Tag Archives: קולנוע

האינטליגנציה האדירה של הגוף

21 ספט

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

להמשיך לקרוא

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

11 דצמ

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

להמשיך לקרוא

קוגר טאון עאלק

18 אוק

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ידיד שלי קרא לי בחצי-צחוק "קוגרית" – זאת משום שלאחרונה התרועעתי עם בחור הצעיר ממני בכמה שנים. למרות שהבנתי שהוא מתבדח, הזדעקתי לשמע המילה. קוגרית?! המילה הזו, שהפכה בשנים האחרונות לשם-תואר רווח לנשים מבוגרות שיוצאות עם בחורים צעירים, נושאת עמה קונוטציות תרבותיות ברורות למדי – מעין שודדת עריסות היפּר-מינית. אמנם, מעצם היותי פמיניסטית מוצהרת, לא פעם דווקא מעלים תהיות הפוכות לגבי המיניות שלי – לא פעם טענו כלפיי שאני ככל הנראה אישה ממורמרת ששונאת סקס. ועד כמה שזה נמוך ומכעיס, גם להיחשב מאוד-מאוד מינית – כהיפוך מושלם לאותו דימוי של אישה קרירה – לא נראה לי כמו שוס רציני. הכינוי "קוגרית", כמו הכינוי MILF – Mother I'd Like to Fuck, ולא מזמן אף הסתבר לי שכבר יש גם GILF  – Grandma I'd Like to Fuck – כולם מתארים נשים מבוגרות החוברות לגברים צעירים, הפך בשנים האחרונות לתופעה שמקבלת ביטויים תרבותיים רבים.

בארצות הברית מדובר בתופעה של ממש – החל מסרטי אמריקן פאי, שהציגו את לראשונה את המושג MILF על המסך הגדול ביחס לדמות הנחשקת Stifler's Mom (לאמא של סטיפלר קוראים בסרט ג'נין, אבל שאר הדמויות מדברות עליה רק כעל "אמא של סטיפלר"), וכלה בסדרות עקרות בית נואשות ו- קוגר טאון, האמריקאים אוהבים לראות נשים מבוגרות שעושות להם את זה גם כשהם בני עשרים.

שמעתי טיעונים רבים ביחס להעצמה הנשית הטמונה לכאורה ב-MILF, GILF ו- Cougar; לאחר שנים רבות שנשים מבוגרות הודרו באופן סיסטמטי מהמרחב של מיניות ותשוקה מינית, פתאום חל מעין רנסאנס קטן שהחזיר את הנשים הללו לאור הזרקורים. אם בעבר נשים "סיימו" את תפקידן כאובייקט מיני מרגע שהפכו לאמהות ורעיות, כיום מעמידים נשים בכל גיל כאובייקטים מיניים, וגם כבעלות חשק מיני בריא: לא עוד נשים בנות 40+ שנתפסות כמבוגרות מדי, לא מושכות ולא יכולות ליהנות מסקס – כעת יש מקום אמיתי לנשים מבוגרות להשיג כמה סקס שהן רוצות – ועוד עם בני 25 מצודדים!

קורטני קוקס מגלמת את ג'ולס, שנראית "מושלם", אבל מכבה את האור מתוך תחושת מבוכה וחשש שאינה נראית "מספיק טוב":      

להמשיך לקרוא

כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

להמשיך לקרוא

אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה. להמשיך לקרוא

בדרכים

12 נוב

|מאת שירה|

לפני כמה שנים יצאתי לבדי לנסיעה ארוכה ברחבי ארצות הברית. בראש שלי ערכתי את המסע הזה פעמים רבות לפני כן, יחד עם פול סיימון, בעקבות ריבר פינקס וקיאנו ריבס, במחשבות על סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, בשבילים מאובקים, טרמפים, אוטובוסים אפורים. תמיד היה במחשבה על נסיעה כזאת משהו בודד אבל גם משהו מרגש וצבעוני, את התוכנית הזו ליוו רעיונות מתבקשים למדי על גיבוש זהות עצמאית ואישית, על מפגשים משני חיים או לפחות מרתקים עם נוסעים נוספים, חברים למסע, דמויות מלאות בחכמת חיים וטוב לב סמוי.

בפועל, הנסיעה שלי כללה יותר אוטובוסים דביקים, עיירות ללא אופי, הרבה עצירות של הגרייהאונד במק'דונלדס ובעיקר, למרות הנחישות שלי לטייל לבד בלי לפחד, חשש סמוי ומתמשך מן המצעד המפתיע והמטריד של האנשים הגבוליים, המוזנחים וחולי הנפש שמאכלסים את תחנות האוטובוס הבינעירוניות, ומן האחוזים הגבוהים של הגברים שמילאו את האוטובוסים בנסיעות הלילה הארוכות שברבות מהן הייתי אני האשה היחידה. זו לא היתה רק הבדידות המתבקשת בנסיעה ארוכה, במדינה לא הכרתי בה איש. מה שחוויתי הרגיש לי כמעט כמו לנסוע במעין ערפל בו אינטראקציות מנומסות רק מכסות על ניכור וייאוש. שיטוט במדינות ענק בהם לא אכפת לאף אחד אם את הולכת לאיבוד, אם אין לך מקום לישון, אם קר לך.

במבט לאחור ניסיתי להבין למה הייתי כל כך מופתעת, למה ציפיתי לפגוש אנשים חדשים, להתאהב באיזו עיירה קטנה ולהישאר בה חודשיים, למה היה לי כל כך ברור שאסע לבד בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן והכל יסתדר מעצמו? מאיפה בכלל הבאתי את כל זה? לא מן המורשת המשפחתית האמריקאית שלי וגם לא מהביקורים הקודמים שלי בארה"ב. כנראה שמג'ק קרואק, גאס ואן סנט, הסיקסטיז, מילים, דימויים, אולמות קולנוע. להמשיך לקרוא