Tag Archives: קצרצרים

סוס טרויאני

25 מאי

|מאת חגי|

שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).

הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.

נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.

המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").

להמשיך לקרוא

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

23 יול

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

להמשיך לקרוא

קצרצרים – חתום בנשיקה: סיפור ממעבר לים (וגם כמה סיפורים מכאן)

3 יול

|מאת חגי|

לפני כשבועיים זוג הומואים הלך במרכז בריסל והחזיק ידיים. קהל שיכורים באזור תקף אותם במכות. אחד מבני הזוג ברח, הגיע לפאב סמוך וביקש עזרה. בתגובה, כמה שיושבי הפאב יצאו והצטרפו למכים. מישהו מאותם אנשים גם החליט ששימוש בידיים לא מספיק ולקח איתו כיסא מהפאב. במקרה זה לא היו הרוגים.

בתגובה לאירוע, החליט בחור בלגי בשם ניל ורדויקט (Niel Verduyckt) לעשות מעשה. הוא ארגן במשך כמה ימים הפגנת מחאה באזור הסמוך לאזור התקיפה. בניגוד להפגנות מקובלות, ניל וארבע מאות החברות והחברים שהתאספו הביעו את מחאתם בנשיקה פומבית וגלויה, שזכתה לכיסוי תקשורתי מקיף.

ולמה זה מעניין אותנו?

שווה לציין לפחות שלוש סיבות מרכזיות.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: "האשה שיושבת על ברז האשראי הגדול במדינה"

15 מאי

*פוסט אורח – פורסם במקביל ב"אבטלה סמויה"*

|מאת אנה|

לפני כשבועיים, גלובס פרסמו כתבת שער על רקפת רוסק-עמינח, ראש החטיבה העסקית בבנק לאומי ואחת המועמדות המובילות לתפקיד מנכ"לית הבנק. מסוג הכתבות שמתפרסמות לעתים קרובות על אנשי עסקים ומחזיקי תפקידים בסקטור הציבורי. אלא שבניגוד לכתבות על זוהר גושן, יוג'ין קנדל או נוחי דנקנר; בנוסף לאינפורמציה מעניינת, רלוונטית ומאוזנת במידה, שזורים בכתבה שפע של פרטים שאינם קשורים לנושא.

למשל,

"[…] רקפת הייתה המרצה שנראתה הכי טוב", נזכר יינון קרייז […] "אני גם זוכר אותה בבגד ים. נהגנו בסיום הלימודים להתחרות בשחייה בבריכה. היא שחתה חזה ואני חתירה, אבל בדרך כלל נתתי לה לנצח, כי חששתי לפתוח איתה חשבון."

"רוסק, מהנשים היפות ביותר במגזר העסקי, מעמידה מודל חדש של מנהיגות נשית. היא לא מתאמצת לאמץ את התדמית של דודה בנקאית או גבר בחליפה. היא מפתיעה בכל פעם מחדש בהופעה נשית משוחררת, לא פעם בחצאיות מיני, שמציגה הצהרה שכולה ביטחון עצמי."

"רקפת היא אדם שנותן את עצמו טוטאלית, את כל כולה. היא תישאר ערה לתוך הלילה, עד שתסתיים עסקה חשובה."

"לולא הייתה בנקאית, היא יכלה להיות פסיכולוגית מצוינת."

"במערכת הבנקאית, וגם בלאומי, היא מהווה מושא לקנאה."

"אני כבר רואה מה מצפה לה", אומר מקורב. "חבל התלייה או הצלב מחכים לה, כי היא דורכת על כרישים. להיות מנכ"לית הולך להיות תענוג קטן מאוד.[…] פעמיים היא הוצנחה למחוז חשקם של הרבה אנשים, והיא צריכה לדעת שהיא תחטוף סכינים מהצד. יתהפכו עליה."

להמשיך לקרוא

קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון – חמש סיבות לצפות ב-True Blood

4 מאי

|מאת חגי|

בכל מה שנוגע לתוכניות טלביזיה אני תמיד כמה צעדים מאחור, ורק לאחרונה יצא לי לראות את התכנית True Blood ("דם אמיתי"). מהרגע שראיתי את הפרק הראשון לא הצלחתי להפסיק, ותוך שבוע ראיתי את כל שלוש עונות הסדרה. ניסיתי להבין מה משך אותי אל הסדרה הזאת כל כך. העלילה עצמה לא מתוחכמת במיוחד ודומה למדי לכל סדרת מדע בדיוני אחרת. גם הרעיון של ערפדים בעולם המודרני בוצע בעבר (החל מסרטי קאלט כמו "ראיון עם ערפד" ועד לסדרות נפלאות כמו "באפי ציידת הערפדים" שראויה לנקודות זכות פמיניסטיות בפני עצמה). בסוף גיבשתי חמש נקודות שהופכות את הסדרה לסדרה ראויה לצפייה. שלא במפתיע, הן קשורות למגדר וזהות (על הבעייה הכללית של יצוג אוכלוסיות מוחלשות בטלביזיה כתבתי כאן).

להמשיך לקרוא

קצרצרים: איפה הטחב על האבן שלי?

24 אפר

*פוסט אורח*

|מאת שני|

לאחרונה, בנסיעה שגרתית באוטובוס הביתה, חשבתי על כך שבעצם אני בכלל לא יכולה לדעת מהו טיבו של היופי שלי. אני מביטה על נשים, ולרוב אני מצליחה לראות את ההילה שלהן. כיצד לכל אחת יש את היופי שלה, שנובע מהעוצמה הספציפית שלה, כוח על מאוד מסוים שאין כמוהו בשום מקום בעולם. האם הן יודעות כמה שהן יפות, כשהן מביטות במראה, כשהן שוכבות במיטה?

ביפנית אומרים "וואבי סאבי", והוא (בתרגום חופשי) מבט אסתטי הרואה יופי בצנוע, הארצי והבלתי רגיל. לפיו, יופי מגיע עם עובש הגיל ובשינויים הנובעים משימוש. הוא שוכן בחריצים, במקומות הבלויים, בשיתוך הירוק של הברונזה, בדוגמת הטחב על האבן. אנא נשווה זאת עם ההגדרה העברית של יופי: "יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים) או מבנה מסוים חזותי, ווקאלי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. לתורה הפילוסופית העוסקת ביופי קוראים אסתטיקה". מה קיבלתן? הפרעות אכילה (ובהקשר זה, ראו עצומה לסגירת בלוגים המעודדים אנורקסיה כאן).

להמשיך לקרוא

קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב

9 אפר

*פוסט אורח*

|מאת שלומי|

הכתבה במקומון על קבוצת הפעילות הגאה בחדרה הרגיזה אותי. אחר כך חבר, סטרייט לגמרי, שעדיין חי שם, ביקש שאעשה משהו. אז כתבתי. חשבתי להפוך את זה לטור נוקב באחד הפורטלים או העיתונים, אבל אולי עדיף להעלות את זה כאן. יש יותר סיכוי שקהל היעד ייחשף לזה. חוץ מזה שאמרו לי לא בוויינט 🙂


עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.

קבוצה של צעירים, חדורי אמונה ורצון לעשות, לא רק לדבר, הקימה את קבוצת הנוער הגאה בחדרה. לא היינו חלוצים, כמה שנים קודם לכן כבר פעלה בעיר קבוצה גאה שנסגרה וגל אוחובסקי כבר היה מספיק מפורסם ומחוץ לארון אז לא פחדנו. חוץ מזה שהייתי כתב במקומון. מי יתעסק עם כתב במקומון?

להמשיך לקרוא