Tag Archives: ספרות ותרבות

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא

קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון – חמש סיבות לצפות ב-True Blood

4 מאי

|מאת חגי|

בכל מה שנוגע לתוכניות טלביזיה אני תמיד כמה צעדים מאחור, ורק לאחרונה יצא לי לראות את התכנית True Blood ("דם אמיתי"). מהרגע שראיתי את הפרק הראשון לא הצלחתי להפסיק, ותוך שבוע ראיתי את כל שלוש עונות הסדרה. ניסיתי להבין מה משך אותי אל הסדרה הזאת כל כך. העלילה עצמה לא מתוחכמת במיוחד ודומה למדי לכל סדרת מדע בדיוני אחרת. גם הרעיון של ערפדים בעולם המודרני בוצע בעבר (החל מסרטי קאלט כמו "ראיון עם ערפד" ועד לסדרות נפלאות כמו "באפי ציידת הערפדים" שראויה לנקודות זכות פמיניסטיות בפני עצמה). בסוף גיבשתי חמש נקודות שהופכות את הסדרה לסדרה ראויה לצפייה. שלא במפתיע, הן קשורות למגדר וזהות (על הבעייה הכללית של יצוג אוכלוסיות מוחלשות בטלביזיה כתבתי כאן).

להמשיך לקרוא

כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

להמשיך לקרוא

אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה. להמשיך לקרוא

חמישה מיליארד ויותר

17 ינו

|מאת חגי|

"חמדת", ספרה של טוני מוריסון, מספר את סיפורה של סת', שפחה נמלטת בתקופת העבדות בארה"ב. לאחר בריחתה מגיע לבית בו שוהה סת' עם שלושת ילדיה "המורה", בעל העבדים ממנו ברחה, ומנסה להחזיר אותה. סת', באקט של טירוף – או אולי דווקא ראציונאליות – מנסה להרוג את ילדיה. כל גורל עדיף בעיניה מגורל של עבדות. מבין ארבעת הילדים, סת' מצליחה לרצוח רק את בתה התינוקת, היא חמדת. בסצינת הסיום של הספר, אדוארד בודווין, לבן "מתקדם" ופעיל למען ביטול העבדות, מגיע לביתה של סת' בכדי לאסוף את דנבר (בתה של סת') לעבודה. הבית בו גרות סת' ודנבר שייך לבודווין, והוא נתן אותו לעבדים נמלטים בכדי לעזור בשיקומם. כאשר היא רואה אותו מתקרב, סת' חווה מחדש את הניסיון של "המורה" לחטוף אותה ואת ילדיה חזרה לעבדות ותוקפת את בודווין בדוקרן קרח.

את המפגש בין סת' למר בודווין אפשר לנסות ולהבין כתהליך הפסיכולוגי שעוברת סת', החווה מקרה קלאסי של פוסט טראומה. קריאה כזאת מאפשרת לקורא לשמר את החלוקה של העולם לרעים (בעלי העבדים) ולטובים (פעילי זכויות האדם). אך טוני מוריסון אינה נותנת לקורא את החסד הזה.

מוריסון אינה מבקשת לתת הנמקה לפעולתה של סת' ואינה מרחמת על בודווין. שלוש גישות מוצגות בספר לגבי טוב ורע: בייבי סאגס, האם הקמאית, אומרת שאין טוב ורע כלליים בעולם, יש רק שחורים ולבנים, וכל מי שלבן הוא רע. סת' טוענת שיש לבנים טובים, למשל מר בודווין, אותו היא תוקפת בסוף הספר, ואילו המספרת מראה לנו שיש הרבה מאוד שחורים רעים, כמו אלו שהלשינו על סת' ל"מורה".

להמשיך לקרוא

קצרצרים: דימויים ורעלות

27 דצמ

|מאת שירה|

על אף שאנחנו תופסים את איראן בתור האיום האנטי דמוקרטי ואולי אפילו האפוקליפטי הגדול הבא, מתוך כל המדינות הלא דמוקרטיות בסביבה, איראן היא זו אשר נחשפנו לתרבות שלה בצורה המעמיקה והרחבה ביותר, בעיקר בעשור האחרון. לא רק שהגיעו אלינו יצירות אמנות ותרבות איראניות משובחות וסרטים דוקומנטריים מרתקים על המציאות שם, אלא שנשים איראניות רבות מהוות גם הן נציגות בולטות ומלאות כשרון של התופעה הזו.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הקומיקס פרספוליס מאת מרג'אן סטראפי, שהפך גם לסרט בבימויה ובבימויו של וינסנט פארונו ומתאר באופן יצירתי ומורכב את השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת באיראן של העשורים האחרונים מנקודת מבטה של נערה צעירה.

להמשיך לקרוא

בלי שליט ובלי נשלט

25 דצמ

|מאת שירה|

חגי שאל אותי אתמול על הנטייה שלי לכתוב על ספרים או יצירות תרבות אחרות ולהשתמש בהם כדי לדבר על הנושאים שמעניינים אותנו. כשעניתי לו הבהרתי את הנקודה הזו גם לעצמי: המציאות, כמו שאנחנו מגלים בכל יום, רחוקה מלהיות מושלמת, וקיימים בה עיוותים עמוקים שקשה מאד להתמודד איתם בלי להתייאש. ביצירות בדיוניות לעומת זאת, ליוצר או היוצרת יש את הכוח לברוא או לשקף מציאות מורכבת יותר, מעניינת יותר ולעיתים צודקת יותר – לפחות במובן הרוחני. מציאות, שלא רק שמעודדת את רוחי אלא נוסכת בי תקווה שרעיונות ומילים יכולים באמת להשפיע על העולם.

בעולם ה"אמיתי" אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה היסטוריה כולנו סוחבים על הגב. כמה מיתוסים לגבי מי שאנחנו ומה שאנחנו אמורים להיות טבועים בנו. בכמה ציפיות אנחנו מוקפים, לא רק לגבי עצמנו בהווה אלא גם לגבי המסלול של ההתפתחות שלנו. גם בלי ידיעתנו המלאה, התרבות, השיח הציבורי, הסביבה והמשפחות שלנו מעצבים לנו בהדרגה את התודעה (עיצוב שבשלב מסוים גם אנחנו לוקחים בו חלק) ועוד לפני שאנחנו לגמרי עומדים על דעתנו, פעמים רבות כבר הפנמנו את כל הציפיות הללו בלי היכולת להפריד אותן מאיזו מהות פנימית שנדמה שכולנו מרגישים שהיא קיימת.

להמשיך לקרוא