הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.