על חשיבותה של הדרה

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

Some f***ing straight talk on gay marriage

|מאת רוני|

כשנושא השיחה הוא "חתונות" – מי עם מי, מתי, איפה ואיך, לרוב אני אומרת שכנראה, לא אתחתן לעולם. עכשיו, אני לא יודעת אם באמת לא אתחתן. יכול להיות שיום יבוא ואראה את האור, כלומר – את כל העולם המופלא שמאחורי ההתחייבות המוסדית, קבל עם, עדה ורבנות יהודית (או שלטונות קפריסין), לגבר שאני אוהבת. אך יש לי סיבות טובות לחשוב שזה לא בדיוק יקרה; אני אמנם מאמינה בהתחייבות מונוגמית ארוכת-שנים. אני מאמינה באהבה רומנטית. אני רוצה ילדים. ואני אשמח מאוד שכל זה יקרה עם בן זוג שירצה להיות שם איתי, לאורך כל הדרך. אבל – חתונה? הטקס המיותר הזה? המוסד? אפילו אם נניח בצד את הכפייה הדתית השוררת בישראל, המחייבת נישואין דרך מוסד הרבנות, ממנו לא ניתן לברוח – שכן, גם אם מתחתנים חתונה אזרחית, תהליך הגירושין יעבור דרך הרבנות – הטקס עצמו נראה לי ארכאי, לא מאפשר, ובלתי רלוונטי לאורח החיים שלי.

אני מכירה נשים נוספות שמרגישות כמוני, וגם גברים. מדובר באנשים שרואים בסירוב להתחתן, סירוב לעמוד בסטטוס-קוו חברתי, שנראה בעיניהם מיותר. כאמור, מימוש האהבה הזוגית לא חייב להגיע באמצעות עריכת טקס ספציפי זה, טקס אשר מקבל בעיני אנשים מסוימים יחס בלתי פרופורציונלי, בחברה הישראלית במיוחד. מדובר בעיקר סטרייטים וסטרייטיות, שיכולים לבחור – כן, או לא.