Tag Archives: נשים

פרשת מסמך הפז

8 יול

*פוסט אורח*

|מאת אור|

בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה בעיתון "עכבר העיר" תחת הכותרת "פרשת מסמך הפז: דירוג הביצועים הסודי של גברי תל אביב". הכתבה מתארת קובץ בגוגל דוקס "שעובר מאישה לרעותה", ובו טבלה עם שמות גברים שונים וכן דירוג ביצועיהם המיניים על פי ניסיון העבר של המדווחות. "במקור הקטע מבחינתי היה אסטרטגי נטו" מסבירה גילי (שם בדוי), מקימת המיזם "רציתי רק להגיד לגברים שהייתי איתם שאני ועוד בחורות עשינו רשימה כזאת כדי להכניס אותם קצת ללחץ". אלא שלטענתה, לאחר שהתייעצה ושיתפה כמה מחברותיה ברעיון הוא התגלה כבסיס מעולה ליצירת אחווה נשית. יתרה מכך, בהמשך מצדיקה גילי את קיומו של המסמך כדרך להלחם בתופעה של הטרדות מיניות כלפי נשים. ניתן להבין כי יצירתה של אותה אחווה נשית היא, לדעת המרואיינת, לא פחות מאשר אקט פוליטי, כזה המאגד יחידות חסרות כוח (הנשים המדרגות) אל מול קבוצה מאוגדת וחזקה (המין הגברי).

תגובתי הראשונית לגילוי קיומו של מסמך זה הייתה שאט נפש. מדובר במהלך פוגעני כלפי גברים הנעשה בצורה כמעט שרירותית. זוהי אכזריות המופעלת ללא הבחנה בין אשמים ללא אשמים ובלי לתת את הדעת על התוצאות. המסמך נועד לאיים על גברים סטרייטים תל-אביבים באשר הם. עבורי, גם אם שמי לא מופיע ברשימה, מדובר באפשרות של השפלה פומבית ובחדירה גסה למה שהינו פרטי ואישי. בעיני, המסמך בטח ובטח שאינו מעודד דחף לשינוי בהרגלי המיטה, כי אם חשש להיכנס למיטה מלכתחילה. אלא, שהאג'נדה מאחורי המסמך איננה מתחילה ונגמרת ברצון להביא לשיפור בביצועיהם של הנידונים, היא מתיימרת ליצור שינוי פוליטי ואם מטרת הטבלה הינה מניעת הטרדות מיניות, עליי לומר כי אינני רואה כל קשר בין מטרה זו לבין הדרך שהיא מאמצת.
 

המאבק כנגד הטרדה מינית (שכמובן לא נפסק) הוא הישג גדול של הפמיניזם בחמישים השנים האחרונות. הוא מהווה שינוי בהתנהלותנו היומיומיות בחברה ובנורמות הבסיסיות שלנו, ולכן הוא מהלך מפתח בכינון יחס שוויני לגברים ולנשים. אלא שהמאבק מכוון כנגד הגברים המטרידים וכן כנגד המערכת החברתית והמשפטית המאפשרת את ההטרדה. מטרתו מעולם לא היתה לפגוע בצורה שרירותית כנגד כל זכר בחברה בהיותו זכר. וודאי שהוא אינו מיועד בכדי לצאת כנגד גברים שקיימו יחסי מין בהסכמה אך יכולתם המינית אינה עומדת בסטנדרטים שקבעה בת הזוג.

להמשיך לקרוא

שלג, זכוכית, תפוחים

29 יונ

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

להמשיך לקרוא

סוס טרויאני

25 מאי

|מאת חגי|

שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).

הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.

נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.

המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").

להמשיך לקרוא

בזכות החברות

2 אפר

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

להמשיך לקרוא

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

  להמשיך לקרוא

"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

12 פבר

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.

להמשיך לקרוא

"דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה" – על רופאי נשים, גלולות נגד הריון, וסודות כמוסים

5 ינו

*פוסט אורח*

|מאת אנונימית|

אני נכנסת בבהילות למרפאה הלא-מוכרת של קופת החולים שלי. רק בהרצליה  היה התור הפנוי הכי קרוב לרופא נשים. אני לא מכירה את הרופא הזה, ולמעשה, זו הפעם הראשונה שאני זוכה להיכנס להיכל הקדוש הזה, שתמיד היווה בעיניי מעין טקס התבגרות שאיחרתי לעבור. דמיינתי את משרדו של רופא הנשים מוקף הילה של קדושה ששמורה רק לנשים בשלות. דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה – כלומר, שלי.

אך המרפאה אפרורית וקירותיה מתקלפים. הפקידה נוזפת בי קשות, כשאני מבשרת לה ששכחתי בבית את הכרטיס המגנטי של קופת החולים, אבל אני מפצירה בה – אם אפשר בכל זאת לבקש מהדוקטור שיקבל אותי, כי אני ממש צריכה את התור הזה ואחריו אין תורים לעוד חודשיים לפחות. אחרי המתנה לא קצרה, כשאני נכנסת סוף סוף למשרדו של הרופא – גם הוא מוצא לנכון לנזוף בי. איזו מין חוסר אחריות זו, לשכוח ככה את הכרטיס? עכשיו הוא איננו יכול לבצע את עבודתו כמו שצריך, בגללי. לא עוזרות תחינותיי והתנצלויותיי, הרופא – בשלו.

רק אחרי נאום התוכחה, הרופא מוצא לנכון לשאול אותי למה הגעתי אליו. אני עונה, לא בלי גאווה בקולי, שאני רוצה מרשם לגלולות. "אהא…", הוא מהנהן. "את בטח יודעת שאני לא יכול לתת לך מרשם בלי הכרטיס המגנטי, נכון?" – "כן, כמובן שאני יודעת" (לא, אני לא. אני בסה"כ בחורה צעירה ודי מפוחדת, בביקור הראשון שלה אצל רופא נשים. והמלקחיים האלה שם בצד? אתה מתכוון להשתמש בהן עליי? בבקשה אל תשתמש בהן עליי). "אבל אולי אפשר יהיה לסדר איזה משהו…", הוא ממשיך ומצית ניצוץ של תקווה בעיניי.

הוא פוצח בשאלות רבות: גיל. היסטוריה מינית. האם בריאותי טובה בדרך כלל. האם יש אלרגיות. האם אני עושה פעילות גופנית: "כן, אני עושה," אני עונה לו. "כמה פעמים בשבוע?" הוא ממשיך. "3 פעמים…" אני מנסה. *מבט בוחן ומזלזל מצד הרופא*. ואז, "ומתי התחלת את האימונים האלה, לפני שבוע?". *צחוק רשע*. ואני לא מבינה, "זה באמת רלוונטי..?"

לבסוף הוא פותח מגירה שנראה שיש בה הרבה חבילות של תרופות. הוא מפשפש שם קצת ומוציא משם חפיסת גלולות חדשה וצבעונית. "הנה", הוא מגיש לי אותה, "קחי את החבילה-לדוגמה הזו". הוא מבטיח לי שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי. אז, בתמימותי, לא העליתי על דעתי לשאול כיצד בדיוק הוא יודע שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי, אם הוא לא עשה לי שום בדיקה ואפילו לא התאפשרה לו כניסה לפרופיל הרפואי שלי. הרופא גם הסביר לי שאם ארצה מרשם לגלולות האלה, אצטרך לבוא אליו שוב עם כרטיס מגנטי, אבל אני יודעת שלמרפאת הגיהנום הזו אני כבר לא אחזור.

להמשיך לקרוא