Tag Archives: שואה

לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

חמישה מיליארד ויותר

17 ינו

|מאת חגי|

"חמדת", ספרה של טוני מוריסון, מספר את סיפורה של סת', שפחה נמלטת בתקופת העבדות בארה"ב. לאחר בריחתה מגיע לבית בו שוהה סת' עם שלושת ילדיה "המורה", בעל העבדים ממנו ברחה, ומנסה להחזיר אותה. סת', באקט של טירוף – או אולי דווקא ראציונאליות – מנסה להרוג את ילדיה. כל גורל עדיף בעיניה מגורל של עבדות. מבין ארבעת הילדים, סת' מצליחה לרצוח רק את בתה התינוקת, היא חמדת. בסצינת הסיום של הספר, אדוארד בודווין, לבן "מתקדם" ופעיל למען ביטול העבדות, מגיע לביתה של סת' בכדי לאסוף את דנבר (בתה של סת') לעבודה. הבית בו גרות סת' ודנבר שייך לבודווין, והוא נתן אותו לעבדים נמלטים בכדי לעזור בשיקומם. כאשר היא רואה אותו מתקרב, סת' חווה מחדש את הניסיון של "המורה" לחטוף אותה ואת ילדיה חזרה לעבדות ותוקפת את בודווין בדוקרן קרח.

את המפגש בין סת' למר בודווין אפשר לנסות ולהבין כתהליך הפסיכולוגי שעוברת סת', החווה מקרה קלאסי של פוסט טראומה. קריאה כזאת מאפשרת לקורא לשמר את החלוקה של העולם לרעים (בעלי העבדים) ולטובים (פעילי זכויות האדם). אך טוני מוריסון אינה נותנת לקורא את החסד הזה.

מוריסון אינה מבקשת לתת הנמקה לפעולתה של סת' ואינה מרחמת על בודווין. שלוש גישות מוצגות בספר לגבי טוב ורע: בייבי סאגס, האם הקמאית, אומרת שאין טוב ורע כלליים בעולם, יש רק שחורים ולבנים, וכל מי שלבן הוא רע. סת' טוענת שיש לבנים טובים, למשל מר בודווין, אותו היא תוקפת בסוף הספר, ואילו המספרת מראה לנו שיש הרבה מאוד שחורים רעים, כמו אלו שהלשינו על סת' ל"מורה".

להמשיך לקרוא