הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

קצרצרים: בין כשרות להומוסקסואליות

|מאת חגי|

בפרשת פנינה קומפורטי נ' הרבנות הראשית, עתרה קומפורטי נגד החלטת הרבנות להעניק לה תעודת כשרות בתנאים מחמירים בשל היותה יהודייה משיחית. קומפורטי טענה שמדובר באפליה על רקע דת ובפגיעה בחופש העיסוק. שיקול דעתה של הרבנות מוגבל לעקרונות המשפט הכלליים הללו, טענה קומפורטי, מאחר שסמכותה הבלעדית של הרבנות להעניק תעודות כשרות נובעת מחוק איסור הונאה במוצרי כשרות שהוא חוק מדינתי. הרבנות מנגד טענה שההלכה קובעת מפורשות ש"דיני הנאמנות" ההלכתיים קשורים בדיני הכשרות, וכי על פי ההלכה חובה להחמיר במי שנאמנותו מוטלת בספק, בין היתר מי שאינו יהודי. בית המשפט קיבל את טענותיה של קומפורטי. הש' ריבלין קבע כי חוק הכשרות מצמצם את שיקול דעת הרבנות לשיקולים שהם "בליבת הלכות הכשרות" בלבד. ממילא, קבע הש' ריבלין, הפגיעה בזכויות היסוד של העותרת היא כה חמורה עד שלא ניתן לקיים אותה.

את פסק הדין הזה נתתי לסטודנטים שלי לתואר ראשון לקרוא ולנתח. באופן גורף, הרב המוחלט אימץ את החלטת בית המשפט. בודדים קראו את פסק הדין באופן ביקורתי. שלוש ביקורות שעלו היו הביקורות הבאות: מה על כל אותם אנשים שנפגעים מהחלטות הרבנות ואינם עותרים לבג"צ? מדוע בכלל יש לתת לרבנות מונופול בענייני כשרות? ומה על חופש המצפון והדת של הרבנים (שיוכרחו לתת תעודת כשרות) ואנשי הקהילה הדתית (שיוטעו לחשוב שהאוכל כשר על פי ההלכה)?

בשבוע שעבר פורסם שהרבנות הצבאית הדיחה חייל מקורס גיור בשל היותו הומו. סביר להניח שבית המשפט, אם התיק יגיע אליו, ילך באותו המסלול המשפטי. אפליה כל כך בוטה תתקשה לעבור את אדניו של בית המשפט. יחד עם זאת, אותן ביקורות ממש יכולות להיות מושמעות שוב. אין ספק שכמו החייל האמיץ הזה ישנם רבים ורבות העוברים את תהליך הגיור ונדרשים לדרישות לא סבירות הפוגעות באופן חמור בצנעת הפרט שלהם.

תוכניתן חרדי אחד שווה עשר תוכניתניות

|מאת חגי|

יחסי חילונים וחרדים בישראל הינם מזה שנים רבות יחסים מתוחים ובעייתיים. אחד ממקורות המתח המרכזיים הוא השירות בצבא. הציבור החילוני מתקומם לא פעם על חלוקת הנטל הלא שיוויונית. הציבור החרדי, שחש שאינו מסוגל לשרת בצבא, מצוי במלכודת עוני אכזרית, לאור חוסר היכולת להיקלט בשוק העבודה ללא שירות צבאי.

לפני מספר ימים, ב- 4.11.2010, פרסם עיתון דה-מרקר את ההישג הגדול של הצבא בהקטנת השסעים החברתיים, הוא שילוב חרדים במקצועות טכנולוגיים, במסגרת תוכנית "שח"ר". הכתבה האוהדת מציגה את נפלאות התוכנית, המאפשרת לחרדים לרכוש מקצוע ולהשתלב בחברה הכללית ביתר קלות. עידו סולומון, כתב דה מרקר, מזכיר בהינף קולמוס את הנכונות הצבאית להתגמש בעבור החרדים- אוכל כשר, שעות עבודה נוחות, שירות מקוצר, וכן, גם סגל של גברים בלבד.