האדמה שחיפשתי

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

האינטליגנציה האדירה של הגוף

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.