הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

האדמה שחיפשתי

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

הגוף הלא מיני

*פוסט אורח*

|מאת קרן| 

[בהשראת הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של ג'איה]

 

הוראות שימוש: הפוסט הזה מנסה לעשות שני דברים, להציג טיעון ולמפות מרחב. או ליתר דיוק, קבוצה של מרחבים. כל פיסקה ממפה מרחב אחר. אם היא לא מעניינת אותך, דלגי לפסקה הבאה! את הטיעון המרכזי אפשר לקבל גם מקריאה מהירה של ההתחלות של הפסקאות, נניח המשפטים המודגשים ועוד קצת.

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף  שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאבדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.