Tag Archives: מנחם בן

למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט

7 דצמ

|מאת רוני| 

לפני ימים מספר, שידרה ורדה רזיאל ז'קונט כהרגלה את תכניתה ברדיו 103fm. במהלך התכנית היא נותנת עצות למאזינות ומאזינים, והפעם הגיבה רזיאל ז'קונט על מכתב ששלחה לה צעירה בשם ליטל. רזיאל ז'קונט האשימה את אותה צעירה, שכתבה על תקיפה מינית חמורה, בתקיפתה-היא. דבריה לא נפלו על אזניים ערלות, ונשים רבות – כאלה המעורות יום-יום בפעילות למען נשים נפגעות תקיפה מינית – וגם כאלה שיש להן מודעות לנושא, כעסו, זעמו, וראו לנכון להגיב בחומרה על דבריה של רזיאל ז'קונט, ולדרוש את פיטוריה מהרדיו לאלתר.

עם זאת, מפה ושם נשמעו קולות אחרים, של נשים וגברים כאחד, שטענו שהקריאה לפטר את רזיאל ז'קונט היא אלימה, קיצונית, מתלהמת. הנושא נדון מזוויות שונות בדיוני פייסבוק רבים, ואתמול התפרסם טקסט מאת ליאן רם באונלייף, תחת הכותבת "למה אני לא קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט," בו מוצגות תפיסות שבעיניי מקעקעות את המאבק והשיח הפמיניסטי. למרות שנגמר השבוע, והמאבק להסיר את ורדה רזיאל ז'קונט משידור כבר סר חנו, ועברנו הלאה למאבקים אחרים ולמצעדים-למען-זכויות נוספים, אענה לנקודות העיקריות שמצאתי בטקסט, מכיוון שראוי לשוב ולזכור כמה טעם יש במאבק נגד אישים כמו רזיאל ז'קונט, ומדוע ביקורת כמו זו של רם לא רק שאינה מקדמת מאבק פמיניסטי, אלא מקעקעת דרכי פעולה, גם אם מועטות, שנצברו בזכות לאורך השנים.

1. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן אסור לפטר אותה."

נקודה זו הינה מובלעת בטקסט, שכן ברור כי הודאה מעין זו הורסת לחלוטין את כל מה שאנו טוענות שוב ושוב – שאל מול מיזוגניה ושובניזם, אנו מתאחדות לפעולה – בין אם הפוגע הוא גבר או אישה. עם זאת, למרות שזה לא נאמר במפורש, נכתב כי בעבר תמכה הכותבת בקריאה לפטר את יורם זק, בני ציפר וגדי טאוב, על התבטאויות קשות שלהם כלפי נשים. לא בכדי ראיתי תגובות בפייסבוק בסגנון, "אם בני ציפר היה מתבטא כך, האם ליאן רם גם היתה כותבת טור להגנה על מקום עבודתו?" התשובה בינתיים מבוססת על מציאות, בה רם קראה לפטר גברים על רקע דומה, ובמקרה של רזיאל ז'קונט – לא. מדוע, אם כן, זוכה ורדה רזיאל ז'קונט למעמד מיוחד כאשר אנו ניגשות לפעול נגד המיזוגניה שלה? ובכן –

להמשיך לקרוא

דיווח מתוך השמורה

25 אוק

|מאת חגי| 

השבוע, לא בפעם הראשונה, "זכיתי" לשמוע שלל קללות ונאצות על ידי רכב מלא בארבעה בחורים שחשו צורך עז לבטא את חוסר הנוחות שלהם מאחר והחזקתי ידיים עם בחור אחר. זה לא היה בירושלים. זה גם לא היה בבני ברק. זה היה בפינת נמיר ז'בוטינסקי.

לפני שנה בערך עשיתי לי חוק לפרסם בקרב חברי כל מקרה שכזה. לפרסם אותו כי יותר מידי לא מאמינים שזאת תופעה רווחת גם בתל אביב של 2011. בגלל שיותר מידי לא מבינים שיש עוד שנאה עמוקה ותהומית. בגלל שעבור הרבה מאוד, בעיקר הטרואים, המחשבה שיש אנשים שחיים בשמורות קטנות, ושגם בהן התחושה המתמידה היא של חשש, היא מחשבה שמעולם לא עברה בראש.

אז נכון, בתוך השמורה (משמע, בין אבן גבירול במזרח לדיזינגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון) אנחנו יכולים ללכת יד ביד ואפילו להתנשק ברחוב בלי חשש (זאת כמובן, כל זמן שיש אנשים אחרים, אם זה רק אנחנו וחבורה של זרים פתאום השמורה לא כל כך מוגנת, וכדאי לחשוב טוב אם באמת אנחנו רוצים לבדוק מי האנשים האלה).

נכון שאנחנו יכולים גם ללכת במקומות אחרים כל זמן שאנחנו עוברים כהטרואים. אני למשל גר בירושלים מזה חודשיים, וטרם חוויתי אף לא חוויה הומופובית אחת בעיר. כמובן שבירושלים לא הייתי מעלה על דעתי ללכת שלוב זרוע עם מישהו (וחלילה וחס מחובק).

וזה עוד בכלל בלי לדבר על ההתנהגות כל פעם שאנחנו מגיעים למקום "לא מוכר". בעוד שהנחת המוצא ההטרואית היא שלמעט במקומות מוגבלים, אין בעיה של ממש עם מגע ברחוב, התייר ההומו יוצא מנקודת מוצא הפוכה. למעט אם אתה מסתובב באזור שאתה יודע שהוא "בסדר" אתה חושש (כי הומופוביה בשפה שאתה לא מבין תמיד נשמעת יותר גרוע). זה קצת דומה לבחירה לגלות שאתה יהודי בסביבה שאתה לא יודע אם היא אנטישמית. זה לא נעים. לפעמים זה גם מסוכן.

המדהים בכל העניין הוא עד כמה מהר אנחנו יכולים, מתוך מקום של מודעות, לשוב ולהיות עיוורים לתופעה הזאת. אני מכיר את התופעה. אני מכיר אותה הרבה שנים. אני מכיר אותה על בשרי ועל בשרם של חברי וחברותי. ובכל זאת, מאחר ולא שמעתי הערת רחוב הומופובית מזה זמן מה, פתאום קצת שכחתי שהמאבק אינו רק מאבק כללי ואקדמי על השוואת זכויות, שנוגע לשוליים של חיי הלהט"בים בישראל. המאבק הוא הרבה יותר ראשוני. השלב שבו אנחנו נמצאים הוא עדיין השלב של יצירת מרחב ללא פחד ללהט"בים בישראל. זהו שלב של מאבק באלימות הגלויה והישירה.

להמשיך לקרוא

הדור שלנו – 24/7

6 יול

|מאת רוני|

שמעתי שתכנית הריאליטי 24/7 – הדור הבא היא תכנית משעממת. שהיא חיקוי חיוור של האח הגדול, שאין אינטריגות, שהדמויות לא מעניינות ושאין סקס. אין סקס בתכנית שמיועדת כולה להיות נוטפת סקס מכל הכיוונים?! אבוי. אבל שעמום הוא האחרונה שבצרות של 24/7, שכן התכנית קבעה רף חדש של התעללות בנשים על מסך הטלוויזיה שלנו, בשם השעשוע. הפרומואים שראיתי לתכנית בשבועות האחרונים, העבירו את המסר שמדובר ב"דור הבא" של רווקות – מתוחכמות יותר, משכילות יותר, מודעות יותר; גרסה "איכותית" ו"משופרת" של הנשים שראינו בתכניות ריאליטי קודמות, כך לפי יוצרי התכנית הנוכחית. 

כאמור, עלייתה של התכנית למסכים לוותה בפרומואים מלוא החופן, ראיונות-קדם עם הבחורות והבחורים המשתתפים בתכנית, קידום באמצעות כתבות במדורי בידור ובתכניות בידור כגון גיא פינס, וכו'. לפורמט המוכר – אותו פורמט ריאליטי בו הרבה בחורות מצודדות נלחמות על לבו של מצודד אחד ויחיד במתחם סגור כלשהו – הוסיפו מספר טוויסטים, והטוויסטים האלה גרמו לחוויית הצפייה שלי להסתכם בתחושה שצעדתי במשך שעה תמימה על נחיל מדוזות ברגליים יחפות. להמשיך לקרוא

כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. להמשיך לקרוא