Tag Archives: שוויון

הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן

1 אוג

|מאת חגי|

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלביזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלביזיה זה את החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, אתמול בערוץ שתיים ראיינו את שפיר יחד עם אלי הורוביץ מייסד טבע, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג שמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון עם הורוביץ היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברים שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

סתיו שפיר ויונתן לוי

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יישומה השוויוני של מדיניות בפקולטה למשפטים

17 יול

|מאת רוני|

בחודשים האחרונים פרסמתי בבלוג פוסטים על התאונה שעברתי במהלך חופשת פסח השנה, ותוצאותיה: בעקבות התאונה אושפזתי בבית חולים, נותחתי, וכיום אני עדיין בתהליכי שיקום. כך, נאלצתי להפסיק להגיע לעבודה, עזבתי את דירתי השכורה בתל אביב לעת עתה, ומהלך הלימודים שלי באוניברסיטה נקטע; הבנתי שעליי להיערך מחדש כדי להשלים את לימודיי כפי המתוכנן (זוהי השנה האחרונה של התואר הראשון שלי). לכן, ימים ספורים לאחר התאונה, כבר כתבתי מיילים המסבירים את מצבי למרצות ומרצים, ופניתי למזכירויות החוגים השונים כדי להסדיר הארכות להגשת עבודות ומועדי בחינה מיוחדים – כי חוץ מחובות סמסטר ב', עוד נותרו לי שתי בחינות מסמסטר א', שפספסתי את מועדן האחרון בגלל התאונה.

החוג למגדר, החוג לספרות, החוג ב"א כללי במדעי הרוח והחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה סייעו לי באדיבות וביעילות רבה. אך קורס אחד בחוג למשפטים – "פמיניזם ומשפט" – בו הייתי צריכה להסדיר מועד בחינה מיוחד, תקע את המערכת כולה. לאחר שפניתי לפקולטה למשפטים כדי להסביר את מצבי ולבקש מועד בחינה מיוחד, נעניתי בזאת הלשון: 

להמשיך לקרוא

שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת

9 יונ

|מאת חגי|

כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה

המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"

להמשיך לקרוא

גלובלית

6 ינו

|מאת שירה|

לקראת סוף הטיול הגדול שלי למזרח החלטתי לסטות קצת מן המסלול הפופולארי הודו-נפאל-תאילנד שטיילתי בו עד אז ובתפנית ספונטנית שהייתה כרוכה בכמיהה שלי למעט אינדיבידואליות, קניתי כרטיס לפיליפינים. לא ידעתי הרבה על ארכיפלג האיים הזה לפני שנסעתי, קראתי איפשהו שבדיוק מתקיים שם פסטיבל צבעוני לכבוד ישו התינוק והחלטתי שזה מגניב. מה שפחות הייתי מודעת אליו היה המצב הפוליטי הבעייתי והפיגועים התכופים במנילה, עיר הבירה. גם כשהתבררו לי הפרטים, כיוון שבעיר מגורי ירושלים לא חסרו פיגועים באותה תקופה איכשהו זה לא הרתיע אותי במיוחד.

וכך מצאתי את עצמי, או לפחות ככה הרגשתי, התיירת היחידה בכל המדינה. אני רצינית, עברו לפחות שבועיים עד שראיתי תיירים אחרים וגם אז הם היו תיירי מין גרמנים סליזיים ומבוגרים. ככה שרוב הזמן מצאתי את עצמי לבד, נוסעת בסירות קטנות בין האיים השונים. הייתי בודדה, אולי הכי בודדה שהרגשתי, למרות שגם קודם טיילתי לבד. אבל אז התחיל לקרות משהו מופלא, בכל מקום שהגעתי אליו, בכל אוטובוס שעליתי עליו ובכל איזור חדש אימצה אותי אשה פיליפינית. להמשיך לקרוא

שנת 2010, תקדימים מרגשים סטייל

31 דצמ

|מאת רוני|

הבלוג הזה הוקם לפני חודשים מספר, אך התחיל להתגבש זמן מה לפני. חגי, שירה ואני דנים, עוסקים והופכים בסוגיות חברתיות ומגדריות כבר זמן רב, כל אחת ואחד בתחומיו השונים, שבחלקם אנו משיקים.

לא חסר לנו על מה לכתוב. כמויות הטקסטים שחגי מפיק, למשל, יכולים למלא עוד כמה בלוגים. ופעמים רבות אנחנו תוהות אם לכתוב על משהו שקרה והיה בחדשות, משהו שמטריד אותנו והשפיע על חיינו, משהו שהיה לנו חשוב לפני שנה ושכחנו ממנו. פעמים רבות נושאים לפוסטים נגנזים עוד בטרם הפוסט נכתב – יש הרבה מה לומר, וצריך לברור בין המוץ והתבן לבין הבר, או לכל הפחות – בין החשוב לנו יותר והחשוב לנו פחות; בין מה שכבר אמרו עליו הרבה, לבין מה שטרם קיבל במה.

שנת 2010 היתה, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, מלאה בהכל מהכל. תקדימים לצד נסיגות, שמחות לצד רגעי אבל כבדים, הצלחות לצד כשלונות צורבים. מבחינה חברתית-פוליטית, רבים ורבות ראו בשנת 2010 בישראל, שנה קשה בהרבה מקודמותיה: המפה הפוליטית שברה ימינה חזק מאי פעם, הגזענות נמצאת במגמת עלייה מפחידה, האלימות נגד נשים ומיעוטים מגדריים ואתניים המשיכה לעשות הדים, אך לא לקבל מענה הולם.

ואף על פי כן, אתמול היה יום מרגש עבורי. כשבאמצע יום העבודה הבוס שלי שאל אותי "מה עובר עלייך? את מלאת אנרגיה," לא ידעתי מה לענות לו. "אני מרגישה טוב," היתה התשובה הסתמית שלי, ורק אחר כך הבנתי – משה קצב הורשע בשני מעשי אונס, וזה מרגש. כפי שהיטיבה מרב מיכאלי לנסח זאת, "פסק הדין של אתמול אינו משמח. אין שמחה לאידו של משה קצב או של אף גבר אחר שמנצל מינית נשים או ילדים. אבל זהו פסק דין מרגש. הוא מרגש כי הוא נותן הכרה לנשים, למציאות החיים שלנו, למה שעובר עלינו." כן, התרגשתי אתמול. התרגשתי.

להמשיך לקרוא

בלי שליט ובלי נשלט

25 דצמ

|מאת שירה|

חגי שאל אותי אתמול על הנטייה שלי לכתוב על ספרים או יצירות תרבות אחרות ולהשתמש בהם כדי לדבר על הנושאים שמעניינים אותנו. כשעניתי לו הבהרתי את הנקודה הזו גם לעצמי: המציאות, כמו שאנחנו מגלים בכל יום, רחוקה מלהיות מושלמת, וקיימים בה עיוותים עמוקים שקשה מאד להתמודד איתם בלי להתייאש. ביצירות בדיוניות לעומת זאת, ליוצר או היוצרת יש את הכוח לברוא או לשקף מציאות מורכבת יותר, מעניינת יותר ולעיתים צודקת יותר – לפחות במובן הרוחני. מציאות, שלא רק שמעודדת את רוחי אלא נוסכת בי תקווה שרעיונות ומילים יכולים באמת להשפיע על העולם.

בעולם ה"אמיתי" אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה היסטוריה כולנו סוחבים על הגב. כמה מיתוסים לגבי מי שאנחנו ומה שאנחנו אמורים להיות טבועים בנו. בכמה ציפיות אנחנו מוקפים, לא רק לגבי עצמנו בהווה אלא גם לגבי המסלול של ההתפתחות שלנו. גם בלי ידיעתנו המלאה, התרבות, השיח הציבורי, הסביבה והמשפחות שלנו מעצבים לנו בהדרגה את התודעה (עיצוב שבשלב מסוים גם אנחנו לוקחים בו חלק) ועוד לפני שאנחנו לגמרי עומדים על דעתנו, פעמים רבות כבר הפנמנו את כל הציפיות הללו בלי היכולת להפריד אותן מאיזו מהות פנימית שנדמה שכולנו מרגישים שהיא קיימת.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: After all, we are not so bad with balls

19 דצמ

|מאת חגי|

הרבה זעם התעורר השבוע בארגון הלהט"ב העולמי (אפילו לא ידעתי שיש ארגון כזה) סביב הבקשה המשועשעת של נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, שהומואים לא יקיימו יחסי מין במהלך המונדיאל בצפוי להערך בקטאר בשנת 2022 (ראו כאן). הבעיה של ספ היא לא החשש שהשחקנים יתישו את עצמם לפני המשחקים. הוא פשוט לא רוצה להסתבך. אחרי הכל, בקטאר מין הומוסקסואלי הוא לא חוקי, ו-…when in Rome.

האמירה המטופשת לא כל כך מזעזעת ולא ממש ראויה להתייחסות. העובדה שהמונדיאל נערך במדינה שזכויות אדם בסיסיות לא עומדות לנגד עיניה בשום צורה – זאת כבר בעיה יותר גדולה. אבל אפילו זו לא הבעיה כולה- הבעיה היא שספורט הפך להיות, בהרבה מאוד מובנים, מקלטם האחרון של ההומופובים (לצד פאשיזם ופנאטיות דתית כמובן). הבעיה היא במבנה תרבותי שמדיר הומואים ולסביות (כן, גם הן נדירות) מהעיסוק בספורט.

בגיליון סוף השבוע האחרון של מעריב ישנו ראיון עם גראת תומאס, מבכירי שחקני הראגבי בבריטניה (גם אותי הספורט הזה מצחיק) שיצא מהארון לאחרונה. בלשון המעטה, לא היה לו הכי קל. הקושי המרכזי היה דווקא לפני שהוא יצא מהארון, התחושה שהוא במועדון בו הוא לא רצוי. אחרי שהוא יצא, לטענת הכתב, הוא הפך להיות הגיי אייקון הבא בבריטניה (עכשיו השאלה היא כמובן האם דיוויד בקהאם יוכל לשקם את מעמדו אם גם הוא יצא מהארון).

כן, אנחנו יודעים לשחק כדורסל, כדורגל, ראגבי ואפילו להדוף כדור ברזל (נו טוב, אני לא ממש מצטיין במשחקים האלה, אבל גם רבים מחברי הסטרייטים לא). השאלה מדוע אין הומואים בספורט היא שאלה פשוטה מאוד. אין הומואים בספורט בגלל שהספורט התחרותי פועל תחת מעטה כבד של הומופוביה – ולא, אין בזה שום דבר גנטי, אין בזה שום דבר טבעי.

בישראל, שמעון אמסלם, שחקן הפועל תל אביב לשעבר, זכה לפיצוי כי כינו אותו "אמסלם ההומו" במהלך משחק. חבל, אם, כמו שאומרים, היו לו ביצים, הוא היה צריך להסתובב לקהל ולהגיד "תודה רבה. אני במקרה לא הומו, אבל אני מעריך את המחמאה".