ביקורת בונה

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

מילים בשפה, היום אנחנו כבר יודעים, הן יותר מאשר מסמן שמצביע על מסומן. לכל מילה שפע משמעויות שעולות ממנה, כמה מהן ניתנות לזיהוי ותיאור באופן פשוט וכמה מהן צריך "לחלץ". השילוב הזה, בין המשמעויות השונות, וניתוח האופן בו הן משחקות תפקיד בתקשורת, יכול ללמד אותנו הרבה על מצבו של הדובר, מצבו של הנמען והקשר ביניהם. נקח לדוגמה את המילה "שקיפות" – ברור שמדובר במילה בעלת קונוטציות חיוביות. כל פוליטיקאי מתהדר ב"שקיפות" שיש במפלגה שלו, בממשלה שלו, בהתנהלות הלשכה שלו וכד'. שקיפות היא ערך חיובי מפני שהיא נתפסת בעינינו כדבר שתורם לדמוקרטיה הייצוגית – היא מאפשרת לציבור להכיר את נבחרי הציבור ואת אופן פעולתם וכך מאפשרת בחירה מושכלת יותר, נוסף על כך שהיא מונעת שחיתויות או פעולות "מסריחות" אחרות.

אולם המילה "שקיפות" אומרת יותר מזה: באמצעותה נוצרת גם הפרדה בין בעל הכוח לבין נטולי הכוח: אמנם הוא תלוי בהם על-מנת להבחר, אבל הוא לא חייב, ולא היה חייב מעולם, לארגן את לשכתו כך שתהיה "שקופה". הוא מרגיש שיש לשבח אותו על כך, שהוא עושה מעשה נאצל. השקיפות עצמה חושפת את הפעולה של הפועל, בעל הכוח לפעול, אל מול אלו שהם חסרי כוח לפעול ולכן הם נזקקים לשקיפות הזו, כמנגנון הגנה, על-מנת לאזן מעט את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאי (הג'נטלמן) שפועל בשקיפות לבין האזרח נטול הכוח. הדבר לא הופך את המילה כולה לשלילית, הוא לא מנטרל את המשמעויות החיוביות שלה ולא הופך את השקיפות לדבר שאיננו רצוי, אך ההבנה של המשמעויות הנוספות תורמת להבנת הקשר שבין הדוברים המשתמשים בשפה על-מנת לתאר את עולמם.

הפוסט האחרון, ומאיר העיניים, של חגי נפתח במשפט שאמר אימרי קלמן ל"עכבר העיר": "הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה". חגי מצא במשפט זה בעיות בשלושה מישורים: מישור זהות המארגנים – כולם גברים אשכנזים, מישור הזלזול בביקורת והחיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת. נדמה לי שאם ננסה להבין את צירוף המילים "הביקורת היא לגיטימית" כמו שהבנו את המונח "שקיפות" נגלה דברים נוספים על איך רואים את עצמם מארגני המצעד. כמו הפוליטיקאי שלנו, מארגני המצעד הם ג'נטלמנים, הם לא שוללים ולא פוסלים את הביקורת, הם מקבלים אותה, "מחבקים" אותה, שומעים אותה ואפילו, שומו שמים, נותנים לה לגיטימציה. הנחת היסוד למשפט הזה היא החשובה כאן: הם אלה שנמצאים בעמדה לקבל את הביקורת.

משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?

|מאת חגי|

ההצעה שנדחתה אמש לחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל מעוררת שאלה מעניינת. כיצד יכול גוף שלו היה מוקם היה נעדר כל סמכות להפעלת כוח כופה (בין אם פרוצדוראלי ובין אם פלילי) להוות סכנה לדמוקרטיה? ומה היה צריך להיות יחסו של בית המשפט לנושא, לו הייתה מגיעה לפתחו עתירה כנגד הקמת ועדת החקירה?

דווקא התבוננות מבעד למשקפיים מגדריות, מאפשר אולי להתחיל ולהמשיך את המשמעות החוקתית והציבורית של הקמת ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. הסתכלות זו מגלה שהדיון סביב ועדת החקירה מצוי בליבו של השיח אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של ההיפר-ממשות).

היפר ממשות מציאותית ומדומיינת כאחד

 

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.