Tag Archives: מחאה

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות

13 אוק

|מאת חגי| 

(מת'יו שפרד, 1976-1998)

שלשום נפטר בגיל 86 פרנק קמני (Frank Kameny). קמני, יליד 1925, היה ממובילי התנועה הלהט"בית בארה"ב. בשנת 1957 פוטר משירותו כאסטרונום בצבא ארצות הברית לאחר שנתפש באתר "קרוזינג". הוא היה הראשון שהביא את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי (עתירתו נדחתה). בשנת 2009 קיבל קמני מכתב התנצלות רשמי על פיטוריו המבישים. בשנת 2011 ביטל נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מדיניות ה-Don’t ask, don’t tell (אותה קבע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון).

אתמול ציינו ברחבי ארצות הברית את אזכרתו של מת'יו שפרד (Matthew Wayne Shepard), יליד שנת 1976. שפרד, פעיל זכויות להט"ב, הוכה, הופשט ונקשר לגדר. קפוא וחסר הכרה נמצא לאחר מספר שעות על ידי עובר אורח. ימים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, נפטר. בבית המשפט טענו הרוצחים כטענת הגנה שהם סבלו מאי שפיות זמנית הנובעת מ-Gay Panic. שני הרוצחים נמצאו אשמים ומרצים מאסר עולם כפול ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בעקבות המקרה ניסה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להכניס פשעים הומופובים לרשימת פשעי השנאה בחוק הפלילי האמריקאי. ניסיון זה נכשל. רק בשנת 2009 הועבר התיקון לחוק על ידי הנשיא אובמה. בשנת 2011, בעקבות גל אלימות נוסף כנגד בני נוער להט"בים, יצאו בכירי הממשל האמריקאי למסע ציבורי הקורא לנוער להט"בי לשמור על האמונה

שלשום נבחרה אנה גרודצקה (Anna Grodzka), ילידת 1954, לפרלמנט הפולני. גרודצקה היא הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לפרלמנט של מדינה. כשגרודצקה נולדה טרנסג'נדריות נחשבה למחלת נפש. עד היום יש רבים שחושבות כך.

להמשיך לקרוא

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא