Tag Archives: שיח נשים

על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל

13 נוב

*פוסט אורח*

|מאת קרן|

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן     

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה. 

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס. 

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט. 

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו. 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

התחושה המדויקת של הבלתי נראה

21 ספט

|מאת חגי|

המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.

להמשיך לקרוא

לכל שאלה – שלוש תשובות: "נשים, נשים, שק של נחשים"

3 מרץ

לא מאד מזמן יצאנו, כמה חברות וחברים לשתות בירה בפאב השכונתי. תוך כדי שיחה סיפרה א' על חברה שפגעה בה. אותה חברה הפסיקה לענות לטלפונים של א', אך כאשר הן נפגשו במקרה ברחוב, התנהגה כאילו דבר לא קרה. "ברור," אמרו החברים הבנים שלנו, בחורים יקרים ומכבדי נשים לכל הדעות. "הרי ידוע שנשים הן שק של נחשים." והוסיפו, "אם הייתן גברים, הייתן הולכות מכות וגומרות את הסיפור". למה בעצם זה כל כך ברור? שאלתי את עצמי. יצאנו רוני, חגי ואני לתת את הדעת על העניין.


רוני

לא פעם נקלעתי לשיחה רבת-משתתפים על ההבדלים בין נשים לגברים, כשאלה או אלה באים ובאות לפתור מחלוקות. אחת הטענות המושמעות ביותר היא כי בעוד גברים פותרים ביניהם בעיות באופן גלוי וישיר ("אנחנו הולכים מכות ואז משלימים"), נשים בוחרות בדרכים עקיפות ומזיקות יותר לפתור ביניהן אי-הסכמה ("אתן מלכלכות מאחורי הגב ועושות מניפולציות"). תמיד עולה ההנחה המובלעת בטענות האלה, שהשיטה ה"גברית" היא השיטה ה"נכונה" שמביאה לפתרון נקי וחד-משמעי, שלאחריו ניתן להניח את המחלוקת בעבר, ואילו השיטה ה"נשית" היא השיטה ה"ילדותית" שאינה מובילה לעולם לפתרון הסכסוך, ומותירה משקעים וטינה. האם באמת כך הדבר? להמשיך לקרוא

לכל שאלה – שלוש תשובות: "איך קרה שנכבשתי?"

11 ינו

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפינה חדשה בבלוג, "לכל שאלה – שלוש תשובות". לפני זמן מה, דניאל פנתה אליי עם רשימת שאלות הרות-גורל, העוסקות ביחסים מגדריים ומיניים שמעסיקים את רובנו. כחלק מהאתוס של הבלוג, לאפשר שיח מגדרי שנמצא קרוב לחיי היומיום שלנו ונותן גם מענה לדילמות שאינן תיאורטיות ומופשטות, השאלות של דניאל – והרעיון שלה לפתוח פינה של "שאלות-תשובות" – נראו לנו כרעיון מוצלח ביותר.

בפינה זו, אני, שירה וחגי נענה בנפרד על השאלה שבחרנו לענות עליה, ושלוש התשובות יופיעו פה אחת אחרי השנייה, כדי לאפשר דעות שונות, פרספקטיבות שונות וגם גיוון של מחשבה. מדובר בתשובות קצרות שאינן מבקשות למצות את הדיון עד תום: ניתן לקחת אותן רחוק יותר ועמוק יותר, אך אנחנו פה כדי לפתוח את הראש ולאפשר לכיווני מחשבה נוספים לעלות. נשמח לקבל עוד "תשובות" בתגובות לפוסט.

הפינה תעלה בתדירות של פעם בחודש בערך, ואנו נחכה לשאלות נוקבות מכם ומכן (פרטים בתחתית הפוסט). אז ללא עיכובים נוספים, פינת "לכל שאלה – שלוש תשובות" יוצאת לדרך, עם השאלה:

דניאל: "אני בחורה ושמתי עין על בחור: החלטתי לכבוש (ולקחת אותו למיטה), הדבר הצליח (עשיתי וי) – איך קרה שבסופו של דבר הרגשתי שאני בעצמי נכבשתי?"

להמשיך לקרוא

כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת

18 דצמ

|מאת רוני|

1.

לא כולם מסכימים על ההגדרה של "אונס", וכמה כמעט תמיד קשה לקום וללכת

לפני כמה ימים קראתי את הפוסט המרכז לאמנות האונס בבלוג משהו לנשנש כשאורחים יגיעו. בפוסט, הכותבת מביאה עדויות של גברים המשתתפים בסדנאות במה שמכונה "המרכז לאמנות הפיתוי". אם ברצונכם להבין במה מדובר – היכנסו לפוסט הנ"ל וקראו. על קצה המזלג – מדובר בסדנאות המיועדות לגברים שלא הולך להם עם המין הנשי. הגברים עוברים "אימונים" שמלמדים אותם להשיג נשים. אך מדובר באימונים שבעצם מביאים את הגבר לראות מולו לא אישה שהיא גם בנאדם, אלא חפץ בדמות אישה, חפץ שיש להשיגו בכל דרך אפשרית. כל האמצעים כשרים, גם העלבות והשפלות, וגם הטרדות ונגיעות. מה שהתחיל לכאורה כיוזמה לעזור לגברים חסרי ביטחון ליצור קשרים רומנטיים עם נשים, התגלה עד מהרה כשד סקסיסטי, כאשר המטרות שמציבים לגברים בסדנאות הן לא מטרות ליצור קשרים אנושיים עמוקים ומעניינים – שגם כוללים סקס – עם נשים, אלא ליצור קשרים שמבוססים אך ורק על "הצלחה מינית", עם כמה שיותר נשים במקביל, בכמה שפחות זמן.

מעבר לכך שמדובר בשיטות "חיזור" פוגעניות בבסיסן ומשפילות עבור נשים שנקלעות לסיטואציות הללו עם הגברים שקיבלו את ההדרכה הקלוקלת, מדובר במדרון חלקלק; כפי שמראות עדויות שהביאה הבלוגרית בפוסט שלה, גברים שעברו את הסדנאות הללו, רואים פעמים רבות שוויון ערכים בין הטרדות מיניות ואף אונס, לבין חיזור קביל ולגיטימי. מלמדים אותם "להשיג את מה שהם רוצים" – אך מה כרוך בכך?

להמשיך לקרוא

צ'יט בחיים האמיתיים

25 נוב

*פוסט אורח שנולד כתגובה לפוסט "שיערך הארוך, נערה"

|מאת קרן|

כשההורים שלי התקינו לראשונה אינטרנט, הייתי בערך בת שתים עשרה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחפש באלטה ויסטה את הצ'יטים השווים לכל משחקי המחשב האהובים עליי. החודש שאחר כך היה חודש של אושר מתמשך, אבל מלווה כל הזמן במחשבה: איזה באסה שבחיים האמיתיים אין קודים סודיים כאלו, שאם רק תגלי אותם ותשתמשי בהם, המשחק יהפוך פתאום להיות הרבה יותר קל.

אז זהו, שלפעמים יש.

הפוסט הזה, שנולד בעקבות הפוסט של רוני, מספר על צ'יט-בחיים-האמיתיים שגיליתי לפני שלוש שנים בערך: להפסיק לגמרי להוריד שערות גוף.

להמשיך לקרוא

שיערך הארוך, נערה

16 נוב

|מאת רוני|

לפני ארבעה חודשים הקיץ התחיל. טוב, הוא התחיל לפני כן (וגם ממשיך הרבה אחרי שהיה צריך להיעלם!), אבל לפני ארבעה חודשים הגיע הרגע בו מדי שנה אני מבינה שכל מלבוש שמכסה את גופי מברכיי ומטה, אינו לביש או שמיש יותר. ובאמת כל שנה מגיע היום הזה: אני יוצאת מהבית לעוד יום תל אביבי, לבושה בג'ינס מצוי. בצהרי היום אני כבר צועקת על כל מי שנקרה בדרכי, יש לי וריד בצוואר שמאיים להתפוצף, והכל באשמת הבד החם-מדי שעוטף את רגליי המשוועות לאוויר המלוחלח של תל אביב. אך אליה וקוץ בה – באותו רגע של התגלות, אני בדרך כלל גם נזכרת שרגליי פשוט לא ראויות להיחשף בציבור במצבן החיוור וה… מה לעשות, די שעיר. בכל זאת, בתור רווקה מצויה אני מזמינה את עצמי להתעצל בחודשים הקרירים יותר, ומצבי חירום בלבד – נניח, מערכת יחסים עם בחור – הם המצבים היחידים המדרבנים אותי לעשות משהו בנדון (אך בחור שנשאר בחיי יותר מחודש מתחיל להיווכח שלא נבראתי בצלם בובת בארבי). אמנם כבר נתקלתי בעבר – ואני עדיין נתקלת – בבנות שמביעות שאט נפש משיער גופן גם כשהן בגפן, אבל לי הוא לא מפריע. הקיץ, כאמור, הוא זה הקורא לי לבחון את המציאות מחדש, ואני מוצאת את עצמי גוררת את רגליי אל הקוסמטיקאית.

להמשיך לקרוא