Tag Archives: משפט

קצרצרים: אבירי הצדק

27 מרץ

|מאת חגי|

"עורך הדין משמש, בין היתר, כקצין של בית המשפט (Officer of the Court). מוטלת עליו החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט" (ראו: סעיף 54 לחוק. עיינו: עניין פלוני, בעמוד 734; קלינג, 372-360). "מעמד זה," כך נפסק, "מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה" (על"ע 8536/07 הועד המרכזי של לשכת עו"ד ת"א-יפו נ' הלברשטט, ניתן ב-24.3.2011).

לשכת עורכי הדין, בגיבוי מלא של בתי המשפט, אמורה לשמר את אמון הציבור במערכת ובעורכי הדין, וזאת באמצעות מנגנוני אכיפת משמעת פנימיים. השופט מלצר, בפרשת הלברשטט שצוטתה לעיל, מצייר לנו תמונה ורודה ורומנטית של עורך הדין כאביר הלבן של הצדק. כל זאת, על מנת לאשרר את השעייתו מלשכת עורכי הדין של עורך דין שגידל מריחואנה לשימוש עצמי. אכן, אם אביר הצדק, אחרי שהציל את העלמה במצוקה (הציבור) בחר לשבת איתה ולעשן ג'וינט עליו לפשוט את שריונו.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

22 מרץ

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: האם אסור להתאהב?

5 מרץ

|מאת חגי|

בימים האחרונים עלתה מחדש לכותרות סוגיית הניצול המיני במסגרת יחסי מרות באוניברסיטאות. שני מחנות מרכזיים התהוו במהירות. מחד, המחנה הפמיניסטי, שהדגיש את הבעייתיות שבקיום יחסים במסגרת יחסי מרות, את האופן המעוות שבו התנהלו ההליכים במקרים האחרונים שהתגלו ועשו כותרות, ואת פוגעניותם הכה מוכרת כלפי  הנפגעות. גם מצדו השני של המתרס צפו ועלו קולות מוכרים – הטענה הרווחת כי לא היו הדברים מעולם, הטענה כי אין כזה דבר הטרדה מינית, והטענה האהובה –"מה אתן רוצות? בקרוב אי אפשר יהיה להתחיל עם בחורות" (וכן, לחדי הזכרון מבינינו, זאת גם הטענה שהפנו דן מרגלית ורונן ברגמן לעורכות את הכצעקתה).

הרבה מהשיח המבקר את עצם האיסור על הטרדות מיניות עושה זאת דרך תעלול רטורי ישן ומוכר. בוחרים את מקרה הקיצון העמום ביותר (נגיד, מישהו שאומר למישהי "בובלה"), מנתקים אותו מכל הקשר שהוא (למשל, לא מציינים שהדבר נאמר מעל הפודיום מול שלוש מאות תלמידים) וכך מגחיכים את הטענה כולה (כי זה הרי הכל או כלום – אם את מסכימה שלא צריך להכניס לכלא מישהו שאומר בובלה, המשמעות היא שאת מסכימה שאין שום התנהגות שהיא בגדר הטרדה מינית). בהקשר של האוניברסיטה, הדוגמא הבולטת הייתה שנה שעברה, כשכל המדינה סערה סביב השאלה האם מותר למרצה לשבת עם סטודנט/ית בחדר סגור. שלל דוגמאות מגחיכות צמחו סביב העניין. "אם יש רעש במסדרון אסור לסגור את הדלת?", "ומה אם מדובר במרצה הומו וסטודנטית, או מרצה הטרואית וסטודנטית?" ועוד ועוד. המהלך הזה יוצר ניגוד בין האיסור על הטרדה מינית לבין ההיגיון הבריא. אם חייבים לותר על אחד מהשניים, ברור לכולם על מה צריך לותר. להמשיך לקרוא

קצרצרים: הומו, הומו, הומו

22 ינו

|מאת חגי|

עיתון מפרסם תמונת אילוסטרציה בהקשר לליין מסיבות חדש שצולמה במועדון, אבל לא בערב של הליין המדובר, ושוכח לכתוב שמדובר ב"תמונה להמחשה בלבד, כל קשר בין המצולמים לכתבה מקרי בהחלט". לאחר שתשומת לב המערכת מופנית לטעות, מפרסם העיתון במקום מרכזי התנצלות והבהרה כי אין קשר בין המצולמים לאירוע. המצולמים לא אוזכרו בשמם, או באופן כלשהו שיגרום לכתבה לצוץ באירועים שונים בעתיד. על פניו, נראה שהכל בא על מקומו בשלום. כשהמצולמים מוצגים על רקע כתבה שעוסקת בהומואים (ומרמזת שאולי הם הומואים) מדובר בעוולה חמורה, פגיעה בפרטיות ובשם הטוב, שמצדיקה לא פחות מפיצוי של 45,000 שקל.

להמשיך לקרוא

שנת 2010, תקדימים מרגשים סטייל

31 דצמ

|מאת רוני|

הבלוג הזה הוקם לפני חודשים מספר, אך התחיל להתגבש זמן מה לפני. חגי, שירה ואני דנים, עוסקים והופכים בסוגיות חברתיות ומגדריות כבר זמן רב, כל אחת ואחד בתחומיו השונים, שבחלקם אנו משיקים.

לא חסר לנו על מה לכתוב. כמויות הטקסטים שחגי מפיק, למשל, יכולים למלא עוד כמה בלוגים. ופעמים רבות אנחנו תוהות אם לכתוב על משהו שקרה והיה בחדשות, משהו שמטריד אותנו והשפיע על חיינו, משהו שהיה לנו חשוב לפני שנה ושכחנו ממנו. פעמים רבות נושאים לפוסטים נגנזים עוד בטרם הפוסט נכתב – יש הרבה מה לומר, וצריך לברור בין המוץ והתבן לבין הבר, או לכל הפחות – בין החשוב לנו יותר והחשוב לנו פחות; בין מה שכבר אמרו עליו הרבה, לבין מה שטרם קיבל במה.

שנת 2010 היתה, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, מלאה בהכל מהכל. תקדימים לצד נסיגות, שמחות לצד רגעי אבל כבדים, הצלחות לצד כשלונות צורבים. מבחינה חברתית-פוליטית, רבים ורבות ראו בשנת 2010 בישראל, שנה קשה בהרבה מקודמותיה: המפה הפוליטית שברה ימינה חזק מאי פעם, הגזענות נמצאת במגמת עלייה מפחידה, האלימות נגד נשים ומיעוטים מגדריים ואתניים המשיכה לעשות הדים, אך לא לקבל מענה הולם.

ואף על פי כן, אתמול היה יום מרגש עבורי. כשבאמצע יום העבודה הבוס שלי שאל אותי "מה עובר עלייך? את מלאת אנרגיה," לא ידעתי מה לענות לו. "אני מרגישה טוב," היתה התשובה הסתמית שלי, ורק אחר כך הבנתי – משה קצב הורשע בשני מעשי אונס, וזה מרגש. כפי שהיטיבה מרב מיכאלי לנסח זאת, "פסק הדין של אתמול אינו משמח. אין שמחה לאידו של משה קצב או של אף גבר אחר שמנצל מינית נשים או ילדים. אבל זהו פסק דין מרגש. הוא מרגש כי הוא נותן הכרה לנשים, למציאות החיים שלנו, למה שעובר עלינו." כן, התרגשתי אתמול. התרגשתי.

להמשיך לקרוא

להפסיק לחפש תירוצים

21 דצמ

*פוסט אורח, בעקבות אירועי השבוע החולף, והפוסט "כשאת אומרת 'לא', מי יודע(ת) למה את מתכוונת"*

|מאת שחר|


עבר בערך שבוע מאז שחילופי הדברים בפורום של המרכז לאמנות הפיתוי נחשפו ברשת, ותפסו מקום מרכזי, במהלכו עלו טיעונים שונים, לשני הכיוונים, בשיחות ובטוקבקים. אחד מהטיעונים המעניינים ששמעתי, ודווקא מאישה שהיא ידידה שלי, היה שצריך לרחם על המשתתפים בסדנאות של המרכז לאמנות הפיתוי בגלל שהם אנשים חסרי ביטחון, מסכנים, שנוצלו על ידי מנגנון תאב בצע וציני. הדברים שלה העלו אצלי שאלה מורכבת – איפה מסתיימת האחריות של האדם על המעשים שלו, והוא הופך לבובה על חוט של הנסיבות הספציפיות של חייו האישיים?

השאלה הנוגעת לאחריות של האדם על מעשיו, לעומת ההשפעה של נסיבות חיצוניות או תורשתיות על ההתנהגות היא שאלה מרכזית במדעי החברה, ובקרימינולוגיה בפרט. האם האדם נשלט על ידי דחפים, איזון כימי ודינאמיקות חברתיות, או שיש בו יכולת למצוא ריחוק מתוך הסיטואציה שבה הוא נמצא, ולהגיע להחלטה ערכית מוסרית? האם הילד האלים הוא פרט בעייתי עם אחריות למעשיו או שהוא תולדה של סביבה אלימה או מקפחת? האם הגבר המכה עושה זאת בגלל פגם מוסרי באישיות או שהוא מתיק את האגרסיביות שחווה אל מישהו חלש ממנו?
כל אלה תופעות מוכרות בפסיכולוגיה, ומתארות מצבים פתולוגיים. כאן עולה שאלה נוספת – האם מצב שבו גבר, בסיטואציה כמו שתוארה –  בה הוא לא פועל מתוך דחף מיני אלים, אלא מתוך רצון לכבוש אישה – פועל מתוך דחפים פתולוגיים, או שהוא מחזיק בדי שליטה עצמית כדי לעצור בעצמו? האם הוא סוטה או תוקף? חולה או פושע? פוגע או קורבן?

להמשיך לקרוא

כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת

18 דצמ

|מאת רוני|

1.

לא כולם מסכימים על ההגדרה של "אונס", וכמה כמעט תמיד קשה לקום וללכת

לפני כמה ימים קראתי את הפוסט המרכז לאמנות האונס בבלוג משהו לנשנש כשאורחים יגיעו. בפוסט, הכותבת מביאה עדויות של גברים המשתתפים בסדנאות במה שמכונה "המרכז לאמנות הפיתוי". אם ברצונכם להבין במה מדובר – היכנסו לפוסט הנ"ל וקראו. על קצה המזלג – מדובר בסדנאות המיועדות לגברים שלא הולך להם עם המין הנשי. הגברים עוברים "אימונים" שמלמדים אותם להשיג נשים. אך מדובר באימונים שבעצם מביאים את הגבר לראות מולו לא אישה שהיא גם בנאדם, אלא חפץ בדמות אישה, חפץ שיש להשיגו בכל דרך אפשרית. כל האמצעים כשרים, גם העלבות והשפלות, וגם הטרדות ונגיעות. מה שהתחיל לכאורה כיוזמה לעזור לגברים חסרי ביטחון ליצור קשרים רומנטיים עם נשים, התגלה עד מהרה כשד סקסיסטי, כאשר המטרות שמציבים לגברים בסדנאות הן לא מטרות ליצור קשרים אנושיים עמוקים ומעניינים – שגם כוללים סקס – עם נשים, אלא ליצור קשרים שמבוססים אך ורק על "הצלחה מינית", עם כמה שיותר נשים במקביל, בכמה שפחות זמן.

מעבר לכך שמדובר בשיטות "חיזור" פוגעניות בבסיסן ומשפילות עבור נשים שנקלעות לסיטואציות הללו עם הגברים שקיבלו את ההדרכה הקלוקלת, מדובר במדרון חלקלק; כפי שמראות עדויות שהביאה הבלוגרית בפוסט שלה, גברים שעברו את הסדנאות הללו, רואים פעמים רבות שוויון ערכים בין הטרדות מיניות ואף אונס, לבין חיזור קביל ולגיטימי. מלמדים אותם "להשיג את מה שהם רוצים" – אך מה כרוך בכך?

להמשיך לקרוא