Tag Archives: מרחב וירטואלי

פינקוושינג, אנטי פינקוושינג והמאבק על העובדות

6 מרץ

|מאת חגי|

פינקוושינג הוא דבר מקומם. הוא מקומם כי הוא משתמש בזכויות אדם של קבוצה אחת להצדקת הפרת זכויות אדם של קבוצה אחרת. כמו שכתבתי פה בעבר, זה בערך כמו שאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בכך שיש שאין בארצות הברית עבודת. פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר אותה הממשלה שעושה אותו היא ממשלה שמתנגדת באופן שיטתי למתן זכויות אדם לקהילת הלהט"ב. ואז, פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר מוצגים לעולם נתונים שגויים באשר למצב זכויות הקהילה הגאה בישראל (לדיון בפינק וושינג תראו כאן).

הפועלים נגד פינקוושינג מנסים לערער את כל אחד מהרכיבים האלו של התופעה – לטעון שקידום זכויות להט"ב לא מצדיק הפרת זכויות אדם אחרות, שלא ראוי שאותו הגוף שמונע קידומן של זכויות להט"ב יתפאר בהן, ושיש להתבסס על העובדות כפי שהן, לא יותר ולא פחות.

המישור האחרון, של העובדות, הוא המעיק ביותר. השאלה היא האם הנטל להוכיח את העובדות הוא על מי שמתפאר בהן או על מי שמבקש להפריך אותן היא שאלה טובה, והרבה פעמים ראוי שהצד החזק, המתפאר, יבסס את טענותיו. זאת, לא רק בגלל שלצד החזק יש יותר משאבים וזמן, אלא גם בגלל שהרבה פעמים הצד החזק הוא זה שאוסף את הנתונים, והוא זה שיכול להעלים אותם (כך למשל אם המשטרה מסרבת לקבל פניות על אלימות נגד להט"בים, מספר התלונות במשטרה הוא נתון בעייתי). אבל בין לדרוש מהצד החזק לבסס את טענותיו לבין לקדם עובדות שגויות ומטעות במכוון יש הבדל. באחרונה פורסם בעברית ובאנגלית הפלייר "הכי גיי פרנדלי במזרח התיכון? כמה עובדות על להט"ב בישראל"

הכי גיי פרנדלי

להמשיך לקרוא

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא

בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)

25 יול

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

פעולת המחאה המפורסמת ביותר של הסופרג'יסטיות, ניפוץ חלונות הראווה בחנויות הכולבו של לונדון במחאה על היעדר זכות ההצבעה לנשים, התרחשה במרץ 1912, בשעת צהריים. כשהגיעו למקום הפעילות הפוליטיות, כמה שעות לפני שהחלו במתקפה המפורסמת הזו, הן העמידו פנים שהן חלק מהמון הקונות, על מנת לא לעורר את זעמה של המשטרה. הן ניסו להעביר את הזמן עד שתינתן האות, הן ניסו לא להתבלט, הן היו בסביבת כולבו. אז הן עשו שופינג. או לפחות "וינדו שופינג": סובבות בחנות, מתבוננות בפריטים נאים, מודדות. היו כאלה שהספיקו גם לקנות משהו. שעה קלה לאחר מכן הן התחילו להשליט טרור בעיר.

לסיפור הפנטסטי הזה, ולעוד כמה סיפורים מעניינים לגבי קניות ונשים בלונדון, נחשפתי בספרה של ההיסטוריונית אריקה רפפורט, Shopping for Pleasure. רפפורט מתארת את המאה ה-19 ואת מרכזי הקניות האורבאניים כעידן הולדתו של סוג מיוחד של עונג, עונג הרכישה, שמשנה את היחסים בין גברים ונשים. עולם הכולבו, אומרת לנו רפפורט, הוא עולם נשי. גם גברים קונים, אבל נשים הרי "עושות שופינג". הן אלו שיכלו לבלות שעות במרחב העירוני החדש שנפתח בפניהן, מרחב שהיה מצד אחד ציבורי ומצד שני בטוח מאי פעם עבור נשים. להמשיך לקרוא

קצרצרים: בונד מוכר?

13 יול

*פוסט אורח*

|מאת שירה|

אצלנו בסלון פיתחנו מנהג להשחיז את יכולת העברת הביקורת שלנו בזמן צפייה בפרסומות. הרי בכל מקרה אין משהו טוב יותר לעשות בהמתנה המייגעת ששדרן החדשות המייגע יואיל בטובו לספר לנו עוד קצת על לא חדשות כן מיגעות. בכל מקרה, אחד מסולמות הדירוג הפופולאריים ביותר בקרב תושבי הסלון הוא סולם השוביניזם. אנחנו כל כך רגילים להזדעזע מפרסומת נוספת שמציגה נשים בתור יצור תלותי חסר אונים אך לעיתים שופע סקס אפיל, שכמעט פספסנו פנינה מעניינת.

לא מדובר בפרסומת מדוברת במיוחד, ועל כן אשקיע מספר מילים בתיאורה. הפרסומת נפתחת כאשר מוסיקת ג'ימס בונד מתנגנת ברקע, ברנש מסוקס ממהר להיכנס לרכבו, מביט בשעונו בדאגה,  ומאיץ ליעד לא ידוע. הרכב נעצר, והתמונה עוברת לחדר מלא בילדים לבושים בבגדי קרטה. דרך הדלת נכנס אותו בחור מסוקס שפורס את זרועותיו אל עבר ילד בלונדיני חמוד. הפרסומת מסתיימת במשפט "Every day action" על רקע המכונית המתרחקת בה יושבים האב ובנו.

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון – חמש סיבות לצפות ב-True Blood

4 מאי

|מאת חגי|

בכל מה שנוגע לתוכניות טלביזיה אני תמיד כמה צעדים מאחור, ורק לאחרונה יצא לי לראות את התכנית True Blood ("דם אמיתי"). מהרגע שראיתי את הפרק הראשון לא הצלחתי להפסיק, ותוך שבוע ראיתי את כל שלוש עונות הסדרה. ניסיתי להבין מה משך אותי אל הסדרה הזאת כל כך. העלילה עצמה לא מתוחכמת במיוחד ודומה למדי לכל סדרת מדע בדיוני אחרת. גם הרעיון של ערפדים בעולם המודרני בוצע בעבר (החל מסרטי קאלט כמו "ראיון עם ערפד" ועד לסדרות נפלאות כמו "באפי ציידת הערפדים" שראויה לנקודות זכות פמיניסטיות בפני עצמה). בסוף גיבשתי חמש נקודות שהופכות את הסדרה לסדרה ראויה לצפייה. שלא במפתיע, הן קשורות למגדר וזהות (על הבעייה הכללית של יצוג אוכלוסיות מוחלשות בטלביזיה כתבתי כאן).

להמשיך לקרוא

כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

להמשיך לקרוא