Tag Archives: פמיניזם זה לכולם

לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון

15 יונ

|מאת רוני| 

לפני שבע שנים הייתי חיילת ממורמרת בשירות סדיר. בעוד רוב מי ששירתו איתי היו נלהבים יומם וליל מכל המידע הסודי שהורו עליהם ללמוד ולדעת, אני בעיקר הרגשתי רע יומם וליל. לאחר שהצבא כשל בכל דרך אפשרית לגלות מה פשר המחלה שעליה אני מתלוננת כמעט כל יום במרפאה הצבאית, ולאחר שהרופאים הותירו אותי בסבלי חודשים ארוכים, אובחנתי לבסוף בבית החולים כחולה בסרטן, ונפלטתי מיד מהמערכת הצבאית, שלא לקחה שום אחריות על הרשלנות הרפואית המובהקת של רופאיה, כמובן. וכך, בעוד רוב חבריי נמצאים בתחילת-אמצע השירות הצבאי, פוקדים בסיסים צבאיים כל יום ביומו, אני התחלתי לפקוד את בית החולים איכילוב לקבלת טיפולים כימותרפיים. תוך שבועיים נפרדתי לשלום משגרת יומי, מהחברה המיידית שלי ומגופי כפי שהכרתי אותו מאז ומתמיד.

הייתי בת תשע עשרה ורציתי מה שרוב חברותיי רצו בגיל תשע עשרה. לצאת בערב, ללכת לים, לתכנן את החיים לאחר הצבא, שבחורים יבחינו בי. בחורים הסתכלו עליי לפני שהייתי חולה, ומבחינתי, כלום לא השתנה, הייתי עדיין אני – רוצה להיות מושכת, רוצה להימשך. ובתקופת המחלה בחורים הסתכלו עליי, ועוד איך. אך לקח לי זמן להבין שהם לא מסתכלים עליי כי הם רואים בחורה שמוצאת חן בעיניהם, אלא כי הם רואים בחורה בלי שיער שמסתכלת עליהם; במהלך הטיפולים הכימותרפיים איבדתי כל שערה שהיתה לגופי. מבחינת הסביבה, הפכתי בלתי נראית. יותר נכון – הפכתי הכי נראית, באופן שלא רציתי להיראות בה לעולם: חולה, א-מינית, שונה (כשבשלב מסוים במהלך הטיפולים הכרתי בחור שאמר את המילים המופלאות, "את יפה כמו שאת עכשיו," חשבתי שאתחתן איתו בו ברגע. טוב נו, תמימות של בת תשע עשרה.)

להמשיך לקרוא

Backlash Blues

27 נוב

|מאת שירה|

אני משתדלת לא להתעדכן בחדשות. זו החלטה עקרונית. קשה לי להתמודד עם שלל הטרגדיות והעוולות שמתרחשות כל יום בעולם, מספיק לי לדעת על אלה שקרובות אלי. בדרך כלל אני מרגישה, בניגוד להרבה אחרים, שכל האינפורמציה הזאת דווקא משבשת לי את הראיה במקום לעזור לי לראות את התמונה הרחבה. זה לא תמיד המצב, אבל פעמים רבות נדמה לי שככל ששומעים יותר חדשות, רואים יותר טלוויזיה, מה שקורה הוא דווקא התפתחות של כעס, חוסר רצון לשנות. אפילו איזשהו ייאוש מוחלט מהמצב. זה לפחות מה שקורה אצלי. אני גם יודעת וזה כמעט תמיד נכון שכשיקרה משהו רציני שאני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא יגיע אלי.

הסיפור של אורלי אינס, המתלוננת הראשונה בפרשת בר-לב, הגיע אלי פחות או יותר מכל כיוון אפשרי. הסיפור מוכר להכאיב, כבר שמענו אותו בגרסאות שונות, כל גרסה מאכזבת ומתסכלת מקודמתה. קצינים, בכירים, נשיא המדינה. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה חדשות מה שהפתיע אותי זו האלימות המופגנת כלפי המתלוננות ממש מכל עבר, אם זה הטון המאשים של הדיווחים העיתונאיים הראשוניים, טורי הדעה השונים או הטוקבקים הארסיים, המאשימים, הבאמת איומים.

להמשיך לקרוא