האינטליגנציה האדירה של הגוף

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

קוגר טאון עאלק

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ידיד שלי קרא לי בחצי-צחוק "קוגרית" – זאת משום שלאחרונה התרועעתי עם בחור הצעיר ממני בכמה שנים. למרות שהבנתי שהוא מתבדח, הזדעקתי לשמע המילה. קוגרית?! המילה הזו, שהפכה בשנים האחרונות לשם-תואר רווח לנשים מבוגרות שיוצאות עם בחורים צעירים, נושאת עמה קונוטציות תרבותיות ברורות למדי – מעין שודדת עריסות היפּר-מינית. אמנם, מעצם היותי פמיניסטית מוצהרת, לא פעם דווקא מעלים תהיות הפוכות לגבי המיניות שלי – לא פעם טענו כלפיי שאני ככל הנראה אישה ממורמרת ששונאת סקס. ועד כמה שזה נמוך ומכעיס, גם להיחשב מאוד-מאוד מינית – כהיפוך מושלם לאותו דימוי של אישה קרירה – לא נראה לי כמו שוס רציני. הכינוי "קוגרית", כמו הכינוי MILF – Mother I'd Like to Fuck, ולא מזמן אף הסתבר לי שכבר יש גם GILF  – Grandma I'd Like to Fuck – כולם מתארים נשים מבוגרות החוברות לגברים צעירים, הפך בשנים האחרונות לתופעה שמקבלת ביטויים תרבותיים רבים.

בארצות הברית מדובר בתופעה של ממש – החל מסרטי אמריקן פאי, שהציגו את לראשונה את המושג MILF על המסך הגדול ביחס לדמות הנחשקת Stifler's Mom (לאמא של סטיפלר קוראים בסרט ג'נין, אבל שאר הדמויות מדברות עליה רק כעל "אמא של סטיפלר"), וכלה בסדרות עקרות בית נואשות ו- קוגר טאון, האמריקאים אוהבים לראות נשים מבוגרות שעושות להם את זה גם כשהם בני עשרים.

שמעתי טיעונים רבים ביחס להעצמה הנשית הטמונה לכאורה ב-MILF, GILF ו- Cougar; לאחר שנים רבות שנשים מבוגרות הודרו באופן סיסטמטי מהמרחב של מיניות ותשוקה מינית, פתאום חל מעין רנסאנס קטן שהחזיר את הנשים הללו לאור הזרקורים. אם בעבר נשים "סיימו" את תפקידן כאובייקט מיני מרגע שהפכו לאמהות ורעיות, כיום מעמידים נשים בכל גיל כאובייקטים מיניים, וגם כבעלות חשק מיני בריא: לא עוד נשים בנות 40+ שנתפסות כמבוגרות מדי, לא מושכות ולא יכולות ליהנות מסקס – כעת יש מקום אמיתי לנשים מבוגרות להשיג כמה סקס שהן רוצות – ועוד עם בני 25 מצודדים!

קורטני קוקס מגלמת את ג'ולס, שנראית "מושלם", אבל מכבה את האור מתוך תחושת מבוכה וחשש שאינה נראית "מספיק טוב":