Tag Archives: מרחב ציבורי

ביקורת בונה

9 מאי

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

מילים בשפה, היום אנחנו כבר יודעים, הן יותר מאשר מסמן שמצביע על מסומן. לכל מילה שפע משמעויות שעולות ממנה, כמה מהן ניתנות לזיהוי ותיאור באופן פשוט וכמה מהן צריך "לחלץ". השילוב הזה, בין המשמעויות השונות, וניתוח האופן בו הן משחקות תפקיד בתקשורת, יכול ללמד אותנו הרבה על מצבו של הדובר, מצבו של הנמען והקשר ביניהם. נקח לדוגמה את המילה "שקיפות" – ברור שמדובר במילה בעלת קונוטציות חיוביות. כל פוליטיקאי מתהדר ב"שקיפות" שיש במפלגה שלו, בממשלה שלו, בהתנהלות הלשכה שלו וכד'. שקיפות היא ערך חיובי מפני שהיא נתפסת בעינינו כדבר שתורם לדמוקרטיה הייצוגית – היא מאפשרת לציבור להכיר את נבחרי הציבור ואת אופן פעולתם וכך מאפשרת בחירה מושכלת יותר, נוסף על כך שהיא מונעת שחיתויות או פעולות "מסריחות" אחרות.

אולם המילה "שקיפות" אומרת יותר מזה: באמצעותה נוצרת גם הפרדה בין בעל הכוח לבין נטולי הכוח: אמנם הוא תלוי בהם על-מנת להבחר, אבל הוא לא חייב, ולא היה חייב מעולם, לארגן את לשכתו כך שתהיה "שקופה". הוא מרגיש שיש לשבח אותו על כך, שהוא עושה מעשה נאצל. השקיפות עצמה חושפת את הפעולה של הפועל, בעל הכוח לפעול, אל מול אלו שהם חסרי כוח לפעול ולכן הם נזקקים לשקיפות הזו, כמנגנון הגנה, על-מנת לאזן מעט את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאי (הג'נטלמן) שפועל בשקיפות לבין האזרח נטול הכוח. הדבר לא הופך את המילה כולה לשלילית, הוא לא מנטרל את המשמעויות החיוביות שלה ולא הופך את השקיפות לדבר שאיננו רצוי, אך ההבנה של המשמעויות הנוספות תורמת להבנת הקשר שבין הדוברים המשתמשים בשפה על-מנת לתאר את עולמם.

הפוסט האחרון, ומאיר העיניים, של חגי נפתח במשפט שאמר אימרי קלמן ל"עכבר העיר": "הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה". חגי מצא במשפט זה בעיות בשלושה מישורים: מישור זהות המארגנים – כולם גברים אשכנזים, מישור הזלזול בביקורת והחיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת. נדמה לי שאם ננסה להבין את צירוף המילים "הביקורת היא לגיטימית" כמו שהבנו את המונח "שקיפות" נגלה דברים נוספים על איך רואים את עצמם מארגני המצעד. כמו הפוליטיקאי שלנו, מארגני המצעד הם ג'נטלמנים, הם לא שוללים ולא פוסלים את הביקורת, הם מקבלים אותה, "מחבקים" אותה, שומעים אותה ואפילו, שומו שמים, נותנים לה לגיטימציה. הנחת היסוד למשפט הזה היא החשובה כאן: הם אלה שנמצאים בעמדה לקבל את הביקורת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

5 מאי

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

להמשיך לקרוא

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

  להמשיך לקרוא

ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי

22 ינו

|מאת חגי|

 בסוף השבוע האחרון החליט גל אוחובסקי לענות לכל ה"ממורמרים" שמתחו ביקורת עם זכייתה של תל אביב בתחרות על העיר המהווה את אטרקציית הגייז הטובה בעולם. את הטור לוותה בפייסבוק הערה מטעם הכותב: "כדי לסיים את הדיון על תל אביב והגייז, הקדשתי את הטור השבועי במאקו לכל ההומואים הממורמרים באשר הם. סוף שבוע נעים". כמו שציין אייל גרוס באותו שרשור, יש משהו אירוני בשימוש במונח "ממורמרים", ששימש (לפני שנים ארוכות) את אורנה בנאי לתיאור הקהילה כקבוצת בורגנים בעלי פריבילגיות שמתבכיינים. אותה אורנה בנאי שאוחובסקי תקף בחריפות ו"רמז" שהיא לסבית. בגדול, אני מסכים. יש משהו בעייתי בלמתוח ביקורת על זכייתה של תל אביב בתחרות שכזו, שלא נעשתה ביוזמת הממשלה, ולא נועדה לשרת שום מטרה פוליטית. על הצורך להבחין בין פינק-וושינג (Pink Washing) לבין גאווה בהישגי הקהילה ככאלו, כתבתי כבר בעבר כאן. יחד עם זאת, קריאה בטור של אוחובסקי, יותר משמקדמת שיח כלשהו, מגלה מניפולציות ודמגוגיה המסתירות ניסיון השתקה של הביקורת. להמשיך לקרוא

וג'יינה פאוור

26 דצמ

|מאת רוני|

את יערה רוזנבליט הכרתי כשלמדנו יחד בתיכון – 4 שנים למדנו בכיתות מקבילות, בלי להחליף יותר מכמה מילים, אולי. לפני כמה שבועות נחשפתי לדף מסקרן בפייסבוק, בשם וג'יינה פאוור, בו מוצגות שלל עבודות אמנות שמציגות את איבר המין הנשי על שלל צורותיו, שנעשו בטכניקות שונות ומגוונות. חיפוש אחר האמנית שהקימה את "וג'יינה פאוור", ויצרה את דמות הקומיקס "וג'יינה פלאוור" (שמוצגת גם היא בדף בפייסבוק), הוביל אותי אל יערה, כמעט עשור אחרי שסיימנו להיות תלמידות תיכון מבוישות.

כיום יערה היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב, לאחר תואר ראשון בתכנית "אופקים", תכנית ללימודי ספרות ופילוסופיה יהודית. במקביל, היא גם עובדת בתור מורה בבית ספר בכפר הירוק. נפגשתי איתה כדי לשמוע ממנה עוד על האמנות שלה, ועל דמות הקומיקס החיננית וג'יינה פלאוור. וג'יינה פלאוור כשמה כן היא – פרח-וג'יינה. בחוברות קומיקס קטנות שיערה מפיצה ברחובות העיר, מתגולל סיפורה של פלאוור – כיצד באה לאוויר העולם (היא נולדה לאמה למודת ניסיון החיים, וג'יינה פאוור), וכיצד היא מתמודדת עם עצם היותה איבר מין נשי בעולם פטריארכלי, ששוב ושוב מדכא את הרצון שלה לחוות אהבה בלתי אמצעית, ולתת אמון באחרים ואחרות.

עבודה של יערה רוזנבליט מתוך תערוכת הרחוב הראשונה שלה

להמשיך לקרוא

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

להמשיך לקרוא

לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

להמשיך לקרוא