, על גבינו, בין אם נרצה בכך או לא. אנחנו פני המאבק הציבורי, עם כל הסטיגמה (ולעיתים הסטיגמטה התרבותית) הנלוות לכך. וברוב המקרים, המודעות למאבק הציבורי היא זו המצרה את צעדי. אלו הם גבולות הז'אנר.

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

צריך שזה יהיה יפה

27 מאי

ארבעה שירים. גוף, הריון, הפלה.

כמה רצון יש בנו לשמור על חיים שנוצרים בתוכנו לעתים בלי כוונה, כמה רצון יש בנו להישמר מהם, לשמור על עצמנו מפניהם.

המחשבה שמשהו יכול לגדול בתוכנו.

האם מה שצומח בפנים מסמל התחלה, או סוף.  האם יש התחלה ללא סוף או סוף ללא התחלה. 

מהו מחול השדים שמתחולל בנו כשצריך לזקק רגע אחד של החלטה – להנציח את הרגע וליצור מתוך אבדן, ליצור מתוך כוח, ויתור על כוח.

לקשור כתרים לאותיות, לוותר על תשובה.

להמשיך לקרוא

רגישוּת: לא ידוע

18 מאי

|מאת רוני|

אני שולחת יד לפעמון המצוקה. לוחצת, ושומעת את הצלצול שמתחיל לטרטר בדלפק הקבלה של האחיות. מישהו לוחץ על כפתור, מקבל את הקריאה שלי. האור האדום מהבהב מעליי, אני מחכה. קול צעדים, מישהי מגיעה, מסיטה את הוילון סביב המיטה שלי. זו יוליה, היא מחייכת, "היי רוני, מה נשמע?" השעה מאוחרת, אחת לפנות בוקר, כואב לי. אני מבקשת משכך כאבים נוסף על זה שקיבלתי בערב. "אין בעיה," יוליה הולכת וחוזרת עם סירופ דוחה בטעמו שעושה את העבודה. "לילה טוב", היא הולכת. "אפשר לכבות את האור?" אני קוראת אחריה. האור נכבה, אני נרדמת.

 *

בשנה שעברה למדתי בסמינר בשם "אתיקה פמיניסטית", בו סקרנו תיאוריות פילוסופיות פמיניסטיות. סקירה ולמידה זו נובעת מההנחה וההבנה שהשיח הפילוסופי עתיק היומין, מתבסס רובו ככולו על כתבים שנכתבו על ידי גברים ועבור גברים. עד לפני כמאה שנים, נשים לא הורשו לעסוק בפילוסופיה באופן פעיל, ורק לאחר שנשים החלו להשתלב במוסדות ללימודים גבוהים והחלו לרכוש השכלה בכל תחומי החיים, הן יכלו לתרום מהאינטלקט שלהן לכל תחומי הידע. ובכלל זה, פילוסופיה. כמו בכל תחום בחיים, הציפיות שלנו מנשים וגברים הם שונות, ובסמינר, ניתן ביטוי למחשבה מחדש של המושגים הפילוסופיים, דרך תיאוריות פמיניסטיות שחושפות את ההטיה הגברית שעומדת בבסיס תיאוריות פילוסופיות שנכתבו במהלך אלפי השנים האחרונות, על ידי גברים ועבור קהל קוראים גברי.

 

להמשיך לקרוא

קצרצרים: הכי זוהרת

8 מאי

|מאת שירה|

לפני שבועיים בערך נכנסה לחנות הספרים שאני עובדת בה לקוחה קבועה וצעירה, בת 12 ליתר דיוק, ושאלה אם יש לנו ספר מסדרת "בנות". יצא לי בעבר לראות את אחד מהספרים האלה על המדפים אצלנו ואפילו חשדתי בו קצת בגלל השם שלו, אבל לא הזדמן לי אף פעם לדפדף בו בשביל לראות במה מדובר. בגלל שהיה לנו בחנות רק עותק אחד, אחרי שמכרתי אותו ללקוחה המרוצה, שחברה שלה המליצה לה עליו בחום, שוב לא יצא לי לבדוק מה הסיפור עם הספר הזה וכמעט שכחתי מכל העניין. רצה המקרה וחגי נתקל בספר מן הסדרה ממש באותו השבוע. במהלך שיטוטיו בסופרמרקט השכונתי שלו הוא גילה ספר אחר מן הסדרה בשם "בנות, הכי זוהרת" בערמת ספרי המבצע.על גב הספר מפורטים הדברים שמחברת הסדרה חושבות שצעירות בנות 12 והסביבה פשוט חייבות לדעת:

להמשיך לקרוא