Tag Archives: ספרות ותרבות

החברים של דורותי

2 נוב

|מאת שירה|

מעניין מה שקרה לדורותי גייל, הילדה הקטנה מקנזס שברחה מהבית, ניסתה לחזור ומצאה את עצמה בארץ עוץ. אפילו פרנק באום שיצר אותה בוודאי לא ידע בשעת מעשה כמה גלגולים היא תעבור, לכמה פרשנויות היא תזכה, כמה אנשים ונשים ישתמשו בה בשביל להסביר משהו לגבי הזהות שלהם או משהו לגבי העולם.

אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב על דורותי, בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי הרבה עניין בספר או בסרט. תמיד אהבתי את ג'ודי גרלנד, אבל אהבתי דווקא את הסרטים האחרים שלה שברבים מהם היא גילמה אשה צעירה ושבורת לב בעלת קול יפיפה ולא ילדה מבוגרת לגילה שמלווה בשלוש דמויות לא יציבות עם תחפושות משונות. בכל זאת, חזרתי לחשוב על "הקוסם מארץ עוץ" בזמן האחרון, אפילו ראיתי שוב את הסרט וגיליתי שאני נהנית לחלוטין מכל דקה. גיליתי גם עוד כמה דברים.

להמשיך לקרוא

כנפי התרנגולות שלא נולדו למעוף

29 אוק

|מאת עדי|

עם בוא היום / אורית מיטל

את הזקן שצמח לי הלילה גילחתי בקפידה

וחשבתי, בעודי בוחנת את הלסת הרבועה במי הנחל,

על האלוהי שבאדם, ועל כנפי התרנגולת

שלא נועדו למעוף.

 –

התוצאה השביעה את רצוני:

מוסקטר צעיר ותאב צחצוח חרבות.

קיפלתי את התער ושקעתי שוב בנמנום,

אבל פרחים לא צמחו שם

בין אצבעותיי המקופלות

וכשהתעוררתי, החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות

היה סתום ממש כמו זה שנשקף אליי הבוקר

כבכל בוקר, מן המראה המשופשפת

של ארון האמבטיה הישן.

 –

אפילו הסידור הפרוע של מברשות השיניים בכוס

היה נבול מעט כמו תש כוחן עם בוא היום

והקמטים שבלחיים המדולדלות

נראו כמו גומות: עקומות, עמוקות, עגומות.

כשהייתי ילדה קטנה, כמו הרבה בנות, עשיתי הכול כדי להיות בן. אז, עוד לא היו לי ציצים ויכולתי להתרוצץ בלי חולצה, במכנס קצר ותספורת קצוצה. בתחושת כוח מופרזת, הייתי מצילה את כל הבנות בגן. אם הייתי תופסת בן שמוריד לבת את המכנסיים (תופעה רווחת בגן שושנה של אותם ימים), הייתי תופסת אותו מורידה לו את המכנסיים ומוסיפה בעיטה בתחת! הו הו! איזו "לסת רבועה" הייתי בטוחה שאני מגדלת פלוס ידיעה ברורה ומוחלטת שבטוח אגדל להיות "מוסקטר תאב צחצוח חרבות". ובכן, מהר מאוד זנחתי את המוסקטר. המוסקטר לא הגן עליי שהתחלתי לסבול בגיל 30 מהתקפי חרדה.

להמשיך לקרוא

התחושה המדויקת של הבלתי נראה

21 ספט

|מאת חגי|

המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.

להמשיך לקרוא