Tag Archives: עמדת סובייקט

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

התחושה המדויקת של הבלתי נראה

21 ספט

|מאת חגי|

המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.

להמשיך לקרוא

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא

משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?

21 יול

|מאת חגי|

ההצעה שנדחתה אמש לחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל מעוררת שאלה מעניינת. כיצד יכול גוף שלו היה מוקם היה נעדר כל סמכות להפעלת כוח כופה (בין אם פרוצדוראלי ובין אם פלילי) להוות סכנה לדמוקרטיה? ומה היה צריך להיות יחסו של בית המשפט לנושא, לו הייתה מגיעה לפתחו עתירה כנגד הקמת ועדת החקירה?

דווקא התבוננות מבעד למשקפיים מגדריות, מאפשר אולי להתחיל ולהמשיך את המשמעות החוקתית והציבורית של הקמת ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. הסתכלות זו מגלה שהדיון סביב ועדת החקירה מצוי בליבו של השיח אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של ההיפר-ממשות).

היפר ממשות מציאותית ומדומיינת כאחד

 


להמשיך לקרוא