Tag Archives: סדר חברתי

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

11 דצמ

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

להמשיך לקרוא

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

19 יול

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

להמשיך לקרוא