Tag Archives: שירה

כנפי התרנגולות שלא נולדו למעוף

29 אוק

|מאת עדי|

עם בוא היום / אורית מיטל

את הזקן שצמח לי הלילה גילחתי בקפידה

וחשבתי, בעודי בוחנת את הלסת הרבועה במי הנחל,

על האלוהי שבאדם, ועל כנפי התרנגולת

שלא נועדו למעוף.

 –

התוצאה השביעה את רצוני:

מוסקטר צעיר ותאב צחצוח חרבות.

קיפלתי את התער ושקעתי שוב בנמנום,

אבל פרחים לא צמחו שם

בין אצבעותיי המקופלות

וכשהתעוררתי, החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות

היה סתום ממש כמו זה שנשקף אליי הבוקר

כבכל בוקר, מן המראה המשופשפת

של ארון האמבטיה הישן.

 –

אפילו הסידור הפרוע של מברשות השיניים בכוס

היה נבול מעט כמו תש כוחן עם בוא היום

והקמטים שבלחיים המדולדלות

נראו כמו גומות: עקומות, עמוקות, עגומות.

כשהייתי ילדה קטנה, כמו הרבה בנות, עשיתי הכול כדי להיות בן. אז, עוד לא היו לי ציצים ויכולתי להתרוצץ בלי חולצה, במכנס קצר ותספורת קצוצה. בתחושת כוח מופרזת, הייתי מצילה את כל הבנות בגן. אם הייתי תופסת בן שמוריד לבת את המכנסיים (תופעה רווחת בגן שושנה של אותם ימים), הייתי תופסת אותו מורידה לו את המכנסיים ומוסיפה בעיטה בתחת! הו הו! איזו "לסת רבועה" הייתי בטוחה שאני מגדלת פלוס ידיעה ברורה ומוחלטת שבטוח אגדל להיות "מוסקטר תאב צחצוח חרבות". ובכן, מהר מאוד זנחתי את המוסקטר. המוסקטר לא הגן עליי שהתחלתי לסבול בגיל 30 מהתקפי חרדה.

להמשיך לקרוא

בשנה הבאה

7 אוק

|מאת חגי|

תקופת החגים היא תקופה המאופיינת בהרהור. כמעט מכל עבר עולה שאלת ההחלטות לשנה הקרובה. מה אנחנו רוצות לשפר? מה אנחנו רוצים להשיג? לאן החיים שלנו הולכים? כמובן, לא תמיד ההחלטות קשורות לפיתוח מקצועי. הרבה פעמים אנשים בוחרות להשקיע יותר בפנאי, בחברים, במנוחה. אבל יסוד ההשקעה, היסוד המעדיף ערך חיובי על שלילי, את הנוכח על שאינו נוכח, את הנאמר והנשמע, היסוד שדורש למסגר את הפעולה, שדורשת מהפעולה להיות פעולתית, היסוד הזה נשאר.

כמובן, בדרישה לרציפות, המשכיות ובעיקר בהירות במעשים שאחת עושה אינה רק עניין פנימי. אדם המגיע לראיון עבודה מצופה להיות מסוגל להסביר את הפערים שיש לו בקורות החיים. תשובה כמו "לקחתי פסק זמן בשביל (השלם את החסר – טיול / מנוחה / ילדים)" היא בהחלט תשובה לגיטימית כל זמן שהפעולה היא חלק מהרצף המקובל של החיים. לעומת זאת, תשובה כמו "הסתכלתי על עץ גדל", "ספרתי עלים יבשים על המדרכות בשדרות בן ציון" או סתם "לא עשיתי כלום, לא הייתה לי מטרה, לא מימשתי איזה צורך, פשוט זרמתי עם החיים" תתפש כמשונה. הניסיון להתנער ממסגרת המסבירה את ההתנהגויות שלך בצורה של מעשים בעלי משמעות המשתלבים בתוכנית העל של חייך הוא ניסיון שאינו יכול להתקיים בחברה הדורשת תשובות.

להמשיך לקרוא

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא

צריך שזה יהיה יפה

27 מאי

ארבעה שירים. גוף, הריון, הפלה.

כמה רצון יש בנו לשמור על חיים שנוצרים בתוכנו לעתים בלי כוונה, כמה רצון יש בנו להישמר מהם, לשמור על עצמנו מפניהם.

המחשבה שמשהו יכול לגדול בתוכנו.

האם מה שצומח בפנים מסמל התחלה, או סוף.  האם יש התחלה ללא סוף או סוף ללא התחלה. 

מהו מחול השדים שמתחולל בנו כשצריך לזקק רגע אחד של החלטה – להנציח את הרגע וליצור מתוך אבדן, ליצור מתוך כוח, ויתור על כוח.

לקשור כתרים לאותיות, לוותר על תשובה.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: הכי זוהרת

8 מאי

|מאת שירה|

לפני שבועיים בערך נכנסה לחנות הספרים שאני עובדת בה לקוחה קבועה וצעירה, בת 12 ליתר דיוק, ושאלה אם יש לנו ספר מסדרת "בנות". יצא לי בעבר לראות את אחד מהספרים האלה על המדפים אצלנו ואפילו חשדתי בו קצת בגלל השם שלו, אבל לא הזדמן לי אף פעם לדפדף בו בשביל לראות במה מדובר. בגלל שהיה לנו בחנות רק עותק אחד, אחרי שמכרתי אותו ללקוחה המרוצה, שחברה שלה המליצה לה עליו בחום, שוב לא יצא לי לבדוק מה הסיפור עם הספר הזה וכמעט שכחתי מכל העניין. רצה המקרה וחגי נתקל בספר מן הסדרה ממש באותו השבוע. במהלך שיטוטיו בסופרמרקט השכונתי שלו הוא גילה ספר אחר מן הסדרה בשם "בנות, הכי זוהרת" בערמת ספרי המבצע.על גב הספר מפורטים הדברים שמחברת הסדרה חושבות שצעירות בנות 12 והסביבה פשוט חייבות לדעת:

להמשיך לקרוא

אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה. להמשיך לקרוא

לכל שאלה – שלוש תשובות: "נשים, נשים, שק של נחשים"

3 מרץ

לא מאד מזמן יצאנו, כמה חברות וחברים לשתות בירה בפאב השכונתי. תוך כדי שיחה סיפרה א' על חברה שפגעה בה. אותה חברה הפסיקה לענות לטלפונים של א', אך כאשר הן נפגשו במקרה ברחוב, התנהגה כאילו דבר לא קרה. "ברור," אמרו החברים הבנים שלנו, בחורים יקרים ומכבדי נשים לכל הדעות. "הרי ידוע שנשים הן שק של נחשים." והוסיפו, "אם הייתן גברים, הייתן הולכות מכות וגומרות את הסיפור". למה בעצם זה כל כך ברור? שאלתי את עצמי. יצאנו רוני, חגי ואני לתת את הדעת על העניין.


רוני

לא פעם נקלעתי לשיחה רבת-משתתפים על ההבדלים בין נשים לגברים, כשאלה או אלה באים ובאות לפתור מחלוקות. אחת הטענות המושמעות ביותר היא כי בעוד גברים פותרים ביניהם בעיות באופן גלוי וישיר ("אנחנו הולכים מכות ואז משלימים"), נשים בוחרות בדרכים עקיפות ומזיקות יותר לפתור ביניהן אי-הסכמה ("אתן מלכלכות מאחורי הגב ועושות מניפולציות"). תמיד עולה ההנחה המובלעת בטענות האלה, שהשיטה ה"גברית" היא השיטה ה"נכונה" שמביאה לפתרון נקי וחד-משמעי, שלאחריו ניתן להניח את המחלוקת בעבר, ואילו השיטה ה"נשית" היא השיטה ה"ילדותית" שאינה מובילה לעולם לפתרון הסכסוך, ומותירה משקעים וטינה. האם באמת כך הדבר? להמשיך לקרוא