האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

 

"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.