פינקוושינג, אנטי פינקוושינג והמאבק על העובדות

|מאת חגי|

פינקוושינג הוא דבר מקומם. הוא מקומם כי הוא משתמש בזכויות אדם של קבוצה אחת להצדקת הפרת זכויות אדם של קבוצה אחרת. כמו שכתבתי פה בעבר, זה בערך כמו שאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בכך שיש שאין בארצות הברית עבודת. פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר אותה הממשלה שעושה אותו היא ממשלה שמתנגדת באופן שיטתי למתן זכויות אדם לקהילת הלהט"ב. ואז, פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר מוצגים לעולם נתונים שגויים באשר למצב זכויות הקהילה הגאה בישראל (לדיון בפינק וושינג תראו כאן).

הפועלים נגד פינקוושינג מנסים לערער את כל אחד מהרכיבים האלו של התופעה – לטעון שקידום זכויות להט"ב לא מצדיק הפרת זכויות אדם אחרות, שלא ראוי שאותו הגוף שמונע קידומן של זכויות להט"ב יתפאר בהן, ושיש להתבסס על העובדות כפי שהן, לא יותר ולא פחות.

המישור האחרון, של העובדות, הוא המעיק ביותר. השאלה היא האם הנטל להוכיח את העובדות הוא על מי שמתפאר בהן או על מי שמבקש להפריך אותן היא שאלה טובה, והרבה פעמים ראוי שהצד החזק, המתפאר, יבסס את טענותיו. זאת, לא רק בגלל שלצד החזק יש יותר משאבים וזמן, אלא גם בגלל שהרבה פעמים הצד החזק הוא זה שאוסף את הנתונים, והוא זה שיכול להעלים אותם (כך למשל אם המשטרה מסרבת לקבל פניות על אלימות נגד להט"בים, מספר התלונות במשטרה הוא נתון בעייתי). אבל בין לדרוש מהצד החזק לבסס את טענותיו לבין לקדם עובדות שגויות ומטעות במכוון יש הבדל. באחרונה פורסם בעברית ובאנגלית הפלייר "הכי גיי פרנדלי במזרח התיכון? כמה עובדות על להט"ב בישראל"

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה.

בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

פעולת המחאה המפורסמת ביותר של הסופרג'יסטיות, ניפוץ חלונות הראווה בחנויות הכולבו של לונדון במחאה על היעדר זכות ההצבעה לנשים, התרחשה במרץ 1912, בשעת צהריים. כשהגיעו למקום הפעילות הפוליטיות, כמה שעות לפני שהחלו במתקפה המפורסמת הזו, הן העמידו פנים שהן חלק מהמון הקונות, על מנת לא לעורר את זעמה של המשטרה. הן ניסו להעביר את הזמן עד שתינתן האות, הן ניסו לא להתבלט, הן היו בסביבת כולבו. אז הן עשו שופינג. או לפחות "וינדו שופינג": סובבות בחנות, מתבוננות בפריטים נאים, מודדות. היו כאלה שהספיקו גם לקנות משהו. שעה קלה לאחר מכן הן התחילו להשליט טרור בעיר.

לסיפור הפנטסטי הזה, ולעוד כמה סיפורים מעניינים לגבי קניות ונשים בלונדון, נחשפתי בספרה של ההיסטוריונית אריקה רפפורט, Shopping for Pleasure. רפפורט מתארת את המאה ה-19 ואת מרכזי הקניות האורבאניים כעידן הולדתו של סוג מיוחד של עונג, עונג הרכישה, שמשנה את היחסים בין גברים ונשים. עולם הכולבו, אומרת לנו רפפורט, הוא עולם נשי. גם גברים קונים, אבל נשים הרי "עושות שופינג". הן אלו שיכלו לבלות שעות במרחב העירוני החדש שנפתח בפניהן, מרחב שהיה מצד אחד ציבורי ומצד שני בטוח מאי פעם עבור נשים.