Tag Archives: פמיניזם של צמתים

משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?

21 יול

|מאת חגי|

ההצעה שנדחתה אמש לחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל מעוררת שאלה מעניינת. כיצד יכול גוף שלו היה מוקם היה נעדר כל סמכות להפעלת כוח כופה (בין אם פרוצדוראלי ובין אם פלילי) להוות סכנה לדמוקרטיה? ומה היה צריך להיות יחסו של בית המשפט לנושא, לו הייתה מגיעה לפתחו עתירה כנגד הקמת ועדת החקירה?

דווקא התבוננות מבעד למשקפיים מגדריות, מאפשר אולי להתחיל ולהמשיך את המשמעות החוקתית והציבורית של הקמת ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. הסתכלות זו מגלה שהדיון סביב ועדת החקירה מצוי בליבו של השיח אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של ההיפר-ממשות).

היפר ממשות מציאותית ומדומיינת כאחד

 


להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון

15 יונ

|מאת רוני| 

לפני שבע שנים הייתי חיילת ממורמרת בשירות סדיר. בעוד רוב מי ששירתו איתי היו נלהבים יומם וליל מכל המידע הסודי שהורו עליהם ללמוד ולדעת, אני בעיקר הרגשתי רע יומם וליל. לאחר שהצבא כשל בכל דרך אפשרית לגלות מה פשר המחלה שעליה אני מתלוננת כמעט כל יום במרפאה הצבאית, ולאחר שהרופאים הותירו אותי בסבלי חודשים ארוכים, אובחנתי לבסוף בבית החולים כחולה בסרטן, ונפלטתי מיד מהמערכת הצבאית, שלא לקחה שום אחריות על הרשלנות הרפואית המובהקת של רופאיה, כמובן. וכך, בעוד רוב חבריי נמצאים בתחילת-אמצע השירות הצבאי, פוקדים בסיסים צבאיים כל יום ביומו, אני התחלתי לפקוד את בית החולים איכילוב לקבלת טיפולים כימותרפיים. תוך שבועיים נפרדתי לשלום משגרת יומי, מהחברה המיידית שלי ומגופי כפי שהכרתי אותו מאז ומתמיד.

הייתי בת תשע עשרה ורציתי מה שרוב חברותיי רצו בגיל תשע עשרה. לצאת בערב, ללכת לים, לתכנן את החיים לאחר הצבא, שבחורים יבחינו בי. בחורים הסתכלו עליי לפני שהייתי חולה, ומבחינתי, כלום לא השתנה, הייתי עדיין אני – רוצה להיות מושכת, רוצה להימשך. ובתקופת המחלה בחורים הסתכלו עליי, ועוד איך. אך לקח לי זמן להבין שהם לא מסתכלים עליי כי הם רואים בחורה שמוצאת חן בעיניהם, אלא כי הם רואים בחורה בלי שיער שמסתכלת עליהם; במהלך הטיפולים הכימותרפיים איבדתי כל שערה שהיתה לגופי. מבחינת הסביבה, הפכתי בלתי נראית. יותר נכון – הפכתי הכי נראית, באופן שלא רציתי להיראות בה לעולם: חולה, א-מינית, שונה (כשבשלב מסוים במהלך הטיפולים הכרתי בחור שאמר את המילים המופלאות, "את יפה כמו שאת עכשיו," חשבתי שאתחתן איתו בו ברגע. טוב נו, תמימות של בת תשע עשרה.)

להמשיך לקרוא

שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת

9 יונ

|מאת חגי|

כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה

המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"

להמשיך לקרוא

One is not born a woman, one becomes a woman

5 אפר

|מאת חגי|

הניסיון החשוב כך כך ליצור קהילות של אוכלוסיות מוחלשות, נשים, להט"ב, מזרחיים וכדומה, כולל בתוכו את סכנת ההעלמה. בשביל ליצור קהילה אנחנו, וביחוד אותם "אנחנו" שעומדים בראש, בעלי זכויות היתר היחסיות, מוכנים להתעלם מה"הבדלים המינוריים". כך למשל, בשביל לא לפגוע במאבק לשיווי זכויות לעדות המזרח אנו מוחקים את הגזענות הפנימית שיש בין עדות המזרח. בשביל לא לפגוע במאבק לזכויות נשים אנחנו מתעלמים מהבעיות הספציפיות של נשים שחורות, עניות, חד הוריות, מזרחיות וכו.

מצבי הצומת הללו, בהם אותו הפרט שייך לקבוצה אחת או יותר (או במילים אחרות, אינו מתאים למודל ההגמוני של חבר הקבוצה הסטנדרטי) תמיד מציבים אתגר לפעילי זכויות האדם. ברמה העקרונית זהו האתגר שבין פעולה כללית ופעולה מפוצלת, ביחוד כשלפעמים המקרה הספציפי מערער על הפתרון הכללי. ברמה האנושית, הרבה פעמים נדרשים פעילי ופעילות זכויות האדם, במפגשם עם אותה אוכלוסיה מוחלשת במיוחד, להסתכל לצד האפל של נפשם.

להמשיך לקרוא

חמישה מיליארד ויותר

17 ינו

|מאת חגי|

"חמדת", ספרה של טוני מוריסון, מספר את סיפורה של סת', שפחה נמלטת בתקופת העבדות בארה"ב. לאחר בריחתה מגיע לבית בו שוהה סת' עם שלושת ילדיה "המורה", בעל העבדים ממנו ברחה, ומנסה להחזיר אותה. סת', באקט של טירוף – או אולי דווקא ראציונאליות – מנסה להרוג את ילדיה. כל גורל עדיף בעיניה מגורל של עבדות. מבין ארבעת הילדים, סת' מצליחה לרצוח רק את בתה התינוקת, היא חמדת. בסצינת הסיום של הספר, אדוארד בודווין, לבן "מתקדם" ופעיל למען ביטול העבדות, מגיע לביתה של סת' בכדי לאסוף את דנבר (בתה של סת') לעבודה. הבית בו גרות סת' ודנבר שייך לבודווין, והוא נתן אותו לעבדים נמלטים בכדי לעזור בשיקומם. כאשר היא רואה אותו מתקרב, סת' חווה מחדש את הניסיון של "המורה" לחטוף אותה ואת ילדיה חזרה לעבדות ותוקפת את בודווין בדוקרן קרח.

את המפגש בין סת' למר בודווין אפשר לנסות ולהבין כתהליך הפסיכולוגי שעוברת סת', החווה מקרה קלאסי של פוסט טראומה. קריאה כזאת מאפשרת לקורא לשמר את החלוקה של העולם לרעים (בעלי העבדים) ולטובים (פעילי זכויות האדם). אך טוני מוריסון אינה נותנת לקורא את החסד הזה.

מוריסון אינה מבקשת לתת הנמקה לפעולתה של סת' ואינה מרחמת על בודווין. שלוש גישות מוצגות בספר לגבי טוב ורע: בייבי סאגס, האם הקמאית, אומרת שאין טוב ורע כלליים בעולם, יש רק שחורים ולבנים, וכל מי שלבן הוא רע. סת' טוענת שיש לבנים טובים, למשל מר בודווין, אותו היא תוקפת בסוף הספר, ואילו המספרת מראה לנו שיש הרבה מאוד שחורים רעים, כמו אלו שהלשינו על סת' ל"מורה".

להמשיך לקרוא

קצרצרים: נשים ערביות – לא אצל מושיק תאומים

16 דצמ

|מאת חגי|

גיליון מגאזין "דה-מרקר" האחרון נפתח בראיון עם משה (מושיק) תאומים. כותרת הראיון היא: "אני מחפש רשג"דים בצופים ולא בוגרי הארוורד".

בראיון עצמו אומר תאומים:

"אני מחפש ערכים ואישיות. כשאני לוקח אנשים לעבודה, אני שואל שתי שאלות מנבאות: האם היית בתנועת נוער ומה עשית בצבא. תנועת נוער מלמדת על מנהיגות במסגרת א-פורמאלית, ושירות ביחידה מובחרת מצביע על הצלחה בתוך מערכת היררכית, כמו גם מחויבות לארץ ולמדינה. אם אין לך את שני הדברים האלה אתה יכול להיות עובד טוב, אבל משהו חסר. התפישה הזאת הוכיחה את עצמה שוב ושוב, לכן הארוורד היא לא גורם מנבא בשבילי – אני לוקח רשג"דים בצופים." (דה מרקר מגזין, עמ' 14, דצמבר 2010)

אבל מה הוא בעצם אומר?

מושיק תאומים, מבכירי המשק, מחפש רשג"דים ומפק"צים, ובעצם, כל דבר שמגיע בראשי תיבות. צריך לברך את תאומים על גילוי הלב. אם תגיע אליו לראיון בוגרת הארוורד שלא הייתה רשג"דית בצופים יהיה בה משהו חסר (מעניין אם תנועות אחרות גם נתפסות בעיניו כערכיות, כמו איג"י, ארגון הנוער הגאה, או תנועת הנוער הערבי). אבל אם חושבים על זה לרגע, המבחן של תאומים בעצם נועד לסנן בין גברים יהודים. הרעיון של אשה או של ערבי, וכמובן הרעיון של אישה ערביה, בכלל לא עובר לו בראש. במועצת תנועות הנוער בישראל יש תנועת נוער אחת לנוער ערבי, ועוד שתי חטיבות ערביות בתנועות נוער ציוניות. עפ"י משרד החינוך, הרוב המוחלט של חברי תנועות הנוער הם יהודים ממעמד סוציו אקונומי גבוהה. אין חולק שמרבית התפקידים ה"מובחרים" בצבא סגורים בפני נשים, ובודאי שקריטריון השירות הצבאי לא רלבנטי למועמדים לעבודה ערבים או למועמדות ערביות. אז מה בעצם תאומים אומר לנו? את מה שכבר ידענו – אצלו אמנם לא רוצים עובדים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, אבל הם לפחות נכנסים למאגר המועמדים. ומי לא נכנס? במאגר של תאומים לא רוצים נשים, לא רוצים ערבים, ובודאי שלא רוצים נשים ערביות. ככה זה אצל תאומים, זה מה שהחיים לימדו אותו, והוא אפילו לא מתבייש.

(משה תאומים)