Tag Archives: פוליטיקה

תקומתה של הפטריארכיה (שבעצם לא נפלה מעולם)

25 נוב

|מאת חגי|

לפני שנים ספורות, נראה היה שמשהו יכול להשתנות. בבית המשפט העליון כיהנה הנשיאה הראשונה, השופטת דורית ביניש, חברת הכנסת דליה איציק, אישה מעדות המזרח, כיהנה כיושבת ראש הכנסת, וחברת הכנסת ציפי לבני, יושבת ראש קדימה, נתבקשה על ידי נשיא המדינה להרכיב את הממשלה.

השאלה מדוע לא הוקמה אותה הממשלה, והאם באמת קשור הדבר לאי נכונותן של חלק מהמפלגות הדתיות לשבת בממשלה בראשות אישה, אינה משנה את העובדה שהמעמד ההיסטורי, בו בראשות שלוש הרשויות נשים, טרם הגיע.

כמובן, גם אם בראשות שלוש הרשויות היו נשים, לא היה בכך כדי לסמן את השלמתו של המאבק הפמניסטי, ולו בתחום המצומצם של הזירה הפוליטית. כדי לבחון את הצלחתו של המאבק הפמניסטי יש להתבונן על תמונה רחבה יותר, ולשאול את השאלה החציונית. משמע, אין די בכך שהאישה הכי טובה תזכה ליחס שווה לגבר הכי טוב. פעמים רבות דמויות יחידות בעלות כישורים יוצאי דופן זוכות ליחס טוב יותר מעמיתותיהן, בין אם על ידי הדחקה (אישית וציבורית) של מגדרן, ובין אם בדרך של ראייתן כיוצאות מהכלל. מציאות שיוויונית היא מציאות שבו אישה בעלת כישורים בינוניים וגבר בעל כישוריים בינוניים נשפטים באותה הצורה. במילים אחרות, השאלה היא האם במצב הרווח עדיין משמש המגדר כשיקול לפגיעה בנשים.

יחד עם זאת, וודאי שיש משמעות רבה לשאלה האם גם בדרגים הבכירים עדיין קיימת אפליה מוסדתית, שיטתית ומובנית.

כך, שנים ספורות אחרי, שבה המערכת לשליטה גברית מלאה. נשיא בית המשפט העליון הוא השופט אשר גרוניס. בקרוב, עם פרישתה של השופטת ארבל, ירד מספר השופטות בבית המשפט העליון לשלוש (מתוך חמישה-עשר). ראש הממשלה הוא בנימין נתיהו, ויושב ראש הכנסת הוא חבר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין. החל מהשבוע, אפילו בתפקיד ה"רביעי", יושב ראש האופוזיציה, מכהן גבר, הוא חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. כל הארבעה אשכנזים. שניים מתוך הארבעה, נתניהו והרצוג, הם אצולת הון וילדים לאצולה פוליטית.

כמובן, תמיד כשמנסים לבחון את התמונה הרחבה, ישנם את אלו שקופצים ועומדים על ההבדלים הספציפיים והיחודיים של כל אחד מהמקרים. אלו תמיד קיימים, ובדרך זאת ניתן להסתיר מציאות מפלה לעד. אלא שלא פעם ההבדלים הללו עצמם חושפים מנגנונים של אפליה והדרה. כך, דרכו של השופט גרוניס לכס הנשיאות נסללה בדרך של חקיקה פרסונאלית על מנת למנוע מהשופטת נאור להתמנות לנשיאה. השופטת נאור אינה מהשופטות האקטיביסטיות של בית המשפט, וככל שניתן לדעת, זיהויה הפוליטי אינו בשמאל. נדמה שהמאבק נגד מינויה יכול להיות מקושר לאחד מהשניים – או שהמחוקקים היו בורים באשר לזהות האנשים שעל מינויים נאבקים, או שהדבר קשור, במישרין או בעקיפין, לחוסר הרצון לראות שתי נשיאות מכהנות בזאת אחר זאת. בדומה, כפי שכבר ציינתי, סיפור הרכבת הממשלה של ציפי ליבני כלל מבנה דומה, של שימוש בהיבט המגדרי כמכפיל כוח לקשיים הקיימים ממילא.

הדברים בולטים במיוחד במאבק האחרון בין שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. הפרשנויות הרווחות מספרות שכישלונה של יחימוביץ נבע משני גורמים. ראשית, בציבור הכללי, מהאכזבה על אי ההצלחה בבחירות הכלליות. שנית, בקרב מתפקדיה המאורגנים של המפלגה, מאי מתן כוח ריאלי למושבים ולקיבוצים. נדמה שהמישור השני הוא מעניין במיוחד. הקיבוצים, המושבים וההסתדרות בתנועת העבודה הם המקבילים לועדי העובדים בליכוד (כמובן, מאחר שועדי העובדים מורכבים לא פעם ממזרחים נוטים להציגם כסחטנים, בעוד שהקיבוצים מוצגים כמלח הארץ). מדובר במנגנונים מסואבים, מיושנים ומסורבלים, שמייצגים אליטה חברתית מזה שנים ארוכות ומשמשים כלי מרכזי בהחלשתן של כלל הקבוצות המוחלשות בישראל. מדובר באותה ההסתדרות שעמדה מנגד כשגלי הפרטה אלימים היכו ועודם מכים בשוק העבודה בישראל. אלו אותם הקיבוצים שמנסים עד לימים אלו ממש לסחוט את מנהל מקרקעי ישראל בכל מיני טיעונים מפולפלים ולנצל את כוחם הפוליטי על מנת לקבל עוד הטבות, מענקים וזכויות יתר מהמדינה, ללא כל הצדקה. מהלכה של יחימוביץ לביטול הכוח העודף של גופים אלו (לצד קביעת שיריון של חמישים אחוזים לנשים בכלל מוסדות המפלגה) הוא מהלך לתיקון עוול היסטורי, ולהקטנת כוחה של אליטה דכאנית במוסדות השילטון. אם אלו הכוחות שפעלו נגדה עכשיו, הרי שמבעד לשמות המכובסים "הקיבוצים", "המושבים" ו"ההסתדרות" מדובר בכוחות פטריאכליים מובהקים, שמבקשים לשמר סדר של דיכוי והחלשה. וכן, ודאי שיחימוביץ יכלה לבחון להיות "יוצאת הדופן" – האישה שהתברגה בצמרת באמצעות אישוש ושימור הסדר החברתי הפוגעני. אז ודאי היו תומכים בה בני הקיבוצים. אלא שדרישה כזאת היא בפני עצמה דרישה מפלה. היא דורשת מנשים בודדות מוחלשות, על מנת לטפס בסולם החברתי, להפוך לכלי אפקטיבי בדיכוי של נשים אחרות. אם זאת הייתה ציפייתם של הקיבוצים, אפשר רק לברך את יחימוביץ על התנגדותה לכך.

ואז מגיע הסיפור של האלטרנטיבה המדינית. בכנות, אני חשדן. אני חשדן כי השר לפיד מעולם לא הציג אלטרנטיבה מדינית, והדבר לא פגע בו כלל וכלל. אני חשדן בגלל שלא ברור איזו אלטרנטיבה מדינית מציע יריבה של יחימוביץ, הרצוג. אני חשדן כי השימוש בטיעון המדיני על מנת למחוק את סכנות הביטחון הפנימיות בישראל, סכנות הנובעות מסדר יום כלכלי דורסני, מאפליה, מהעדר חינוך והעדר בריאות, מהזנחה מתמשכת של המוני גברים ונשים, מתנאי העבדות של עובדות הסיעוד ומהגרי העבודה, ממציאות הכליאה של מבקשי המקלט, הוא שימוש שמרני. הצבת השאלה המדינית כמוקד היחיד של כלל הדיון הציבורי מאפשרת ל"שמאל" שלא להוות אופוזיציה חברתית וכלכלית. כך, חבר הכנסת הרצוג, שמשמש כביכול כאלטרנטיבה מדינית (וכאמור, ספק בעיני אם כך הדבר) הצביע בעד חוקים פוגעניים, דוגמת הצעת חוק המשכון החדשה, שעתידה להגביר את זכאותם של הבנקים לערבויות, על חשבון הציבור הכללי. הצבעה זו אינה חריגה, היא עולה בקנה אחד עם מדיניות ארוכת שנים במפלגת העבודה, שנעה בין אי התעמקות בסוגיות כלכליות, לבין אימוץ גורף של מדיניות נאו-ליברלית דורסנית.

אינני מחסידיה של יחימוביץ ואינני מאויביו של הרצוג. אם היה ניתן לראות במאבק שלהם כמאבק פנימי בלבד, היה לי עניין מוגבל ביותר בו. אבל לא מדובר במאבק פנימי. מדובר במגמת נסיגה מדאיגה. בקרוב, אחרי פרישתה של השופטת ארבל, ישמשו בבית המשפט העליון רק שלוש שופטות. כל התפקידים הבכירים בכנסת ובממשלה מאויישים על ידי גברים. אף שמהערכת הפוליטית מצליחה לכבס את המילים היטיב, בכל פעם מחדש משלמות נשים את המחיר על רצון לקדם צדק חברתי, לאתגר את המוסדות ההגמוניים, ולו במעט, ולדרוש יחס שיוויוני. בכל פעם משמש רצון זה כנגדן. בכל פעם, במקום שהציבור יגנה מהלכים פסולים אלו, זוכים הטיעונים המכובסים לתמיכה מכל קצוות המפה הפוליטית והחברתית.

אם יחימוביץ הייתה מפסידה רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית או סכסוכים פנימיים, היה זה הפסדה שלה. כאשר ההפסד נובע מרצון בשימור מנגנוני כוח מיושנים, רצון שזוכה לתמיכה רחבה, מדובר בהפסד ציבורי, החורג מעניינה הפרטני של מפלגת העבודה.

מודעות פרסומת

על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

22 נוב

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

להמשיך לקרוא

על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל

13 נוב

*פוסט אורח*

|מאת קרן|

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן     

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה. 

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס. 

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט. 

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו. 

להמשיך לקרוא

על חשיבותה של הדרה

22 אוג

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

23 יול

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

להמשיך לקרוא

משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?

21 יול

|מאת חגי|

ההצעה שנדחתה אמש לחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל מעוררת שאלה מעניינת. כיצד יכול גוף שלו היה מוקם היה נעדר כל סמכות להפעלת כוח כופה (בין אם פרוצדוראלי ובין אם פלילי) להוות סכנה לדמוקרטיה? ומה היה צריך להיות יחסו של בית המשפט לנושא, לו הייתה מגיעה לפתחו עתירה כנגד הקמת ועדת החקירה?

דווקא התבוננות מבעד למשקפיים מגדריות, מאפשר אולי להתחיל ולהמשיך את המשמעות החוקתית והציבורית של הקמת ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. הסתכלות זו מגלה שהדיון סביב ועדת החקירה מצוי בליבו של השיח אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של ההיפר-ממשות).

היפר ממשות מציאותית ומדומיינת כאחד

 


להמשיך לקרוא

זהות, פוליטיקה וחירות ההנאה

29 דצמ

|מאת חגי|

אני אוהב לרקוד למוזיקה של ליידי גאגא, אוהב לשכב עם בחורים חתיכים שאספתי מהרחוב, אוהב ללכת לים, אוהב לאכול , מעדיף וודקה על ערק, מפנטז יום אחד לקרוא שירי יונה וולך במהלך סקס.

לא רוצה להסביר, לא רוצה לנתח, לא מוכן לתת דין וחשבון לאף אחד ולאף אחת.

ד"ר סוס, אחד הסופרים הטובים ביותר לילדים ומבוגרים כאחד, אומר, בספר One Fish, Two Fish, Red Fish, Blue Fish

"From there to here, from here to there, funny things are everywhere!".

(שני ביצועים ביזאריים לחלוטין של הספר אפשר לראות כאן ו-כאן)

על מצעד הגאווה בתל אביב אפשר לכתוב הרבה, וראוי לכתוב. אפשר לכתוב על הפוליטיות או העדרה של המצעד, אפשר לכתוב על השאלה האם המצעד משיג את מטרתו, אפשר לשאול האם היה ניתן להשתמש בתקציב של המצעד לצרכים אחרים. אבל דבר אחד קשה להכחיש ביחס למצעד הגאווה – הוא פשוט כייף. חצי יום של הפנינג צבעוני, חופשי, בשמש התל אביבית, עם בירה והופעות על חוף הים. עם דגלים, בדיחות, חברים.

הרבה דיברנו פה על הקשיים, המצוקות, המאבקים, הפוליטיקה של המשפט, של החברה, של היומיום. כל אלו קיימים וחשובים וצריך לדבר על הנושאים האלו. נדמה לי אבל שאין טעות חמורה יותר מלשכוח את ההנאה. התנועה ההומו לסבית, דווקא בגלל ה"שוליות" שלה, מצאה את ההנאה ואת העונג מחדש. התנועה מצאה את הדיוות הגדולות, את הפייטים, את הפסטיבלים בלונדון, המועדונים בברלין, המסעדות בפאריז, הברים והחופים של ניו יורק. גם במיטה, התנועה מצאה את ההנעה שבמין אנאלי, אוראלי, זוגי, המוני, בבריכה, במקלחת, על השולחן, עם אזיקים, בלי אזיקים, עם עזרים או בלי עזרים, את החדוה שבפופרס ואת החדווה שבאלכוהול, את חירות הסטוץ והחירות שבזוגיות, את הגנים הציבוריים ואת הסאונות.

להמשיך לקרוא