Tag Archives: שירה

אז למה לך מילים?

13 אפר

אחת מהביקורות הפמניסטיות הנפוצות הן על אלימותה של השפה. השפה, שעוצבה משך מאות שנים על ידי גברים, משקפת סדר יום גברי ומשעתקת את העליונות הגברית על נשים. עולם המושגים, האופן שבו אנו מבינות את סביבתנו וממשמעות את חיינו, עוצב מראש באופן לא שיוויוני.

המאבק בדיכוי הלשוני התפתח לכיוונים שונים בזירות פעולה שונות. הפמניזים הרדיקאלי ביקש לא פעם להחליף את הטרמינולוגיה הדכאנית, ששימשה בסיס להפעלת אלימות, או לשנות את התוכן של מושגים קיימים. דוגמא מוכרת למאבק הראשון הוא יצירתם של מושגים דוגמת "הטרדה מינית", "סביבת עבודה עוינת" ו-"פורנוגרפיה", שנתנו מסגרת מושגית לאלימות שעד לאותה העת נתפסה כשקופה ופרטיקולרית (רוני כתבה על כך, בין היתר, כאן). השינוי המושגי הוביל, במרוצת הזמן, לשינוי משפטי וחברתי. דוגמא למאבק מהסוג השני הוא שינוי הגדרת האונס, כך שלא ידרוש קיומה של אלימות פיזית, הגדרת אונס "כפשע מלחמה" במשפט הבינלאומי וכדומה.

כיוון אחר של אותה הביקורת היה נגד האונברסליזם של השפה, המשמש, בעצם קיומו, כלי להעלמת הסובייקט. הביקורת הזאת, ומשמעותה, רחבים יותר מהמאבק הפמניסטי כשלעצמו, ונוגעים באופן כללי לאופן שבו משמשת השפה בחיינו. השטחת השפה והחוויה האנושית האוניברסלית למושגים קבועים ומוגדים מראש, הדרישה האינסופית למילול החוויה, דרישת המובנות המופנית אל הפרט בכל רגע נתון והדרישה כי הפרט יתאים את המסגרת המושגית שלה לקטגוריות שיחניות וחברתיות, נתפסה בדרישה אלימה בפני עצמה. ודאי שהכוונה אינה לותר על כל יכולת שפתית תקשורתית. הכוונה היא, למיטב הבנתי, פירוק השליטה הממסדית על השפה, וצמצומם למינימום של המנגנונים הציבוריים הדורשים מהפרט לכונן את עצמה בקטגוריה מובנית מראש. דוגמא מעניינת למאבק בהקשר הזה הוא המאבק על האהבה. בעוד שהקטגוריות החברתיות המוקבלות מגדירות סוגי אהבה, כאהבה רומנטית, אהבה אפלטונית וכיוצא באלו, ונותנות סימני זיהוי בכל אחת מהקטגוריות (ולא פעם, יהיה בסיווג כדי להשפיע על זכויותיו של הפרט בעולם) יכולות להתקיים קטגוריות אהבה רבות אחרות, שאינן נאמנות לפרקטיקות המקובלות. יכול להיות קשר אינטימי לא מיני, וקשר מיני חברי, ועוד חוויות אחרות מרובות. הן יכולות להיות יציבות ולא יציבות, הדדיות, חד צדדיות, מרובות משתתפים, או להשתנות באופן מתמיד. הפרקטיקות של האהבה ודאי אינן ניתנות לקטגוריות קבועות ויציבות מראש.

תרגומה של ביקורת זאת לחיי המעשה אינה כה פשוטה. ניתן לאמץ פרקטיקות של שתיקה כמענה לאלימותה של השפה. אפשרות אחרת היא משחק בשפה, הנכחתה, ועל ידי כך ביטול האוניברסליות שלה וחשיפתה כמנגנון כוח.

נדמה לרב שאת פעולתה של השירה יש לייחס לאפשרות האחרונה. השימוש בשפה ככלי גלוי וחשוף, פירוק המבנים המוכרים ויצירת חדשים, יצירת הקשרים לא צפויים ובלתי ניתנים לשכפול, כל אלו מאפשרים חוויה מינורית, חוויה שאינה אוניברסלית. אלא שהניסוי שעורכת השירה תמיד נכשל. יצירת המשמעות החדשה תמיד נשענת על הקיים והמוכר, והפעמים רבות מידי, על ידי השימוש בשפה משמשת השירה ככלי לחיזוק אותן המבנים השקופים שעמדו בבסיסה.

 

*

ספרו של רוני סומק "המתופף של המהפכה" יצא בשנת 2001. לב ליבו של הספר הוא בשאלת הקול, המילים, הדיבור ומתן המשמעות. השורה הראשונה בספר, בשיר "נקמת הילד המגמגם" היא "היום אני מדבר לזכר המלים שפעם נתקעו לי / בפה." הרבה חן יש בספר, אף שיכול להיות שעריכה קפדנית יותר הייתה מביאה אותו לגימור מוצלח יותר. מכל מקום, במוקד הספר עומדות מספר תמות חוזרות – הדיבור, השירה, הגוף. הנשים בספר, בנאמנות מפתיעה למודל האלתרמני, מתחלקות לארבע קטגוריות קלאסיות, האם, הבת, הנחשקת והאהובה. בשיר הפותח את הספר מקונן המשורר על כך שלא היו בידיו המילים כדי להבעיר לנגד עיני הילדה שאהב את המילים שנשרפו באהבתו אותה (הילדה, בהקשר זה, מקבילה להר סיני, בהתאם למהלך הקלאסי של הקבלת של נשים לתופעות טבע ואת היחס אליהן ליחסו של הסובייקט לסביבתו).

אבל הנשים של סומק מבקשות לדבר גם הן. הן מבקשות לדבר בקולן, ומבקשות לדבר בגופן. ופעם אחר פעם הוא מבקש לסתום להן את הפה.

"למה את לובשת חזיה,  שאלתי פעם מישהי כזאת, / והיא אמרה שהשדיים של, כמו חיי, הם אגרוף / שכדאי להסתיר בכפפה" (מתוך השיר "בלוז על החיים שכמעט היו לי").

בשורת שירים בספר נפגש המשורר עם משוררות, ופעם אחר פעם מתוצמת סיפור חייהן לקטגוריות של גברים ומראה חיצוני. בשיר "השיר שלה", לאחר שחוויות השירה של המשוררת מסתכמות ב"מגרש החניה של השקיעה, של הדמעה ושל היד התלושה / מהכתף של בחור שפעם / חיבק אותה" נחשף בדיבור ישיר מה שהייתה רוצה המשוררת לאמר "'קניתי' היא רוצה לומר, "עגילים / ואקדח בשביל לעשות חורים באזניים". רק מבטה של המשוררת מתענה, ואולי חושף דברים נוספים, אותם אסור לה להגיד (ובצורה לא מפתיעה, בשיר הבא, הוא "עדות יופי" משווה האשה לציור שצייר לאונרדו דה וינצי בין רגלי אימה במשך תשעה חודשים).

השיר המדהים ביותר בספר הוא "גלידה"

"כשאהיה גדולה" את אומרת,

אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".

הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותיך.

צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתם

והאדום שהקז מדם האבטיח. כאן גרה

השירה. אז למה לך מילים.

לו היה עומד השיר בפני עצמו, אפשר אולי היה לראות בו ביקורת על השירה, וחוסר יכולתה להעביר חוויה אמיתית, כמו מגע וצבע של כדורי גלידה. כשניצב השיר ברצף שירים בהם מקונן המשורר על העדר המילים, נדמה שהדגש אינו על השירה, אלא על ה"לך". את, היפה, הצעירה, הנחשקת, אינך צריכה מילים. גם כשאת רוצה מילים, גם כשאת מצהירה שאת רוצה להיות משוררת, תקשיבי למנוסים ממך ותוותרי.

 

*

ביקורת תיאורטית, ככל ביקורת אחרת, יכולה לשמש את שני הצדדים. טיעונים לוגיים הם תמיד חרף פיפיות. במובן זה, כאשר אנחנו נגשים לבחון את פעולתה של ביקורת בעולם, שווה לבחון אותה על יחסי הכוח בעולם הפעולה. כמובן שלא הרבה פעמים קל לזהות את יחסי הכוח. במובן הזה, סומק מקל עלינו את החיים. הוא מעצב את יחסי הכוח מלכתחילה, מציג את הערך החיובי, הוא ה"דיבור", מציג למי הדיבור טוב, ומי צריך להימנע ממנו בשם חווית חיים אותנטית.

כאהיה גדולה, אני חושב, אני רוצה להיות מוכר ארטיקים ומשוררת. 

המתופף הקטן

פוסטים קשורים-

שירה / ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב ללא כלות: על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן

עדי / אשיר עכשיו על אלה/ לענג את חברותי

רוני / עברית היא סקס מניאקית

חגי / אשר לאלים אמור שהם אלים או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

שלג, זכוכית, תפוחים

29 יונ

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

להמשיך לקרוא

מיס פיגי ואני

19 דצמ

|מאת שירה|

תמיד היו לי רגשות מעורבים בקשר למיס פיגי. מצד אחד, היא הצטיירה לי בתור דמות צעקנית, אגרסיבית, חסרת עידון ובעלת מחסור מוחלט במודעות עצמית. אף פעם לא באמת הצלחתי להזדהות עם החזירה הבלונדינית, הראוותנית, הקשקשנית, שמתעקשת לנשק את הצפרדע שלא באמת רוצה לנשק אותה בחזרה. מצד שני, ככל שעברו השנים, התחלתי לראות אותה פתאום בתור דמות נשית חזקה, כזאת שיודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה, בתור מישהי שלא מתחשבת אפילו קצת במה שאחרים חושבים שהיא אמורה להיות, מה שנראה לי די נדיר.

זה לא שאין בעיות עם הבובה שהיא מיס פיגי, נתחיל בזה שהיא מייצגת תופעה רווחת בטלוויזיה שמוכרת בעולם התקשורת בתור The Smurfette Principle. הניתוח של התופעה, שנערך במקור בתחילת שנות ה-90 אבל לצערי הוא עדיין די רלוונטי, הראה כיצד אם לא היה מדובר בסדרה שמיועדת במיוחד לנשים, ברוב סדרות הטלוויזיה הפופולאריות הוצגה תמיד רק אשה אחת בעלת תפקיד מרכזי. דמות שבדרך כלל גם התאפיינה בתכונות נשיות סטראוטיפיות למדי.

ובאמת, בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר בייצוג לגמרי לא מאוזן של המציאות, גם הקיצוניות של הדמות שלה היא קצת בעייתית. כלומר, בגלל שבעולם של החבובות מיס פיגי היא האשה בה הידיעה, העובדה שהיא בעצם חזירה תאוות פרסום, בעלת מיניות מתפרצת, צעקנית על גבול הצווחנית וגם מי שמרביצה לחבר הצפרדע שלה על בסיס קבוע, לא יכולה שלא להעביר לצופים ולצופות הצעירים מושג חלקי ולא לגמרי חיובי של מה זה אומר להיות אשה או לפחות אשה מצליחה.

 

  להמשיך לקרוא

"ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב עד כלות"– על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן

11 דצמ

 |מאת עדי|

מעולם לא שמעתי על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן. באופן כללי, לא הכרתי שירת נשים ערביות. בתור בת אדם העוסקת בכתיבה ואשר השירה היא עולם ומלואו עבורה, זה כמעט לא הגיוני שרק כעת כשאני בת 33, אני קוראת שירת נשים ערביות. שלוש שנים בחוג לספרות לא הניחו לפניי אפילו קצה של מידע על שירת ערב. בחיפושיי אחר קול הנשים מארצות ערב, מצאתי אנתולוגיה (כמעט יחידה מסוגה) שנקראת 'קולות מן הים האחר' בעריכת עמי אלעד- בוסקילה.

האנתולוגיה מכנסת יחדיו שירת נשים ערביות (תימן, מצרים, סוריה,לבנון,ירדן,ישראל, הגדה המערבית, מאוריטניה, טוניס ועוד). דפדפתי והתענגתי, נגלה לי עולם שלם שלא ידעתי שאני מחפשת. אחת המשוררות באנתולוגיה היא פדווא טוקאן. נמשכתי לחקור על אודותיה בעיקר משום שקול נשי פלסטיני בשירת ערב הוא נדיר מאין כמותו. להמשיך לקרוא

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

אשיר עכשיו יפה על אֵלֶּה / לענג את חברותיי

17 נוב

|מאת עדי|

כשהייתי לסבית צעירה מאוד, חלמתי על עולם של נשים שכולו טוב. כמובן לא היה לי מושג שיש עוד נשים לסביות בעולם חוץ ממני. כמו חלק ניכר מבני האדם, הסביבה שגדלתי בה והמשפחה, לימדו אותי לחשוב באופן קיטובי (קללה שעד היום אני נלחמת בה שעה שעה). לכן, דמיינתי חברת נשים סאפפית אוטופית שטופת ארוס, שם הנשים כולן יפות, אוהבות וצחורות, מפזמות להן שירי אהבה ופורטות על הנבל, לבושות בגדים שקופים ומתבדרים ברוח כשעל ראשן זר פרחים ריחני.

כמובן שכאשר התבגרתי (מוקדם מדי), הבנתי כמה דברים חשובים: ראשית, יש עוד לסביות והרבה! אני זוכרת שממסיבת נשים למסיבת נשים בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, החניונים מחוץ למסיבה הלכו והתמלאו וזה תמיד ריגש אותי מחדש. שנית, אין עולם סאפפי. למרות, שיש מי שבחשיבה קיטובית עדיין רואים מערכת יחסים לסבית כדבר עגול ומרחף, לא מחייב, לשם שעשוע בלבד. זאת שוב בגלל מחשבה סטריאוטיפית על נשים כרכות, פאסיביות וחלושות. שתי נשים רכות וחלושות = מערכת יחסים רכה וחלושה. אם כן, ברור שלא כך הדבר וכי העוצמה והמורכבות במערכת יחסים בין בנות – בני זוג ולא משנה מאיזה מין, תלויה בהרבה מאוד מרכיבים באופי של בנות- בני הזוג עצמן\ם, ובעוד פרמטרים ומורכבויות. אמנם, כמובן שהזהות המינית והמגדרית יוצרות פרמטרים ייחודיים מסוימים, אך זה כבר למחקרים סוציולוגיים.

להמשיך לקרוא

החברים של דורותי

2 נוב

|מאת שירה|

מעניין מה שקרה לדורותי גייל, הילדה הקטנה מקנזס שברחה מהבית, ניסתה לחזור ומצאה את עצמה בארץ עוץ. אפילו פרנק באום שיצר אותה בוודאי לא ידע בשעת מעשה כמה גלגולים היא תעבור, לכמה פרשנויות היא תזכה, כמה אנשים ונשים ישתמשו בה בשביל להסביר משהו לגבי הזהות שלהם או משהו לגבי העולם.

אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב על דורותי, בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי הרבה עניין בספר או בסרט. תמיד אהבתי את ג'ודי גרלנד, אבל אהבתי דווקא את הסרטים האחרים שלה שברבים מהם היא גילמה אשה צעירה ושבורת לב בעלת קול יפיפה ולא ילדה מבוגרת לגילה שמלווה בשלוש דמויות לא יציבות עם תחפושות משונות. בכל זאת, חזרתי לחשוב על "הקוסם מארץ עוץ" בזמן האחרון, אפילו ראיתי שוב את הסרט וגיליתי שאני נהנית לחלוטין מכל דקה. גיליתי גם עוד כמה דברים.

להמשיך לקרוא