זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

ביקורת בונה

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

מילים בשפה, היום אנחנו כבר יודעים, הן יותר מאשר מסמן שמצביע על מסומן. לכל מילה שפע משמעויות שעולות ממנה, כמה מהן ניתנות לזיהוי ותיאור באופן פשוט וכמה מהן צריך "לחלץ". השילוב הזה, בין המשמעויות השונות, וניתוח האופן בו הן משחקות תפקיד בתקשורת, יכול ללמד אותנו הרבה על מצבו של הדובר, מצבו של הנמען והקשר ביניהם. נקח לדוגמה את המילה "שקיפות" – ברור שמדובר במילה בעלת קונוטציות חיוביות. כל פוליטיקאי מתהדר ב"שקיפות" שיש במפלגה שלו, בממשלה שלו, בהתנהלות הלשכה שלו וכד'. שקיפות היא ערך חיובי מפני שהיא נתפסת בעינינו כדבר שתורם לדמוקרטיה הייצוגית – היא מאפשרת לציבור להכיר את נבחרי הציבור ואת אופן פעולתם וכך מאפשרת בחירה מושכלת יותר, נוסף על כך שהיא מונעת שחיתויות או פעולות "מסריחות" אחרות.

אולם המילה "שקיפות" אומרת יותר מזה: באמצעותה נוצרת גם הפרדה בין בעל הכוח לבין נטולי הכוח: אמנם הוא תלוי בהם על-מנת להבחר, אבל הוא לא חייב, ולא היה חייב מעולם, לארגן את לשכתו כך שתהיה "שקופה". הוא מרגיש שיש לשבח אותו על כך, שהוא עושה מעשה נאצל. השקיפות עצמה חושפת את הפעולה של הפועל, בעל הכוח לפעול, אל מול אלו שהם חסרי כוח לפעול ולכן הם נזקקים לשקיפות הזו, כמנגנון הגנה, על-מנת לאזן מעט את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאי (הג'נטלמן) שפועל בשקיפות לבין האזרח נטול הכוח. הדבר לא הופך את המילה כולה לשלילית, הוא לא מנטרל את המשמעויות החיוביות שלה ולא הופך את השקיפות לדבר שאיננו רצוי, אך ההבנה של המשמעויות הנוספות תורמת להבנת הקשר שבין הדוברים המשתמשים בשפה על-מנת לתאר את עולמם.

הפוסט האחרון, ומאיר העיניים, של חגי נפתח במשפט שאמר אימרי קלמן ל"עכבר העיר": "הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה". חגי מצא במשפט זה בעיות בשלושה מישורים: מישור זהות המארגנים – כולם גברים אשכנזים, מישור הזלזול בביקורת והחיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת. נדמה לי שאם ננסה להבין את צירוף המילים "הביקורת היא לגיטימית" כמו שהבנו את המונח "שקיפות" נגלה דברים נוספים על איך רואים את עצמם מארגני המצעד. כמו הפוליטיקאי שלנו, מארגני המצעד הם ג'נטלמנים, הם לא שוללים ולא פוסלים את הביקורת, הם מקבלים אותה, "מחבקים" אותה, שומעים אותה ואפילו, שומו שמים, נותנים לה לגיטימציה. הנחת היסוד למשפט הזה היא החשובה כאן: הם אלה שנמצאים בעמדה לקבל את הביקורת.

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.