Tag Archives: ספורט

אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש

1 יונ

 *פוסט אורחת*

|מאת אביה|

בכיתה ב' הבאתי כדורגל לבית ספר. אחרי שהבנים לא רצו לתת לי לשחק איתם, החלטתי לארגן לעצמי קבוצת בנות. לא היה קשה למצוא – אביבה, מוריה, דפנה ומרב, הצטרפו אליי בשמחה. שיחקנו כל הפסקה, בשמש ובגשם. אנחנו נהננו נורא, אבל לסביבה היה יותר קשה להתמודד עם זה. ננזפתי על שיצאתי לשחק בגשם ו”סיכנתי” בנות אחרות, המורים היו מעירים לי שאני מגיעה מזיעה ופרועה לשיעורים. מורה אחת אפילו הגדילה לעשות והעירה לי מול כל הכיתה, איך אני משתוללת כמו בן, שכדאי שאני אתחיל להתנהג כמו בת. (אמא שלי, שתמיד תמכה בעצמאות שלי לבחור את מה אני אוהבת, מיד התקשרה למורה ודרשה שתתנצל בפני. מההתנצלות אני  זוכרת רק את עצמי עומדת מולה, עם דמעות של עלבון בעיניים). עם הזמן היה יותר ויותר קשה למצוא בנות לשחק איתן. ההערות מהמורים, ההתנכלויות מהבנים, לרובן זה  לא היה חשוב מספיק. אני למדתי את השיעור הראשון בלהיות שונה, בצורך להילחם על מה שאני רוצה.

האפליה המגדרית בספורט בישראל היא עובדה. האפליה מקבלת ביטוי בייצוג זעום (15%) של נשים באיגודי הספורט, בתקציבים הנמוכים שמעבירים מוסדות המדינה והרשויות מקומיות ובסיקור התקשורתי הזעום של ספורטאיות וקבוצות בספורט נשים (5% מתוך ידיעות הספורט בעיתונים מתייחסות לספורט נשים). כמובן שסביב הישג יוצא דופן כמו זכייה של אליצור רמלה בגביע אירופי התקשורת "מחבקת" והקבוצה זוכה לכמה ימים של חשיפה תקשורתית משמעותית. לאחר מכן התחום חוזר לאלמוניותו. אפילו שחר פאר, שזוכה  לסיקור חדשותי נכבד יותר לכאורה, אינה מקבלת את הכבוד הראוי לה כטניסאית בכירה ברמה בינלאומית. בוודאי כשמסתכלים על המעמד והיוקרה לו זוכה הצמד אנדיוני בטניס זוגות, תחום שולי בהחלט בעולם הטניס. הסיקור של פאר מתרכז לעיתים קרובות  בחוסר הצלחתה להיכנס לעשירייה הראשונה בצמרת עולם הטניס (פאר דורגה במקום ה- 11 במרץ 2011, מאז דירוגה נע בין 11 ל-20). איזה כדורגלן ישראלי נמצא בין 10 השחקנים הטובים בעולם, או אפילו 100 הראשונים?

להמשיך לקרוא

קצרצרים: After all, we are not so bad with balls

19 דצמ

|מאת חגי|

הרבה זעם התעורר השבוע בארגון הלהט"ב העולמי (אפילו לא ידעתי שיש ארגון כזה) סביב הבקשה המשועשעת של נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, שהומואים לא יקיימו יחסי מין במהלך המונדיאל בצפוי להערך בקטאר בשנת 2022 (ראו כאן). הבעיה של ספ היא לא החשש שהשחקנים יתישו את עצמם לפני המשחקים. הוא פשוט לא רוצה להסתבך. אחרי הכל, בקטאר מין הומוסקסואלי הוא לא חוקי, ו-…when in Rome.

האמירה המטופשת לא כל כך מזעזעת ולא ממש ראויה להתייחסות. העובדה שהמונדיאל נערך במדינה שזכויות אדם בסיסיות לא עומדות לנגד עיניה בשום צורה – זאת כבר בעיה יותר גדולה. אבל אפילו זו לא הבעיה כולה- הבעיה היא שספורט הפך להיות, בהרבה מאוד מובנים, מקלטם האחרון של ההומופובים (לצד פאשיזם ופנאטיות דתית כמובן). הבעיה היא במבנה תרבותי שמדיר הומואים ולסביות (כן, גם הן נדירות) מהעיסוק בספורט.

בגיליון סוף השבוע האחרון של מעריב ישנו ראיון עם גראת תומאס, מבכירי שחקני הראגבי בבריטניה (גם אותי הספורט הזה מצחיק) שיצא מהארון לאחרונה. בלשון המעטה, לא היה לו הכי קל. הקושי המרכזי היה דווקא לפני שהוא יצא מהארון, התחושה שהוא במועדון בו הוא לא רצוי. אחרי שהוא יצא, לטענת הכתב, הוא הפך להיות הגיי אייקון הבא בבריטניה (עכשיו השאלה היא כמובן האם דיוויד בקהאם יוכל לשקם את מעמדו אם גם הוא יצא מהארון).

כן, אנחנו יודעים לשחק כדורסל, כדורגל, ראגבי ואפילו להדוף כדור ברזל (נו טוב, אני לא ממש מצטיין במשחקים האלה, אבל גם רבים מחברי הסטרייטים לא). השאלה מדוע אין הומואים בספורט היא שאלה פשוטה מאוד. אין הומואים בספורט בגלל שהספורט התחרותי פועל תחת מעטה כבד של הומופוביה – ולא, אין בזה שום דבר גנטי, אין בזה שום דבר טבעי.

בישראל, שמעון אמסלם, שחקן הפועל תל אביב לשעבר, זכה לפיצוי כי כינו אותו "אמסלם ההומו" במהלך משחק. חבל, אם, כמו שאומרים, היו לו ביצים, הוא היה צריך להסתובב לקהל ולהגיד "תודה רבה. אני במקרה לא הומו, אבל אני מעריך את המחמאה".