Tag Archives: מזרחים

תקומתה של הפטריארכיה (שבעצם לא נפלה מעולם)

25 נוב

|מאת חגי|

לפני שנים ספורות, נראה היה שמשהו יכול להשתנות. בבית המשפט העליון כיהנה הנשיאה הראשונה, השופטת דורית ביניש, חברת הכנסת דליה איציק, אישה מעדות המזרח, כיהנה כיושבת ראש הכנסת, וחברת הכנסת ציפי לבני, יושבת ראש קדימה, נתבקשה על ידי נשיא המדינה להרכיב את הממשלה.

השאלה מדוע לא הוקמה אותה הממשלה, והאם באמת קשור הדבר לאי נכונותן של חלק מהמפלגות הדתיות לשבת בממשלה בראשות אישה, אינה משנה את העובדה שהמעמד ההיסטורי, בו בראשות שלוש הרשויות נשים, טרם הגיע.

כמובן, גם אם בראשות שלוש הרשויות היו נשים, לא היה בכך כדי לסמן את השלמתו של המאבק הפמניסטי, ולו בתחום המצומצם של הזירה הפוליטית. כדי לבחון את הצלחתו של המאבק הפמניסטי יש להתבונן על תמונה רחבה יותר, ולשאול את השאלה החציונית. משמע, אין די בכך שהאישה הכי טובה תזכה ליחס שווה לגבר הכי טוב. פעמים רבות דמויות יחידות בעלות כישורים יוצאי דופן זוכות ליחס טוב יותר מעמיתותיהן, בין אם על ידי הדחקה (אישית וציבורית) של מגדרן, ובין אם בדרך של ראייתן כיוצאות מהכלל. מציאות שיוויונית היא מציאות שבו אישה בעלת כישורים בינוניים וגבר בעל כישוריים בינוניים נשפטים באותה הצורה. במילים אחרות, השאלה היא האם במצב הרווח עדיין משמש המגדר כשיקול לפגיעה בנשים.

יחד עם זאת, וודאי שיש משמעות רבה לשאלה האם גם בדרגים הבכירים עדיין קיימת אפליה מוסדתית, שיטתית ומובנית.

כך, שנים ספורות אחרי, שבה המערכת לשליטה גברית מלאה. נשיא בית המשפט העליון הוא השופט אשר גרוניס. בקרוב, עם פרישתה של השופטת ארבל, ירד מספר השופטות בבית המשפט העליון לשלוש (מתוך חמישה-עשר). ראש הממשלה הוא בנימין נתיהו, ויושב ראש הכנסת הוא חבר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין. החל מהשבוע, אפילו בתפקיד ה"רביעי", יושב ראש האופוזיציה, מכהן גבר, הוא חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. כל הארבעה אשכנזים. שניים מתוך הארבעה, נתניהו והרצוג, הם אצולת הון וילדים לאצולה פוליטית.

כמובן, תמיד כשמנסים לבחון את התמונה הרחבה, ישנם את אלו שקופצים ועומדים על ההבדלים הספציפיים והיחודיים של כל אחד מהמקרים. אלו תמיד קיימים, ובדרך זאת ניתן להסתיר מציאות מפלה לעד. אלא שלא פעם ההבדלים הללו עצמם חושפים מנגנונים של אפליה והדרה. כך, דרכו של השופט גרוניס לכס הנשיאות נסללה בדרך של חקיקה פרסונאלית על מנת למנוע מהשופטת נאור להתמנות לנשיאה. השופטת נאור אינה מהשופטות האקטיביסטיות של בית המשפט, וככל שניתן לדעת, זיהויה הפוליטי אינו בשמאל. נדמה שהמאבק נגד מינויה יכול להיות מקושר לאחד מהשניים – או שהמחוקקים היו בורים באשר לזהות האנשים שעל מינויים נאבקים, או שהדבר קשור, במישרין או בעקיפין, לחוסר הרצון לראות שתי נשיאות מכהנות בזאת אחר זאת. בדומה, כפי שכבר ציינתי, סיפור הרכבת הממשלה של ציפי ליבני כלל מבנה דומה, של שימוש בהיבט המגדרי כמכפיל כוח לקשיים הקיימים ממילא.

הדברים בולטים במיוחד במאבק האחרון בין שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. הפרשנויות הרווחות מספרות שכישלונה של יחימוביץ נבע משני גורמים. ראשית, בציבור הכללי, מהאכזבה על אי ההצלחה בבחירות הכלליות. שנית, בקרב מתפקדיה המאורגנים של המפלגה, מאי מתן כוח ריאלי למושבים ולקיבוצים. נדמה שהמישור השני הוא מעניין במיוחד. הקיבוצים, המושבים וההסתדרות בתנועת העבודה הם המקבילים לועדי העובדים בליכוד (כמובן, מאחר שועדי העובדים מורכבים לא פעם ממזרחים נוטים להציגם כסחטנים, בעוד שהקיבוצים מוצגים כמלח הארץ). מדובר במנגנונים מסואבים, מיושנים ומסורבלים, שמייצגים אליטה חברתית מזה שנים ארוכות ומשמשים כלי מרכזי בהחלשתן של כלל הקבוצות המוחלשות בישראל. מדובר באותה ההסתדרות שעמדה מנגד כשגלי הפרטה אלימים היכו ועודם מכים בשוק העבודה בישראל. אלו אותם הקיבוצים שמנסים עד לימים אלו ממש לסחוט את מנהל מקרקעי ישראל בכל מיני טיעונים מפולפלים ולנצל את כוחם הפוליטי על מנת לקבל עוד הטבות, מענקים וזכויות יתר מהמדינה, ללא כל הצדקה. מהלכה של יחימוביץ לביטול הכוח העודף של גופים אלו (לצד קביעת שיריון של חמישים אחוזים לנשים בכלל מוסדות המפלגה) הוא מהלך לתיקון עוול היסטורי, ולהקטנת כוחה של אליטה דכאנית במוסדות השילטון. אם אלו הכוחות שפעלו נגדה עכשיו, הרי שמבעד לשמות המכובסים "הקיבוצים", "המושבים" ו"ההסתדרות" מדובר בכוחות פטריאכליים מובהקים, שמבקשים לשמר סדר של דיכוי והחלשה. וכן, ודאי שיחימוביץ יכלה לבחון להיות "יוצאת הדופן" – האישה שהתברגה בצמרת באמצעות אישוש ושימור הסדר החברתי הפוגעני. אז ודאי היו תומכים בה בני הקיבוצים. אלא שדרישה כזאת היא בפני עצמה דרישה מפלה. היא דורשת מנשים בודדות מוחלשות, על מנת לטפס בסולם החברתי, להפוך לכלי אפקטיבי בדיכוי של נשים אחרות. אם זאת הייתה ציפייתם של הקיבוצים, אפשר רק לברך את יחימוביץ על התנגדותה לכך.

ואז מגיע הסיפור של האלטרנטיבה המדינית. בכנות, אני חשדן. אני חשדן כי השר לפיד מעולם לא הציג אלטרנטיבה מדינית, והדבר לא פגע בו כלל וכלל. אני חשדן בגלל שלא ברור איזו אלטרנטיבה מדינית מציע יריבה של יחימוביץ, הרצוג. אני חשדן כי השימוש בטיעון המדיני על מנת למחוק את סכנות הביטחון הפנימיות בישראל, סכנות הנובעות מסדר יום כלכלי דורסני, מאפליה, מהעדר חינוך והעדר בריאות, מהזנחה מתמשכת של המוני גברים ונשים, מתנאי העבדות של עובדות הסיעוד ומהגרי העבודה, ממציאות הכליאה של מבקשי המקלט, הוא שימוש שמרני. הצבת השאלה המדינית כמוקד היחיד של כלל הדיון הציבורי מאפשרת ל"שמאל" שלא להוות אופוזיציה חברתית וכלכלית. כך, חבר הכנסת הרצוג, שמשמש כביכול כאלטרנטיבה מדינית (וכאמור, ספק בעיני אם כך הדבר) הצביע בעד חוקים פוגעניים, דוגמת הצעת חוק המשכון החדשה, שעתידה להגביר את זכאותם של הבנקים לערבויות, על חשבון הציבור הכללי. הצבעה זו אינה חריגה, היא עולה בקנה אחד עם מדיניות ארוכת שנים במפלגת העבודה, שנעה בין אי התעמקות בסוגיות כלכליות, לבין אימוץ גורף של מדיניות נאו-ליברלית דורסנית.

אינני מחסידיה של יחימוביץ ואינני מאויביו של הרצוג. אם היה ניתן לראות במאבק שלהם כמאבק פנימי בלבד, היה לי עניין מוגבל ביותר בו. אבל לא מדובר במאבק פנימי. מדובר במגמת נסיגה מדאיגה. בקרוב, אחרי פרישתה של השופטת ארבל, ישמשו בבית המשפט העליון רק שלוש שופטות. כל התפקידים הבכירים בכנסת ובממשלה מאויישים על ידי גברים. אף שמהערכת הפוליטית מצליחה לכבס את המילים היטיב, בכל פעם מחדש משלמות נשים את המחיר על רצון לקדם צדק חברתי, לאתגר את המוסדות ההגמוניים, ולו במעט, ולדרוש יחס שיוויוני. בכל פעם משמש רצון זה כנגדן. בכל פעם, במקום שהציבור יגנה מהלכים פסולים אלו, זוכים הטיעונים המכובסים לתמיכה מכל קצוות המפה הפוליטית והחברתית.

אם יחימוביץ הייתה מפסידה רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית או סכסוכים פנימיים, היה זה הפסדה שלה. כאשר ההפסד נובע מרצון בשימור מנגנוני כוח מיושנים, רצון שזוכה לתמיכה רחבה, מדובר בהפסד ציבורי, החורג מעניינה הפרטני של מפלגת העבודה.

על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

22 נוב

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

להמשיך לקרוא

ואצלנו, אין כל חדש (או: על היררכיה במאבקים חברתיים)

25 אוק

|מאת חגי|

התעוררתי הבוקר כששני סטטוסים הפוכים מככבים לי בפייסבוק.

סטטוס אחד מסביר כמה היה נפלא באירוע פתיחת השנה של החוג הגאה של מפלגת העבודה שנערך ב"שפגאט", כמה טובים הא/נשים שהיו ואיזה יופי שהגיעו חברי וחברות כנסת.

סטטוס שני שכיכב כלל את טענותיו של מלצר לשעבר במקום כנגד תנאי העסקתו. לטענתו, הוא פוטר באותו הלילה לאחר שמחה על תנאי ההעסקה שלו מול חברי הכנסת והפעילות. במסגרת זאת, טען שלא קיבל תשלום על שעות "סטנד-ביי", וכן טען שמנהלי המקום הורידו משכר המלצרים את מחירם של משקאות של לקוחות שברחו מבלי לשלם. עוד טען העובד שלאחר האירוע אמנם בעלי המקום הודיעו שהם יבחנו את נהלי העבודה, אבל הוא נשאר בחוץ. על בסיס זה דרש העובד מפעילי המפלגה, שטוענת שהיא נאבקת למעל זכויות העובדים, לא לקיים אירוע במקום המזלזל בזכויות עובדים. יצוין כי לאחר כתיבת הפוסט הנוכחי הוא הועבר לתגובת בעלי השפגאט, שהכחישו מכל וכל את הטענות, טענו כי כל העובדים מקבלים תשלום עבור שעות "סטנד-ביי", כי לא קיים נוהל קנסות בגין שולחנות שלא שילמו וכי במקרה בודד שמנהל משמרת גבה קנס כזה הוא הוחזר למלצרים (ומכל מקום שלא התקבלו תלונות על מקרים דומים). כמו כן טענו שתנאי העובדים הם על פי חוק ואף טובים מהנדרש בחוק. בנוסף טענו שמתקיים קשר ישיר בין העובדים להנהלה, וכלל העובדים מרוצים מתנאי העסקתם.

מכל מקום, ניסיתי לחשוב כיצד היה על מארגני האירוע לפעול, למול טענות בדבר הפרת זכויות עובדים שהועלו במהלך האירוע עצמו, ושבאותו מעמד לא היו יכולים לבררן ברצינות. ביטול האירוע, ספק אם היה אפשרי, וללא ספק היה פוגע בצורה משמעותית בתא הגאה של מפלגת העבודה. יחד עם זאת, אם יש ממש בטענות העובד, קיום האירוע הוא למעשה קביעה שזכויות עובדים צריכות לסגת מפני זכויות להט"בים ואימוץ שיח המבקש לדרג מאבקים חברתיים ולקדם אחדים על חשבון מחיקתם של אחרים.

להמשיך לקרוא

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

5 מאי

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

22 מרץ

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

להמשיך לקרוא